פרק מספר: הרומן האנושי "האורות בבתים של אחרים"
אחרי מותה הפתאומי של מריה, חושפת בתה מכתב שכתבה לה עם היוולדה. מי מהגברים המתגוררים בבניין הוא אביה של הילדה בת השש? דיירי הבית מעדיפים שלא לדעת, ומחליטים לגדל את הילדה ביחד. כך גדלה מנדרולה עם חמש משפחות. פרק ראשון מתוך הרומן השלישי של קיארה גמברלה האיטלקיה
מריה מתה כמו שמתים באמצע דצמבר, כמו שמתים ביום שלישי, כמו שמתים תמיד אם לא מחכים לזה בכלל, ורגע לפני שעפים מהטוסטוס לכביש, ומנתרים מעל מכונית שחונה בחניה כפולה, חושבים: מחר, שבע-עשרה ארבעים וחמש, תור אצל רופא שיניים.
היה לה שיער שהגיע עד קצה הגב, חצאית צבעונית, היא היתה פחות או יותר בת שלושים, עם ילדה בת שש, משרה קבועה במשרד לניהול בניינים משותפים, ולא מעט אנשים שהיו קשורים אליה מאוד, קלט הבחור מטקסי ההלוויות, שהיה מנוסה דיו כדי לא לשאול מדוע דברים מסוימים חייבים לקרות, אבל לא עד כדי כך שיפסיק להבחין מדי פעם בפעם למי הם קורים.
חוץ מזה, לוויות כאלה לא מתרחשות כל יום.
"סלחו לי, אבל מה לא מסתדר בדיוק עם הטקס הקתולי?" שאלה הסיניורינה פולידורו, ערב קודם, כשכולם התאספו סוף סוף בקומה השישית, בחדר הכביסה לשעבר, וכל אחד בלבו חיכה שמריה תצוץ פתאום, באיחור כהרגלה, וכשהיא צוחקת כמו שרק היא ידעה לצחוק תאמר, זאת היתה רק בדיחה, אל תגידו לי שהאמנתם, נראה לכם שאני אלך ככה, בלי להיפרד?
"העניין הוא שמריה לא היתה קתולית," חרצה לידיָה פרֶצָאני, מהקומה הרביעית.
"סלחי לי, לידיה," התערבה כעת עורכת הדין קָתֶרינָה גרו, מהקומה השנייה, "אבל אתמול טענת שמריה הכריזה במפורש שהיא לא רוצה לוויה קתולית, לא הייתי רוצה, עם כל הכבוד, שתייחסי לאחרים רצונות שבעצם..."
"עורכת הדין גרו," קטע אותה המהנדס ברילה, מהקומה החמישית, שהיה סמכותי גם כשלא רצה בכך, "אבל ברור שאתמול דוקטור פרצאני שיקרה. זה נראה לי ברור: למה לדעתך בחורה בת שלושים ושלוש מרגישה צורך לבטא רצונות שקשורים בלוויה שלה?"
"ועוד אחת כמו מריה," ענתה אחריו כהד אשתו.
"אני לא חושב שלוויכוחים מהסוג הזה יש טעם," נאנח לורנצו פֶרי. "החיים הם אשליה בגיל שלושים כמו בגיל תשעים. גם לחתיכות חרא כמוני, אבל גם לאנשים זוהרים כמו מרי..."
"אתה חייב לדבר על עצמך גם ביום כזה?" התפוצצה לידיה.
"בסך הכול הגנתי עלייך," העיר לה.
"אני לא צריכה הגנה, תודה," ובנשימה עמוקה גירשה לאחור את הדמעות. רזה ועצבנית מהרגיל, עיניה נפוחות כמו של דמות מסרטי הנפשה יפניים, ואף בצבע פטל, היא נראתה כמי שבכלל לא מסוגלת לשאת את מה שקרה. ולא משום שהקשר שלה עם מריה היה שונה מהקשר המיוחד שהיה למריה עם כל אחד בבניין הזה. לא: אלא שמאז ילדותה, היא, לידיה, חיה בהמתנה לטרגדיה. נוברת במגירה פתוחה במקום לסגור אותה, בוחנת את מבטי האנשים בלי לחסוך מעצמה את הריח הרע שנודף מסודות שמורים, את רעל השקרים, את כפל המשמעות של הכוונות.
ככל שאדע יותר אופתע פחות כשיקרה משהו רע. היא היתה משוכנעת בזה. כבר בעצם ההתאהבות במישהו כמו לורנצו וההתנגשות בחוסר הבהירות שלו, נפגע קשה הדחף האווילי שלה לנסות לשלוט בכל הרע שבעולם. אבל מותה של מריה, עכשיו, מילא אותה באלימות בלתי מוכרת שפשטה בגופה כמו חום.
"לידיה יקרה, אנחנו לא רוצים לפקפק בדברייך אבל את מבינה היטב שגם אם מריה לא היתה קתולית, יש צורך בברכה של כומר," התערבה שוב הסיניורה ברילה באותה מתיקות דביקה השמורה בדרך כלל לאלה שלא ממש מצליחים להסתגל למציאות.
"ומה אתך, מה אתה אומר?" פנתה לידיה בפתאומיות למיכלאנג'לו, מהקומה השלישית. "למה אתה שותק? אתה הכרת את מריה הכי טוב, לא?"
כל המבטים התרכזו במיכלאנג'לו. הוא היה בן שלושים ואחת ותמיד היתה לו הבעה משועממת, של אריסטוקרט מפונק, לנוכח כל גילוי אפשרי של מבוכה. אבל לא היה די בהבעת הנסיך העייף כדי להשיג לו קביעות בחברת התוכנה שעבד בה. יום אחד, לעומת זאת, הוא הכיר את פאולו: ובוקר אחד, פחות מחודש לאחר נשיקתם הראשונה, היה זה מיכלאנג'לו שהגיש את התפטרותו.
"נו?" התעקשה לידיה, מתוקף החוצפה שמאפשר הכאב.
מיכלאנג'לו בחן בתשומת לב את קצה נעלי ההתעמלות שלו. פאולו בא לעזרתו: מזקנקן התיש שנראה מפוסל, דרך העניבות שהתפוצצו בצבעים פלורוסנטיים על החזה ועד לאביזרים האלגנטיים, שלעולם אין עליהם הנחה, מחלון הראווה של חנות התכשיטים המשפחתית שניהל מאז נעוריו - כולו ביטא את הנחישות לקיים בעצמו מקוריות ואיפוק בעת ובעונה אחת.
"עזבו אותו. אתם לא רואים שרע לו?"
"לכולנו רע," הדגישה קתרינה גרו, "אבל אנחנו רוצים להבין מה הדבר שהכי נכון לעשות מחר, פאולו."
"ואי אפשר לשאול את המשפחה שלה?"
"אם אתה לא מודע למצב, סבָרוֹבסקי, למה לכל הרוחות אתה מדבר?" תקף אותו סמואלֶה גרו שהיה רגיל לבלוע את הכעס שלו, ולכן ברגע שכבר ביטא אותו לא הצליח להבחין במדויק בנמען ובמידה.
"סמואלה, בבקשה," רמזה לו אשתו.
"סליחה, קתי."
"למעשה אתה צריך לבקש סליחה ממני," הדגיש פאולו.
ברגע ההוא סוף סוף, דיבר מיכלאנג'לו: "פאולו, ההורים של מריה מתו כבר לפני שנים."
"ולמריה לא היו אחים," הוסיפה לידיה.
"יש לה איזה דוד, כנראה, אבל הוא גר בגוֹאָה, בסוג של קומונה," שוב מיכלאנג'לו.
"אנחנו היינו המשפחה שלה," אמרה קתרינה בקצרה.
אבל הסיניורה ברילה הרגישה צורך להעיר: "אחרת למה מריה הכניסה לה לראש להפוך את הפגישות שלנו למעין תרפיה קבוצתית, כמו שהיא קראה לזה? חשבתם על זה פעם? מריה רצתה שנאמין שהכול קורה במקרה, שמההוצאות על החימום התחלנו כאילו במקרה לדבר על הבעיות האישיות שלנו, אבל זה לא היה כך. האמת היא שהיא זו שהרגישה צורך להתקרב אלינו, כוכב מסכן שכמוה: הבעיה הכי גדולה שלה היתה ללא ספק הבדיד..."
קתרינה, שפשוט לא יכלה לשאת שיחות שסובבות סחור-סחור במקום להגיע לעיקר, נכנסה לדבריה: "לא במקרה המשטרה קראה לסיניורינה פולידורו כדי לזהות את הגופה, והיא גם זו ש... שלקחה אליה... את הילדה..."
אבל לא. אפילו היא לא הצליחה להמשיך בדבריה בלי שקולה יחזיר לה את ההד המגוחך שאנו נוטים לעתים קרובות שלא להאזין לו. הם צפו להם כמה רגעים בכאב הבלתי אפשרי שעוררה בהם המחשבה על גופה של מריה ללא מריה שתפיח בו חיים.
והילדה: אלוהים אדירים.
צריך למצוא דרך לסיים את השיחה המטופשת הזאת, חשבו כולם, והמהנדס ברילה החליט לעשות זאת. אני המנכ"ל של חברת הבנייה הכי גדולה במחוז, לעזאזל, הוא נאלץ להזכיר לעצמו כדי להתעורר מההיפנוזה הכללית. אתמול אחר הצהריים חתמתי על חוזה עם חברה אמריקנית על סך שלוש מאות מיליון אירו, איך ייתכן שעכשיו לא אמצא דרך לפתור את בעיית הלוויה המקודשת הזאת (שהלוואי שהיתה מקודשת בנוסף לכול: אבל לא! מאחר שמריה לא היתה אדם כמו כולם, אין לזלזל בצורך בברכה וכולי וכולי וכולי)?
אם כך: "הצבעה. נערוך הצבעה ונחליט," קבע המהנדס. ואיש כבר לא היה במצב המתאים להגיב.
הסיניורה ברילה קפצה בבקשה אחרונה, חלושה: "אם מאמינים באלוהים או לא, נוכחות של כומר מבטיחה, איך לומר, שהכאב יהיה בפיקוח, ואילו בטקס אזרחי הרגשות מתפרצים בלי שליטה ו..."
"בדיוק. ונראה לכם שמריה היתה בעד פיקוח על הרגשות?" ענתה לה לידיה.
אחר כך עברו להצבעה. ועכשיו, לעיניו הבוחנות של הבחור מטקסי הלוויות, כל דיירי הבניין ברחוב גרוֹטָה פֶּרפֶטָה 315 עמדו סביב מריה, במקדש המצרי בבית הקברות וֶרָנוֹ, בחברת ידידיה של מריה, מכריה, עמיתיה לקורס יוגה, לעבודה, מי יודע, אולי מאהביה המזדמנים, האהבות של מריה, תראו כמה אנשים מריה אהבה, אי אפשר היה שלא לאהוב אותה, את מריה.
"מישהו צריך להתחיל," לחשה כרמלה ברילה לבעלה.
המהנדס כחכח בגרונו: "בוקר טוב," פתח. "כולנו כאן כדי להיפרד ממריה."
אבל הוא לא הספיק להמשיך בדבריו כי בחור גבוה וגס, לבוש בז'קט בוקרים על חזה חשוף לגמרי, התקרב לקבר. נראה שהוא לועס שורש של ליקריץ, אבל מקרוב, היה אפשר לראות שהוא אומר לא. לא, לא, לא.
המהנדס ברילה חשב שאולי עדיף להתעלם ממנו, ועמד להמשיך, אבל אשתו משכה בזרועו: "חכה, יש לו מה לומר."
אבל הקאובוי לא גילה כוונות להוסיף משהו ל"לא" שלו. לא לא לא, חזר ואמר בעודו נשכב על הקרקע, שקט כמו פרח שלפתע פתאום קמל מסיבות השמורות רק עמו, ונצמד לדפנות ארון הקבורה.
המהנדס, לאחר שאשתו רמזה לו, התחיל מחדש: "התכנסנו כאן, כולנו..."
אבל טיפוס נוסף, בעיניים מעוותות מדבר מה שלא ייתכן שהיה רק כאב, אלא נראה ממש כמו מסקרה, קטע את דבריו: "אני רוצה לקרוא פואמה. של אָלֶן גינזבֶּרג. אז ככה: 'השיטה חייבת להיות בשר טהור'..."
בחורה אחת בשיער מגולח, שאולי רצתה רק לבכות, עשתה זאת בגניחות עזות וארוכות כל כך עד שנדמה שהיא גועה, ומתאו, בנם הקטן של הזוג ברילה, נעמד מאחוריה.
לצדו, אישה שנראתה בה בעת גם ילדה וגם זקנה פשטה את זרועה כלפי מעלה, כאילו רצתה לתפוס משהו.
"זאת תנוחת יוגה," הסביר פאולו למיכלאנג'לו והצביע על האישה.
ומאחר שמה שפורץ את ההגנות הוא תמיד מסתורי ולא צפוי, והוא נוגע בנו בדיוק במקום שבו, גם אם איננו מודעים לכך, אנחנו זקוקים לו, התפרץ מיכלאנג'לו לשמע המילה "יוגה": "אף פעם לא הסברתי לה אפילו למה, ככה פתאום... היא שאלה אותי הרבה פעמים למה, כל כך הרבה..."
"אל תרגיש אשם, אהובי," ניסה פאולו מיד להרגיע אותו. "מריה הבינה דברים בלי שהיה צורך להסביר לה..."
"אבל אתה שנאת אותה!" לידיה הרגישה חופשייה, או אולי אפילו חייבת, להתערב.
"...'אנחנו אוכלים כריכים של מציאות'."
"התכנסנו כאן, כולנו, כדי להיפרד ממריה."
"לא לא לא לא."
"זה לא מדהים? כל הרגשות הפראיים האלה?" הבחורה המגולחת הפסיקה לפתע לגעות ופנתה לטינה פולידורו: "תראי! אפילו הבחור של טקסי הלוויות התחיל לבכות!"
מה מדהים בזה? רצתה טינה לענות – היחידה, פרט לזוג ברילה, שהצביעה בעד הטקס הקתולי.
נדמה שאנחנו בשוּק ולא בלוויה, היא חשבה. וחיכתה כבר לרגע שתתלונן על כך בפני ג'נפייטרו קוֹסטַנצָה.
אבל אז מישהו לידה צבט אותה ברגלה כדי למשוך את תשומת לבה.
"מה קורה, קטנה?" שאלה אותי טינה.
"אמא," אמרתי. ושלפתי מכיס המעיל מכתב.
"האורות בבתים של אחרים", קיארה גמברלה, מאיטלקית: יערית טאובר. עורכת אחראית: אדר זאבי. עטיפה: ענת וקנין-אפלבאום, הוצאת כתר, 328 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם