חשמל זורם: לאלקטרה נמאס שמתייגים אותם כתל אביבים מנותקים
150 הופעות בשנתיים הפכו את אלקטרה מנערי הפוסטר של האינדי הישראלי ללהקה שמחזירה את הרוקנ'רול לזרם המרכזי. האלבום החדש והמצוין שלהם מבהיר שזו כנראה רק ההתחלה
>> התלווינו ללהקת אלקטרה בהקלטת אלבומם השני
מאז יצא אלבום הבכורה הרשמי שלהם לפני שנתיים, אלקטרה, שתויגה בעבר כלהקת הפוסטר של האינדי התל אביבי, נמצאת במסלול המהיר ללב הישראליינה. ובצדק. הסינגל החדש שלה, "Charge", שייחגג בהופעה באוזןבר ב-29 ביוני, הוא עוד שלב בדרך להכרה רחבה. כזו שלהקות רוקנ'רול כמוה יכולות רק לחלום עליה או לחלופין לעבוד קשה כמו אלקטרה. 150 הופעות בשנתיים אינן משקרות, הן פשוט נותנות תוצאות בשטח. "אנחנו נותנים אלטרנטיבה למה שאפשר לצרוך פה ולא רק את הזבל שנותנים כל הזמן", מצהיר חורש, הסולן והמנהיג.
העובדה שלהקה כמוכם כבר נכנסת לפלייליסטים מסמנת שינוי שקורה פה? זו מגמה?
"אני חושב שכן. אני חושב שהגישה קצת השתנתה. מבחינתנו עשינו סוויץ' והבנו שאם אנחנו מאמינים שאנחנו עושים את זה טוב והקהל אוהב את זה, אין סיבה שנהיה עם הראש למטה ונגיד'זה אינדי, זה רק למביני דבר'. יש לנו שירי פופ. אין סיבה שזה לא יהיה שם. זה הוכיח את עצמו מעבר למה שציפינו, אז ברור שאנחנו מרגישים טוב עם זה. ברור שזה נותן לנו סיבה לאופטימיות. זה הוכח בשנתיים האחרונות שלנו. זה כבר לא דיון תיאורטי, זה מה שקרה בפרקטיקה".
פרחי: "זה מתנהל בספרה מקבילה ל'דה ווייס'. תראה מה קורה היום בגלגלצ. כמה שירים יש מהאזורים שלנו, באנגלית או בעברית, זה לא באמת משנה. נראה לי שאנשים התאהבו בבכיינות ולא שמים לב לשינויים שקורים, גם ברדיו וגם במקומות אחרים. אני לא יודע לאן זה הולך, עד כמה השינוי הזה באמת יהיה גורף. ברור שאני לא יכול לדבר על נוקיה כמו דודו אהרון, כפרה עליו. אבל אני מרגיש שהלקח שלנו הוא דוגמה חיובית. בכלל, אני מרגיש שאנחנו בני מזל להיות במקום שאנחנו עומדים בו. לא מרגיש שיש תקרה שאנחנו לא יכולים לנפץ כאן".
אתם מרגישים היום פחות דגים מחוץ למים? גבולות המרכז היו מדומיינים?
"ברור. עברנו את השנתיים הכי משמעותיות בחיים שלנו. הדברים שקרו היו מדהימים. זה קרה כי מראש כיוונו לשם והאמנו בדברים שלנו ובקומוניקטיביות שלנו. האמנו שאפשר לעשות את זה גם כשזה היה נגד כל הסיכויים. בשנתיים האחרונות הופענו כל כך הרבה בכל מקום וקיבלנו פידבקים מצוינים, בעיקר מחוץ לתל אביב. זה רק חלחל וגדל. אני זוכר שהיתה לנו הופעה בחיפה, כשחזרנו מארה"ב מהסיבוב הראשון.
"אמרנו שנעשה הופעה ואז נצא להפסקה מהופעות. הגענו לשם והמקום היה מפוצץ בילדים הכי מעולים. אמרנו 'מה קורה פה?'. הבנו שזה רק גדל. אז רק המשכנו להופיע
"זה ברור שאנחנו הולכים לעשות את זה ומתייחסים לזה בשיא הרצינות. להתנהג בסטנדרטים של להקה בחו"ל, שכל הזמן מופיעה - ככה להקות משתפרות. כל הזמן להקליט, לעניין את עצמנו לשמור על קשר עם הקהל. אני חושב שזה הוכיח את עצמו מעבר למה שיכולנו לצפות".
כשבאלקטרה מדברים על להרוויח את הקהל שלהם, הם מתכוונים למקצוענות גם מחוץ לאזור הנוחות. רמה אחרת של אינטנסיביות, שאותה למדו בסיבובים המייגעים שלהם בנכר. "מצד אחד היו לנו שם תנאים מפנקים, כמו ואן שחור של סרסורים מושחתים. אתה מסתובב במסיבות קוקטיילים, עושים לך כבוד של מלכים ואתה מופיע עם להקות-על כמו CSS ובלאק ליפס. מרעיפים עליך מתנות, מראיינים אותך לכל מקום אפשרי", הם מספרים.
"מצד שני אתה גם נמצא בחורים שאתה לא מאמין, עם ליין אפ של סותמי חורים שאתה לא יכול לשמוע. אתה מכניס זבל לגוף ואז מתרסקים כולם, ארבעה אנשים במיטה אחת, לכמה שעות באיזה הוסטל בצד הדרך לפנות בוקר. אתה מתרגל לסדר יום של לעלות על הוואן בשמונה בבוקר, לנסוע שבע שעות ולראות את אמריקה חולפת דרך החלון. לנחות בבקסטייג' בפורטלנד, בשיקגו או בקליבלנד, ואחרי כמה שבועות אתה כבר מאבד רפרנס לאיפה אתה נמצא".
אולי כל להקה בארץ צריכה לעבור השתלמות בחו"ל.
פרחי: "אתה גם מבין שמה שלמדת בארץ, על פינוק של סאונד, סאונדצ'קים, מקומות להופעות שמרימים עליהם את האף - זה שטויות. להקה נהיית טובה רק אם היא מנגנת כמו שצריך גם בתנאי קרב. בוא נגיד שכשהגענו להופעה בפארגו בשלג, כשפתחנו שם למישהו מהבלאק קיז ולהקה של רוקבילי-ג'יפסיז נתנה לנו לשחק עם האקדחים הטעונים שלהם במסיבה משוגעת שחגגה את השחרור של המתופף מהכלא, לא היינו מופתעים. אתה כבר לא מופתע מכלום".
אתם מאוד אופטימיים, אולי אפילו אסקפיסטים.
חורש: "אתה פסימיסט וזה מדאיג מאוד. אנחנו בדיוק ההפך מאסקפיזם, כי אסקפיזם זה מה שקורה כשאתה בורח מהמציאות. האופטימיות שלנו מסתמכת רק על המציאות. באנו ממקום שאף אחד לא הכיר אותנו. אמרו לנו שאנחנו רק תל אביבים, שזה אלים מדי, שזה רועש מדי, חו"ל מדי. ופתאום זה נהיה ארצי וכולם אוהבים את זה. איזו סיבה יש לנו לא להיות אופטימיים?".
הפנמתם חוקים של פרפורמנס שאחרים עדיין לא הבינו?
"ברור שלכל להקה יש החבילה שלה, אבל זה התפקיד שלך להגיד. לנו יש הסטייל שלנו, האחר הוא סינגרסונגרייטר רגיש. אנחנו שמחים שזה קורה. יש נכונות רבה יותר מצד הקהל לתפוס ולהכיל את ההתרחשות. זה קורה במקביל לספרה של הזבל במיינסטרים הקיצון. המיינסטרים נהיה כל כך שטאנצי, כל הזמן קאברים של'כוכב נולד', זו מין ביצה כזו. לא צריך לזלזל באנשים. הדיכוי והחדגוניות גרמו לכך שהשוליים התרחבו מאוד. בין שזה אנחנו, בלקן ביט בוקס או ווטאבר, זה בכל האזורים. יש הרבה אנשים שרוצים לספוג דברים אחרים".
אולי זו תקופה שהמוזיקה הישראלית היתה צריכה לעבור כדי להשתפר?
"התהליך של המיינסטרים נורא אלים ונורא כופה את עצמו עליך בכל מקום. אבל במקביל היצירה העצמאית תפסה נפח גדול, אולי כתגובת נגד. המון נדחק לשוליים, דברים שהיו אמורים להיות באמצע פתאום נהיו שוליים. למה בכלל מתייחסים אלינו בתור שוליים? אנחנו עושים מוזיקה מתקשרת. אלה דברים שאמורים להיות במרכז הבמה. מה שקרה זה שנדחקנו קצת הצדה ועשינו מין איגוף. באיזשהו שלב המרכז הבין שאין דרך להתעלם מזה. זו המוזיקה שהולכת היום בארץ. אני לא מדבר על חלוקה ז'אנרית. הכל אינדי. זו המוזיקה הישראלית החדשה".
אמרת מיינסטרים אלים. זה היה קרב שניצחתם?
"אני חושב שבמובן מסוים כן. אם אתה מתחיל משהו נגד כל הסיכויים ואתה עושה את זה, יש פה סוג של ניצחון. אחרי שאתה מופיע 50 הופעות מול אדם אחד ואחר כך זה גדל וגדל, אז ברור שזה מאבק.
אבל אנחנו ממש באמצע שלו".
אז אתם כבר לא ממש אנדרדוג. אתם מדברים אליי ממקום מנצח.
"כן, אבל לא התאמנו את עצמנו לאף אחד, דברים פשוט השתנו. לא רוצה להגיד שאנחנו שינינו אותם, אבל היינו חלק ממשהו שקרה פה. מההתחלה פשוט הלכנו על זה קדימה, החלטנו שלא מורידים את הראש. מקסימום ניכשל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם