יה בייבי: עופרי לא מבינה למה לא משמיעים אותה בגלגלצ
הסינגר-סונגרייטרית עופרי היא חננה שגרה במושב, עובדת כמזכירה וסובלת מהתקפי חרדה. את מופע ההשקה של האלבום תיאלץ לעשות כשהיא בחודש התשיעי להריונה. היש יותר אינדי מזה?
עופרי אפשטיין - היום מוזיקאית בת 30, נשואה, אם לתינוקת, בהיריון מתקדם, עדיין תושבת שדה חמד, כבר לא רוכבת על סוסים משום שלטענתה הפרווה גורמת לה להתעטש - התקשתה לזרום עם האג'נדה ההיא. התקשתה מאוד. במהלך לימודיה היא גם עברה, כתוצאה מכך, כמה וכמה התקפי חרדה.
"הייתי במקומות אפלים", היא מספרת, "עברתי תקופות של באסה מאוד גדולה מהחיים, בעיקר בזמן הלימודים בתלמה ילין, וגם אחר כך, בצבא. בוא נקרא לזה 'התקופה החמוצה שלי'. פתאום גיליתי שאני לבד בעולם הזה, מחוץ לחממה של המושב. זה היה משבר אמיתי. היו לי התקפי חרדה רציניים. קשיי נשימה היסטריים. ממש. הרגשתי שאני עומדת למות. יום אחד כבר לא יכולתי יותר לעמוד בזה, אז נסעתי עם אמא שלי לבילינסון, ביקשתי מרופא שיבדוק אותי, הוא בדק ואמר 'הכל בסדר, אבל אולי תקפצי לדבר עם פסיכולוג?'. אמרתי לו 'פסיכולוג? אתה רציני? אתה לא רואה שאני עומדת למות?'. בקיצור, הוא נתן לי כדור הרגעה, זה עזר לי קצת".
ומה אמר הפסיכולוג?
"בוא נגיד שיש לי כל מיני דברים, אבל בעיקר חרדת נטישה. אני חייבת את ההום בייס שלי כדי להישאר שפויה. כשזה חסר לי, אני מרגישה שאין לי שליטה על החיים שלי, שאני לא יודעת מה יהיה איתי מחר. מקומות של חוסר ודאות לא טובים לי. אני לא מרגישה שום צורך לצבור חוויות, לא עושה סמים, לא אוהבת אלכוהול, לא מעשנת. בשביל מה זה טוב? אני לא מבינה את זה".
ובכן, עופרי חנונית. "מעולם לא הייתי שקדנית", היא טוענת, אבל באותה נשימה מסגירה את עצמה משום ש"שקדנית" כידוע, זו מילה של חנוניות. בכלל, נתוני האישיות שלה, סגנון חייה ותפיסות עולמה נוגדות באופן מובהק את כל מה שהעולם יודע עד כה על אמני שוליים יצירתיים, עמוקים ומיוסרים. לכאורה היא שמרנית, ממסדית, פחדנית, מאוזנת ומחושבנת מדי בשביל המקצוע שבחרה לעצמה אז, בכיתה ח', כשהחלה ללמוד פיתוח קול. גם העובדה שמשרותיה הנוספות היו עבודות משרדיות ושבעבר אף שימשה מזכירת מנכ"ל במשרד הייטק סותרת כמעט את הנרטיב הרווח בתעשייה. מנגד, לסתור את הנרטיב הרווח זה אל"ף-בי"ת של רוקנ'רול. ודאי כשזה מגובה בקול מלאכי.
עופרי, במובן הזה, גורמת לדז'ה וו מענג לעפרה חזה. את יכולת ההלחנה הקסומה שלה אפשר לשמוע ב"אל תאמר מילה", ב"20 שניות" וב"בקץ הימים" המפתיעים, כולם מתוך אלבום הבכורה שלה. בכל מקרה, ברור שזה ראוי להרבה יותר הערכה מאשר הניסיון להיות רוקנ'רול בכוח.
"אני אוהבת מאוד את נינט, למשל", אומרת עופרי, "אבל יש בי משהו שמחובר יותר לאמנים בעלי אינטגריטי, שכּנים עם עצמם. אני לא ממש יכולה להעיד על עצמי, כמובן, אבל אני מרגישה שהמקום שאני באה ממנו הוא המקום הכי אמיתי והכי חשוף שאפשר. הבעיה היא שיש כאן המון יוצרים טובים וזמרים טובים - לירן דנינו, למשל, הוא זמר ענק, לדעתי - ואנשים לא לוקחים את הזמן כדי להקשיב למוזיקאים כמוני. אתה יודע, נו, מוזיקאים שאין להם שום...".
סיפור.
"כן, בדיוק, מוזיקאים שהסיפור שלהם משעמם. כל יום אני מתייאשת מזה מחדש. בכלל, אני מרגישה כאילו אני חיה בתוך עננה שחורה - וזה בא לידי ביטוי, קודם כל, במובן הפרקטי של החיים: אם הייתי בנאדם חכם יותר, מלכתחילה לא הייתי נכנסת לעניין של משפחה וילדים תוך כדי הופעות, אלבומים וכל זה. עכשיו, לדוגמה, אני אמורה לעשות את הופעת ההשקה של האלבום באמצע חודש תשיעי. ברור שזה לא אידיאלי. מנגד, לא היתה לי ברירה. המוזיקה היא משהו שרוצה לפרוץ מתוכי. אם הייתי שמה את זה בצד, בקופסה, בשלב כלשהו זה היה קופץ עליי".
על ההפקה המוזיקלית של "אל תאמר מילה", אלבום הבכורה של עופרי (הופעת ההשקה תתקיים היום, 12 ביוני, 21:00, מועדון האזור, תל אביב) חתום פטריק סבג, שעובד, בין השאר, עם שלמה ארצי. סבג, שהתרשם עמוקות מהכישרון של החננה המוזיקלית משדה חמד, סידר לה לעשות קולות רקע לארצי באלבומו האחרון. לטענתה של עופרי, במהלך שמונה השנים האחרונות, שבהן הופיעה במיטב חורי הארץ, יצא לה להיפגש עם כמה מהמוזיקאים הבכירים בארץ, אבל איכשהו לא יצא לה, ולהם, שום דבר מהמפגשים האלה.
"זה קרה לי עם עידן רייכל, לדוגמה, ועם עוד כמה אמנים ששמעו אותי, אהבו את מה שאני עושה, ובכל זאת זה לא עבד. עזוב, אני לא יודעת להסביר מה בדיוק קרה שם. אני מניחה שמשהו בהיכרות הבסיסית שלהם איתי פשוט לא עבד, ואולי גם יכולת השירה שלי לא היתה טובה מספיק לדעתם במפגשים האלה. הכל יכול להיות. אני, מבחינתי, כבר מזמן שמתי לב שאני לא טובה בקאברים, ובגלל זה שללתי מראש השתתפות ב'כוכב נולד' או ב'דה ווייס'. אני מבצעת טוב רק את השירים שלי".
ובכל זאת, הם כמעט לא מושמעים ברדיו.
"נכון. קורה לי הרבה שאני מקשיבה לגלגלצ ולא מבינה איך משמיעים שם כל מיני דברים - ואותי לא. אבל באותה מידה קורה לי גם ההפך: אני שומעת שיר יפה מאוד, ודווקא אז מתבאסת עוד יותר. אני אומרת לעצמי 'רגע, אם השמיעו את זה - כלומר יש להם טעם טוב - איך זה שהם עדיין לא משמיעים אותי?'. אני באמת לא יודעת מה הבעיה. בימי השיא שלי, שהיו די בהתחלה, ההופעות שעשיתי היו מלאות - זאת אומרת, הגיעו משהו כמו 70 איש למקומות הקטנים שהופעתי בהם. עם הזמן זה הלך והצטמצם, עד שזה הגיע למצב של חמישה אנשים בקהל, ששלושה מתוכם הם האחים שלי. זה מבאס. ברור שזה מבאס, אבל מה אני כבר יכולה לעשות? אני משתדלת לשמור על אופטימיות. אתה יודע, כמה שאפשר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם