אפגן וויגס בישראל: הרבה יותר מנוסטלגיה
למרות שלא נרשמו שיאים מיוחדים ומרגשים, ההופעה של אפגן וויגס בישראל הזכירה למה מדובר באחת הלהקות הטובות של הניינטיז, ורק חיזקה עוד את הקשר ההדוק בין גרג דולי לקהל הישראלי
אפגן וויגס ממוקמת אמנם תחת סקציית ה"גראנג'" בקטלוג התקליטים הקונטקסטואלי של כל חובב מוזיקה, אבל זו בעיקר תוצאה של סמיכות כרונולוגית. למען האמת, קשה למצוא הקבלות מוזיקליות אמיתיות ומדויקות ביניהם לבין השמות הגדולים של הז'אנר, מזן פרל ג'אם, נירוונה או אליס אין צ'יינס, ואפשר שיש בכך הסבר לנפקדותה של אפגן מכל רשימת פלייליסט רדיופונית פוטנציאלית. אבל מה זה באמת משנה - גראנג', בלוז או סול, כשגם לחובבי הגיטרות הרועמות שבינינו, אלו שעדיין מאמינים בריפים טובים, סאונד חרוך ופזמונים גדולים, יש סופסוף סיבה לחגוג כאילו השנה היא 1992?
>> לאון פלדמן היה בהופעה של אפגן וויגס בפסטיבל פרימוורה בברצלונה, ותוכלו לצפות בכולה
זמן לא רב לאחר שרן ניר וחבריו לפרוייקט L.F.N.T סיימו את הופעת החימום הקצרה שלהם (ואם אתם אוהבים רוקנ'רול כדאי שתתנו האזנה לאלבום המצוין שלו), החל מה שהתברר לאורך הערב כהרבה יותר ממופע נוסטלגיה. הקהל שקיבל את אפגן וויגס בבארבי היה חם ואוהד כהרגלו, ונראה כי הכין עצמו למתן תשואות רבות עוד לפני שהתגלתה איכות ההופעה עצמה.
כמה טוב שמ-"Crime Scene" הפותח, דרך "Slave" שהגיע אחריו ולאורך הערב כולו, האפגנז הרוויחו כל שריקה ומחיאת כף שעודדה אותם להמשיך ולשרוף את הבמה. אם זה נשמע לכם כמו קלישאת רוקנ'רול שחוקה - אתם צודקים לחלוטין. בערב שכלל מעט מאוד דיבורים (פרט ל"ערב טוב" ו-"שבת שלום" המנדטוריים) אבל הרבה מאוד אינטראקציה עם הקהל, אפגן וויגז סיפקו הופעת גיטרות בועטת, מהסוג שכבר כמעט ולא מגיע לכאן, עמוסת המנונים ועם זאת מלוכלכת. סט-ליסט שלוּ היה מקובץ לאלבום, היה יכול בהחלט לעמוד בהגדרה: "אול קילר, נו פילר".
נקודה זו גם הייתה בעכריהם של החבר'ה מאוהיו, שלאורך הערב התעלמו בנונשלנטיות מחוקי הפרפורמנס המומלצים של בניית רשימת שירים הגיונית ולחיצה והרפייה מדוושת הגז. לא, בהופעה שנתן בישראל הסיע גרג דולי את חבריו הוותיקים במהירות אחת בלבד,
על הדרך פונקנו בטעימה קטנה מ-"Purple Rain" של פרינס ומהדרן מעולה בן ארבעה שירים, שכלל בין היתר גם את "Into the Floor", שיר חדש שהחבר'ה מנסים בימים אלה בהופעות. רמז לחומר עדכני שעתיד להגיע בהמשך? ימים יגידו. באשר לשירים המוכרים - בטרם ההופעה יש שתהו עד כמה דולי מתחבר עוד למילים שכתב, במה שללא ספק נחשבת התקופה האינטנסיבית והחשוכה בחייו. אם לשפוט לפי הביצועים החדשים לקלאסיקות הישנות, משהו מהשדים עדיין מבעבע שם, מסרב להרפות גם אחרי הדיטוקס הכללי שעבר האיש הרדוף והמיוסר הזה.
בשנים האחרונות נדמה כי כל קיץ התהדר בהופעת רוק במימדי ענק, כזו שחובה להיות נוכח בה, אם לא בשביל המוזיקה אז בוודאי בשביל המעמד ההיסטורי. ניין אינץ' ניילז, פיית' נו מור וג'יינז אדיקשן מילאו את המשבצת הזו, לא מעט בשל העובדה שהגשימו כאן פנטזיות ניינטיז לרבים שחיו בתקופה שבה נסיעה להופעות בחו"ל הייתה אופציה כמעט לא קיימת.
אפגן וויגס נתנו בבארבי הופעה נדירה באיכויותיה, אך קשה למנות אותה עם אותן הופעות איקוניות. בשביל זה נאלץ לחכות לשואו שיתנו כאן, להבדיל אלף אלפי הבדלות וג'ון פרושיאנטה אחד, הרד הוט צ'ילי פפרס. ועדיין, יש משהו בעובדה כי בשש השנים האחרונות פקד גרג דולי, בקונסטלציה זו או אחרת, את מחוזותינו לא פחות מארבע פעמים. בימים בהם אמנים בינלאומיים מקפידים להתרחק מזיהוי כלשהו עם ישראל, טוב לדעת שיש עוד מי שרואה תקווה במקום הזה.
רזה מתמיד, מחוייך ונכון להפגש ולהצטלם עם מעריציו כמו לאחר כל הופעה, ניכר כי בין דולי לקהל הישראלי נוצר קשר מיוחד, לא שונה מזה שקיים כבר שנים בינינו לבין מייק פאתון, מארק לנגן ואפילו ניק קייב, לפני שני עשורים. בהתחשב בזה, לא קשה לדמיין את אפגן וויגס חוזרים אלינו לסיבוב נוסף בשנים הקרובות. זאת במידה שיתגבשו ויחליטו לחזור ולכתוב פרק נוסף, מפוייס יותר, בסיפור הקריירה האפל שלהם.
אפגן וויגס יופיעו שוב היום (שבת) בבארבי תל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם