שלא תתבגר לעולם: האלבום החדש של רג'ינה ספקטור הוא שירה צרופה
ספקטור הגיעה ללב המיינסטרים אך הצליחה לשמור על ייחודה. באלבום חדש, הזמרת שאובמה הכי אוהב מוכיחה שמיינסטרים זה הדבר הכי טוב שקרה לה
רג'ינה ספקטור, What We Saw From the Cheap Seats, התו השמיני
במקרה של רג'ינה ספקטור, שהתחילה את דרכה כחלק מתנועת האנטי פולק הניו-יורקית, הדרך לתחנות הרדיו הייתה מתבקשת ובלתי נסלחת בו זמנית. שלושת אלבומיה הראשונים, למרות שהיו נאיביים ובוסריים, גם הכילו חן עצום וממכר שיצר דרישה לעוד מאותו הדבר. מצד שני, הדרך שסלולה לאמנים מוכשרים כמוה היא אחרת - החתמה בלייבל בינלאומי שמביא איתו גם רמת הפקה גבוהה יותר ופרידה מהסאונד הבוסרי לכיוון הפקה בומבסטית.
משכבר קרה הבלתי נמנע, המעריצים האדוקים בכו. באלבומה הרביעי והראשון שקיבל תקציב של יותר מארוחה במקדונלדס - Begin to Hope, נדמה היה שרג'ינה ויתרה על חלק גדול מהחן שלה בכניסה לנעליים שגדולות עליה בכמה מידות, אך הוא היה רק סימן לבאות. על Far, האלבום החמישי, נאמר שכבר נשאר מעט מדי מספקטור, יותר מדי מפיקים השתלטו על האלבום והיא איבדה את עצמה בשירים נטולי ייחוד ובאלבום בינוני מכל הבחינות.
אך בשורה התחתונה, הציפיות הן מן השטן. ספקטור נותרה אותה בחורה מתוקה ואמיצה, חיית פסנתר, קצת אינפנטילית ומאוד חכמה, מהילדים המוצלחים שכולם שנאו כי הם היו חייבים להיות הכי מיוחדים בכיתה אבל בסתר כולם רצו להיות כמותם. התגובה שלה למבקרים שהתאכזבו מהדרך החדשה בה הלכה היתה שאותם מבקרים ודאי היו קוטלים את בוב דילן כשעבר לגיטרה חשמלית.
האלבום החדש מוכיח שפריצתה למיינסטרים הוא אחד הדברים הטובים שקרו לה ולפלייליסטים ברחבי העולם. לעומת Begin to Hope, שהיה חצוי לחלוטין בין רג'ינה החדשה לישנה והמוכרת ונשמע כאילו הורכב משני אלבומים שונים, האלבום החדש מציג שילוב כמעט מושלם בין אותה ילדה מיוחדת לזמרת שכותבת להיטי רדיו אינטליגנטיים.
All the Rowboats, הסינגל הראשון מהאלבום, מבטא את הצורך בהפקה רצינית כדי להוציא את כל הצדדים באישיותה. מצד אחד, אפקט הביטבוקסינג הפיצוצי מפגין במדויק את היכולת המחוננת של ספקטור לצאת מהמסגרת ומצד שני ממש אפשר לדמיין אותה על הבמה, לבד עם הפסנתר, אוכלת את המיקרופון בהקשה ווקאלית סוחפת. עוד דוגמה נהדרת ליעילות של ספקטור החדשה מגיעה בשיר Don't Leave, שהוא למעשה חידוש לשיר נהדר שהוקלט לאלבומה השני וכעת קיבל את הכבוד הראוי לו בהפקה מלאה שמצליחה לא לאבד יותר מדי חן לעומת הביצוע המקורי והרזה.
How הוא שיר אהבה קיטשי מקסים במסורת אמני הפופ הזול הגדולים, מאלה שאם פיל קולינס או מריה קארי היו מבצעים אותו הוא היה מוכר מיליונים. למרות המילים הנדושות והפתיחה הסכרינית בכינורות בוכיים רומנטיים, ספקטור מכניסה בו טוויסט אופייני, מורחת ומגרגרת את השיר בטונים גבוהים, מתעלפת עליו והמאזין אחריה.
השלמות של האלבום החדש מתבטאת בעיקר בהכנסת כל מאפיין ספקטורי בשלושים ושבע דקות שעוברות מהר מדי, בזרימה רגועה ונעימה. הזמרת שהנשיא אובמה הכי אוהב, לא מוותרת על מסרים פוליטיים אבל מצליחה לא להעיק. היא גונחת, נאנקת, נחנקת בשרבוב שפתיים ומחקה את המבטא הרוסי של אמא שלה. היא מרגשת לבד על הפסנתר ומצחיקה וחיונית עם כל הלהקה. נאיבית וילדותית אך רצינית לחלוטין באותה נשימה. "היום אנחנו צעירים מכפי שנהיה אי פעם", היא שרה בשיר הפותח את האלבום, ואם כך, הלוואי וספקטור לא תתבגר לעולם.
ספקטור מדהימה, מיוחדת ומעוררת הערצה ביכולתה לחשוב מחוץ למסגרת ועדיין לדבר לקהל רב. מכורח הנסיבות היא עטופה בתקציבים והפקות אולפן רציניות ומורכבות ששומרות עליה מיינסטרימית וקליטה. אבל למרות הכל, כששומעים את אלבומה החדש, מספיק לעצום את העיניים כדי לראות אותה לבד על הבמה כפי שהיא אוהבת, אקוסטית וישירה, יד אחת שלה מתופפת על כסא והשניה רוקדת על הקלידים, שפתייה מייצרות צלילים שנהגנו למלמל בגן הילדים, אך כשהם יוצאים מפיה מדובר בשירה צרופה.
עוד במוסיקה:
>> הזמן, היום, הרגע: 30 שנה לאלבום הבכורה של "בנזין"
>> תחנות רוח: תחנות התרבות של אפרת בן צור
>> ממתקים: בריין קנדיז מצליחים לעשות פסיכדליה ישראלית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם