ראשי » תרבות » מוזיקה

סינגולר: שרית חדד ושלומי שבת ממשיכים למחזר

שיתוף הפעולה בין שרית חדד להנרי הוא מטרד, שלומי שבת נותן עוד תירוץ לבטל את מוסד הנישואין לאלתר, דניאלה פיק חמודה אך תמימה, יזהר אשדות עושה חשק לעוד והקאמבק של שב"ק ס' סוחף. הסינגלים של השבוע

בסך הכל, אפשר לומר שאלונה קמחי עשתה די בשכל כשעזבה, בסופו של דבר, את צ'יקו בן דוד (לא באמת, זה רק הומאז' בקריצת עין להופעתה הבלתי נשכחת ב"אבא גנוב") לטובת יזהר אשדות, בעלה ב-13 השנים האחרונות. הרי אין ספק שחיים לצד מוזיקאי מוכשר, תיסלמיסט לשעבר, אחד המפיקים המוזיקליים העסוקים בארץ ובעל מסור ואוהב, שגם אחרי שנות נישואים רבות מפנטז על "ערב בלי טלפון" בחברתה, עדיפים בהרבה על האפשרות להפליג כל יום סביב הכנרת בספינת "לידו" מבלי לשלם, קורצת ככל שתהיה.

נכון, גם בשיר הזה, כמו בחלק גדול מהשירים שאשדות הוציא כאמן סולו עד כה, היא זו ששמה את המלים בפיו - כלומר, הבחורה שאשדות מדבר עליה כשהוא שר "העולם הוא מטרד שולי / כי את הערב אני מבלה / עם הבחורה שלי" היא הבחורה שכתבה את השיר - אבל עדיין, אין בכך משום ערעור על היותו בעל חמוד להפליא. גם "ערב בלי טלפון" - הסינגל הראשון מתוך אלבומו הבא, החמישי במספר, שצפוי לצאת בקרוב אחרי שבע שנות עבודה מאחורי הקלעים - הוא שיר חמוד, שיושב על בס-תופים ברוח המוטאון, נינוח, זורם ומתרחק מאוד מהדרמטיות העודפת שאפיינה את אשדות העצמאי בימי "מה תאמרי", "מלך שלך" ו"צלו של יום קיץ". בקולו - או, ליתר דיוק, באופן שבו הוא מגיש את שיריו - עדיין אפשר להבחין בשרידי מניירת הרצינות המאולצת, האופיינית לו מימים ימימה, אבל הפעם זה קצת פחות מעצבן. אם גם השירים האחרים מהאלבום החדש הם כאלה, ייתכן שאפילו יהיה נחמד להעביר בחברתו ערב בלי טלפון.

קשה להסביר - אם בכלל אפשר - עד כמה רחוק האפקט שמחולל ביצועה של דניאלה פיק ללהיט הניינטיז-טראש הזה של האדאוויי מהפרשנות שפיק חשבה, לתומה, שהיא נותנת לשיר בזמן שהקליטה אותו. בעיקרון, אפשר לנסות לעמעם קצת את האור, להדליק קטורת, לשכב על הגב, לחשוב חזק-חזק, בכל הכוח, על דברים עצובים ורק אז ללחוץ "פליי", אבל קרוב לוודאי שגם זה לא ישנה את העובדה שבסוף השיר, כשהצלילים האחרונים נעלמים ואת מקומם תופסת דממה מביכה, הדבר היחיד שניתן לעשות הוא לפרוץ בצחוק אדיר, מתגלגל, פרוע, חסר שליטה.

אמנם לא ממש יפה, וגם לא חברי, לעשות זאת לזמרת שכל כך התאמצה להתחבר אמוציונלית למילות השיר האידיוטי הזה - שעובר, לכל היותר, במסיבות רטרו סליזיות של תקועים-תקועות - ולקחת אותן למקום קטן, שקט, נוגה ואינטימי משל עצמה - אבל אין ברירה: זה קורע. האמת היא שבכלל, על אף כל הירידות הנ"ל, דניאלה פיק היא בחורה משעשעת ורבת חן - וזה, בשורה התחתונה, לא פחות חשוב מהנ"ל, אם לא הרבה יותר. משהו בהוויה שלה, כמו גם בבחירות המוזיקליות (והרומנטיות) המשונות שהיא עושה, מעורר סוג של אמפתיה הורית כלפיה, ויש משהו מתוק גם בעובדה שהיא לא ממש יודעת לשיר בלי לזייף אבל היא בכל זאת נורא מנסה. בקיצור, צחוקים איתה, שתישאר.

לכאורה, אפשר לבוא לשרית חדד - כלומר, לאבי גואטה (אף אחד לא בא לשרית חדד כך סתם, כי בא לו) - בטענות על מחזור ולטעון, בצדק, שהרבה יותר קל ובטוח ללכת על פזמון מוכר ושגור בכל פה ישראלי מאשר להוציא שיר חדש לגמרי, שאין לדעת מה יעלה בגורלו, אבל, במחשבה שנייה, אולי מוטב דווקא לעודד החלטות מהסוג הזה, שכן האלטרנטיבה האחרת היא, כאמור, שיר חדש של שרית חדד, נוסף לאלה שעלינו לסבול כעת ממילא.

"לינדה" לפחות לא תופס לנו מקום חדש במוח. ניתן להלין אותו, לצורך העניין, במערה שחפר לנו שם - בנחישות ובהתמדה, חתונה אחר חתונה - הביצוע המפורסם של חיים משה, מהאייטיז. הבעיה, אם כן, היא בעיקר עם הבתים בביצוע של חדד, שנכתבו והולחנו מחדש על ידי הנרי, הידוע בכישרונו הנדיר להישמע אפ-טו-דייט לחמש שנים אחורה. להם, למרבה הצער, לא נשמר מראש מקום בראש, ולכן יש להחליט מה עושים עמם: האם מנסים ליהנות מהם בכוח על אף שהם סתמיים וערסיים, או שמא, מעתה והלאה, זוכרים להצטייד באטמי אוזניים בכל פעם שיוצאים מהבית, למקרה של היתקלות בלתי צפויה בהם? תכלס, אטמי אוזניים זה לא כזה ביג דיל. לרוב, הם קטנים, קומפקטיים, כמעט ולא עושים בליטה בכיס של הג'ינס. אפשר לחיות עם זה. לא מדובר, חלילה, במטרד בסדר הגודל של, נגיד, שרית חדד והנרי.

קיסריה שוב בפתח (20.6, בע"ה), לשלומי שבת אין שום סיבה להיות במתח, אבל הוא בכל זאת מוציא עכשיו בלדת קיטש נוספת כסינגל מתוך אלבומו הכפול - לטענת הקומוניקט, "בעקבות הפיכת השיר לאחד השירים המבוקשים ביותר לחתונות". מבחינתו של שבת, אין ספק שמדובר בסיבה נהדרת, עיתוי מקסים, ובכלל, ביופי של מהלך, אבל מה שחשוב כרגע זה פחות הוא ויותר אנחנו - כלומר, שלומנו ושלום ילדינו. אחרי הכל, כששיר עם מלים ולחן כה בנאליים, שטחיים, משעממים ונטולי כל זכר לברק, מעוף ומקוריות נחשב בכל זאת לשלאגר חופות ישראלי, מפחיד אפילו לאמוד את היקף הנזק התרבותי שהוא עשוי לחולל כאן עכשיו, אחרי שהפך לסינגל. מצד שני, אין הרבה מה לעשות בקשר לכך: שלומי שבת - זמר נשמה מצוין בסך הכל, אבל בררן קטן מאוד בכל הנוגע לבחירת כותבים ומלחינים - כאן, וכמו שזה נראה עכשיו הוא גם יישאר כאן כל עוד אנשים ימשיכו להתחתן כאן. למעשה, גם ככה, בלי השיר האיום והנורא הזה, יש בארץ כמות שווה, פחות או יותר, של חתונות ושל שירי חתונה של שלומי שבת. הפתרון היחיד שנראה לעין הוא דרישה לבטל מוסד הנישואין בישראל לאלתר. וכן, יפה שעה אחת קודם.

הזעם של שב"ק ס' המקומבקים כנגד השטחיות, רדיפת הפרסום וביטול היצירתיות והדמיון בעידן הקפיטליזם והריאליטי אמנם לא מנוסח פה בדרך מקורית ומבריקה במיוחד - כלומר, כזאת שמצדיקה טיפול נוסף בנושא הלעוס, שנטחן במהלך העשור האחרון מכל זווית אקדמית ותרבותית אפשרית - אבל הפעם, בניגוד לסינגלים הקודמים ששב"ק הוציאו מאז שהתאחדו, זה לפחות נשמע די מסונכרן עם המציאות המוזיקלית, והכללית, שהנוער הישראלי חי בשנת 2012. 

הדאבסטפ המינימליסטי בבתים, המלווה בסולו רפטטיבי של גיטרה חשמלית, מתחבר מצוין לרוח התקופה, והפזמון, השאול משיר הילדים "עוגה-עוגה-עוגה" ומחוזק בקולות רקע מעולים של יעל דקלבאום, סוחף, מדבק ובאמת עושה חשק לברוח מהמציאות הזאת, שבה, בין השאר, "מה שמהונדס מותר ומה שגדל אסור", ולחזור כמה עשורים אחורה, לימים הנקיים והתמימים בגן סימה, בהם כל מה ששאפנו אליו היה לשבת ולקום בדיוק בזמן, כשסימה שרה "עוגה-עוגה-עוגה". נכון, זה לא היה פשוט, כי סימה הייתה ערמומית ונהגה לשנות מקצבים במהירות, כדי לבלבל את כולם, אבל זה עדיין היה יותר מעניין מ"רוקדים עם כוכבים", למשל.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...