אב, טיפוס: קארין סרויה פגשה את האב שהתנכר לה
הוא מעולם לא הסכים להודות שהיא בתו. רופא נשוי, שהכניס את אמה להריון ואז ניתק כל קשר. אבל קארין סרויה, שחקנית צעירה וההבטחה הגדולה של תיאטרון "גשר" ("בין לילה ובין שחר"), החליטה לא לוותר ויצאה למסע חייה: היא כפתה עליו בדיקת אבהות, ולא נכנעה גם כשלא הסכים שתכיר את סבא וסבתא. מתי הגיע רגע השבירה? אחרי שפגשה בו במקרה ואיבדה את ההכרה - אבל אבא לא קם לעזור
כשהגיעה לגיל 16 החליטה קארין סרויה - אז נערה חיפאית בת 16, היום אחת השחקנית המבטיחות בתאטרון "גשר" - לעלות לירושלים ולחפש רופא מוכר באחד מבתי החולים בעיר. הרופא הזה הוא אביה. חוץ מתמונות פה ושם, מעולם לא פגשה אותו לפני כן, בקושי ידעה לזהות. לשם כך הביאה את אמה, כדי שתצביע על הרופא שאמור היה לענות לתואר "אבא", להתגאות בילדה היפה, היחידה שלו, פרי הרומן שניהל כגבר נשוי עם אחות בבית החולים.
לאורך השנים התעלם. ניתק כל קשר. הבת, קארין, לא נעלמה. היא פשוט גדלה. לפני 11 שנים החליטה לסגור מעגל ולבקש הכרה, אולי אפילו קשר פושר, בדל יחס. "עוד לפני כן אמא שלי פגשה אותו, לראשונה מאז שנולדתי", היא מספרת. "היא אמרה לו שאני שואלת שאלות, שאני רוצה להכיר אותו. הוא ציפה שזה יבוא אבל הוא ביקש שזה לא יהיה כרגע בגלל שהוא בהליכי גירושים מאשתו, שאם היא תגלה זה הסוף שלו. בזה זה הסתיים. עברה שנה וכשהייתי בת 16 החלטתי ללכת בעצמי".
סרויה נכנסה לבית החולים, מהוססת. "התיישבתי בקליניקה ולא ידעתי איך הוא נראה. ביקשתי מאמא שלי לעלות ולהראות לי אותו. היא חיכתה למטה כי היו הרבה אנשים שהכירו אותה מאז והיא לא רצתה להיתקל בהם. היא גם הבטיחה לו שזה יהיה דיסקרטי ושאנחנו לא באות להרוס לו את החיים. היא עלתה, בשנייה שהוא נכנס אמרה לי 'זה הוא' והתחבאה מאחורי ז'ורנל.
"ניגשתי, אמרתי 'אני קארין', הבת שלך'. הוא אמר לי 'תחזרי עוד שעתיים', חזרתי אחרי שעתיים. אמרתי לו שאני מוכנה לעשות בדיקת אבהות, שאני רוצה איתו קשר. שוב הוא אמר 'לא כרגע'. אמרתי שאני לא מעוניינת בפנקס הצ'קים שלו, שאני רק רוצה קשר חיובי, מבחינתי זה הזהות שלי. אם הוא לא מאמין שיעשה בדיקה. אבל הוא לא ממש התחבר לזה. הוא ביקש עוד זמן".
סרויה החליטה להרפות. כעבור שנתיים הגיעה שוב, הפעם כחיילת. אותה מחלקה, אותו רופא קר רוח. "ריטואל", היא אומרת. "ממש אותו דבר. הייתי כבר כעוסה, והשיחה הייתה הרבה פחות נעימה. ראיתי כמה זה שאני מפתיעה אותו בקליניקה שלו מערער אותו. הוא נהיה צהוב, לקח אותי לחדר צדדי. באתי יותר מפוכחת. פחות ילדה. הבנתי שאין עם מי לדבר".
ובכל זאת, לא התייאשת.
"לא. אחרי שהשתחררתי מהצבא, עבד איתי בחור ששמע על הסיפור ואמר לי שיש לו אמא עורכת דין, והיא תהיה מוכנה להתעסק בזה פרו-בונו. הוא ידע שאין לנו כסף לעורכי דין. שלחנו לאבא שלי מכתב שנותן לו דד-ליין של חודש לבדיקת אבהות או שאנחנו פותחים בהליכים משפטיים. אחרי כמה חודשים קיבלנו טלפון מעורך הדין שלו שהוא מסכים".
אחרי ארבע שנים של ציפייה, הגיעה בדיקת האבהות. בדיקה פשוטה שהפכה לאיחוד משפחות כפוי. יותר מזה, מביך ממש. "זה היה מאוד מוזר", היא נזכרת. "הגענו יחד, כולם. גם יקי, חבר שלי. האחות כל הזמן ניסתה לשבור את הקרח. זה
"כל אחד עושה בדיקות דם ואז הקטע של התמונה. חלק מהנהלים זה לעשות תמונת פולארויד, כדי שגבר לא ישלח חבר לעשות במקומו. אשכרה זו הייתה התמונה המשפחתית הראשונה שלי. אמא שלי באמצע, אני ואבא שלי בצדדים, והאחות אומרת 'תתקרבו, תתקרבו, אתם לא נכנסים לי'".
לא היו הפתעות, מן הסתם.
"לא. יצא שהוא אבא שלי, לא היה ספק. החלטתי לחכות. אמרתי 'מעניין מה יהיה עכשיו'. ניסיתי לבוא חיובית, עם לב פתוח. נורא רציתי שהסיפור הזה יסתיים טוב".
האמנת שזה יכול להסתיים טוב?
"לא. לא הייתה לי פנטזיה שהוא לוקח אותי לאכול גלידה. אבל הייתה לי פנטזיה שאנחנו שותים קפה, שני אנשים מבוגרים שמנסים לתקן משהו. רציתי מאוד תיקון. זה לא קרה".
סוף ההקדמה למבוא. שתי הפגישות הצוננות ובדיקת האבהות שאחריה היו רק נקודת פתיחה מאוחרת ליחסי אב-בת נואשים מצד אחד, אכזריים אולי מצד אחר. הסיפור של קארין סרויה (27), שהולך, מתפתל ומסתבך בהמשך, יכול לשמש אימון טוב לתסריטאים שחווים משבר יצירתי. כל צירופי המקרים חברו יחד לכדי סיפור חיים אחד, קולנועי ממש. אירוני משהו - אחרי הכל, מדובר בשחקנית - אבל את הסיפור הזה צריך רק ללהק, לצלם ולארוז. הכל כבר מוכן. הדמויות, הסיפור, השתלשלות האירועים המופרכת כמעט.
סרויה נולדה בירושלים לאם ממוצא מרוקאי, חיפאית במקור. בצעירותה עלתה האם לירושלים, ללימודים בבית הספר לאחיות. משפחה גדולה. שבע אחיות ואח. אחרי הלימודים החלה לעבוד באחד מבתי החולים בעיר. שם גם נסחפה האם למערכת יחסים אסורה. היא אחות, רווקה. הוא רופא מבוסס מאוד, נשוי, בלי ילדים, ואחד "שלא רוצה ילדים".
כשנכנסה להריון החליטה, חרף החשש ממבטים עוינים ומשפחה מסורתית, לא לוותר על העובר. קארין נולדה, האב ניתק כל קשר. אמה של סרויה החליטה לוותר. משלל סיבות. הסיבוכים, עורכי הדין, ההוצאות, אשתו של הרופא שלא ידעה על הרומן, בטח שלא על ההריון, על הילדה. "לא ידעה ולדעתי עדיין לא יודעת", מגלה קארין. "אמא שלי פשוט הבינה עם מי יש לה עסק. היא הבינה שתביעת מזונות תדרוש ממנה המון תעצומות נפש וכוחות שלא היו לה כמפרנסת יחידה עם משכורת של אחות. היא התעסקה בגידול שלי. היא לא רצתה מלחמות מולו. מה גם שהוא התנער מאחריות".
משפחת האם, היא מספרת, דווקא הפתיעה וקיבלה את ההחלטה בחום. כך, כשהייתה בת שנתיים, "חזרו לשורשים", לחיפה . דירת שני חדרים, עיר תחתית. זיכרונות מתוקים. "ישנתי עם אמא שלי במיטה עד גיל ארבע", היא צוחקת. גדלה על פיירוז, עבד אל-ווהאב, פריד. לילדים בכיתה סיפרה על אבא עלום. "מגיל קטן שאלתי ונאמר לי שיש לי אבא והוא לא מעוניין. אמרו לי את האמת נורא מהר. לא שגיתי בחלומות של אבא מת, אף פעם לא סיפרו לי שקרים. קיבלתי את זה עד שזה נפתח בגיל ההתבגרות", היא אומרת.
סרויה - בהירה, בלונדינית, עיניים ירוקות - בלטה בין בני המשפחה. זכר לאב הנעלם, לרומן האסור. כך הגיעה לסדרת הפגישות, לבדיקת האבהות, לתוצאה הידועה מראש. סרויה קיבלה אבא כשהיא אחרי צבא, בזוגיות, עם תאטרון על הכוונת. בכל שלב - צבא, זוגיות, לימודי תאטרון - נותר הצורך לאלץ את האב לפרוש זרועות ולקבל את מה ששייך לו. רצון, תמים אולי, שנחבט שוב ושוב על בטון סירוב עיקש.
אחרי שקיבלה את תוצאות בדיקת האבהות, החליטה סרויה להרפות מהאב ולנסות מסביב. "רציתי להכיר את סבא וסבתא שלי", היא מספרת. "מסתבר שכל השנים הם גרו קרוב אלי. אני גרתי בחיפה, הם בקריות. סבא שלי אפילו נסע שלוש פעמים בשבוע לסביבת הבית שלי. זה מצחיק, כי בתיכון הייתי מסתובבת עם חברים בטיילת וצוחקת 'אולי אלה סבא וסבתא שלי'. הם כבר היו אנשים מבוגרים ולכן רציתי שזה יהיה באישורו של אבא שלי. מגיל 21 עד 23 היו שנתיים שבהן הטלפונים לאבא שלי היו סביב הקטע הזה. אפילו לא ידעתי מה המוצא שלהם, מה המוצא שלי".
אמא שלך לא ידעה?
"ידעה שהוא אשכנזי. לא ידעה בדיוק מאיפה. אני זוכרת שבטיול לפולין ישבנו באיזה ביתן שבו מקריאים שמות בני משפחה שנספו. לא הייתי מסוגלת לשבת שם כי לא ידעתי אם יש לי בני משפחה שנספו או לא. בסוף הסתבר שכן.
"אחת השיחות עם אבא שלי הייתה קשה. יצא ממני המון זעם. אמרתי לו שכלו כל הקיצים, שאי אפשר ללכת בקצב שלו כל הזמן. אני רוצה להכיר את סבא וסבתא שלי ואני מניחה שהם אנשים מבוגרים - גם הוא לא צעיר, בן 60 ומשהו - והוא חייב לי את זה. פתאום הוא אומר לי 'הייתי רוצה, אבל אני פה עם אמא שלי במיון. אני חושש לשלומה, כשזה ייגמר אני אעשה מאמץ'. וכל השנים האלה, עד היום, הוא נמצא בהליכי גירושים מאשתו. הוא כבר חי עם אישה אחרת וזה עדיין מסובך. ניתקתי את השיחה ואמרתי לעצמי סבתא שלי הולכת למות בלי שאני רואה אותה".
שבועיים אחרי השיחה הקשה, הגיעה החתונה. הנקודה בסיפור, בואכה הסוף, שבה הקצוות נתפרים. הדמויות מתנגשות בפיצוץ אדיר, בסצנה אלמודוברית כמעט. דנה, חברת ילדות, ויואב (השמות בכתבה בדויים - א"ש) עמדו להתחתן. סרויה הוזמנה. במהלך השנים התרופפו הקשרים, כך שאת החתן המיועד לא הכירה.
"הגעתי לחתונה וראיתי שאבא של החתן נורא דומה לאבא שלי, רק צעיר יותר. עמדנו במעבר של החופה, ורגע לפני שהם נכנסים, ראיתי גבר מושיב שני אנשים מבוגרים על כיסאות במעבר. הוא הסתובב וראיתי שזה אבא שלי. לא הספקתי להגיד הרבה. אמרתי לחברה שהייתה לידי 'מיכל, זה אבא שלי, אלה סבתא וסבא שלי'. ראיתי שחור. כמה דקות אחר כך לא ברור מה היה. צעקו 'יש רופא? יש רופא?', הוא לא בא. ככה ראיתי את סבא וסבתא שלי פעם ראשונה".
סרויה התעשתה והבינה. אביה הביולוגי הוא דוד החתן. במילים אחרות, חברת הילדות, זו שהכירה את סיפור חייה לפרטיו, התחתנה עם בן הדוד של סרויה, שאותו מעולם לא הכירה. היא התיישבה, שולחן ליד סבא וסבתא, אבא, דוד, בן דוד. את כולם ראתה לראשונה. אף לא אחד מהם, חוץ מאביה, ידע על קיומה. מי היא, מה היא בשבילם. סרויה לא יכלה לשבש את החתונה, ליצור פרובוקציה. היא שתקה.
"סבא וסבתא שלי יושבים מטר ממני ואני לא יכולה להגיד כלום. זה היה מוזר בטירוף. סימסתי לאבא שלי 'אני לא אגש, אבל בוא רגע החוצה, נדבר'. הוא לא הגיב. בן הזוג של דנה, שהרבה שנים היא ניסתה להפגיש בינינו, אמר לי 'יואו, קארין, כמה שמעתי עלייך'. אמרתי לעצמי 'אני בת דודה שלו והוא לא יודע'. הייתי כמו דנידין, רואה ואינו נראה. לפחות ראיתי ששלומה של סבתא שלי טוב".
אחרי החתונה החליטה לסיים, אחת ולתמיד, את הסיפור. "התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו שחבל שאני מגיעה למצב שאני צריכה לסחוט אותו, אבל שנתיים הוא לא מגיב לבקשות שלי ואם הוא עדיין לא רוצה להיות הגורם המקשר ביני לבין סבא וסבתא שלי, יש לי את דנה ויואב ואני אספר להם ואגיע דרכם. כמובן שתוך שלוש דקות מהשיחה הזו סבא וסבתא שלי ידעו שיש להם נכדה".
נפגשתם?
"כן. היה מפגש מאוד קשה עם המון בכי. פגשתי זוג אנשים מאוד מבוגרים, סבא שלי היה אחרי שבץ והיה קשה לתקשר איתו. אבא שלי גם נכח בפגישה. הם שמחו, אבל כל שמחה כזו הביאה גל של בכי. על השנים, על איך לא אמרת לנו. היה שם המון כעס. כל המשפחה הייתה המומה. הם שני אחים, לאבא שלי אין ילדים, לאחיו הקטן יש שניים. הסתבר גם שאני הבת הראשונה אחרי הרבה שנים. כולם שם בנים".
בסוף זה משמח.
"כן, אבל זה גם מצב ממולכד. יש בן במשפחה שלאמא קשה להסתכל עליו ולהבין שהוא עשה דבר כזה. שהוא מנע ממנה ומבעלה נכדה. הם ניצולי שואה. עלו אחרי המלחמה. גיליתי שסבא שלי פולני וסבתא רוסייה. זה היה מאוד מוזר. כמה ימים אחרי זה הלכנו כולם לאכול במסעדה. הוא הביא את בת הזוג שלו ואת הילדה שלה, שאותה הוא מגדל. הוא אמר לי 'תכירי, זאת אדווה, היא כמו בת בשבילי'. הייתה שם ארוחה עם דינמיקה שרק עליה אתה יכול לכתוב שלושה סרטים.
"הילדה, בת 20, רק עסוקה בלסמן טריטוריה בכל דרך אפשרית. חוץ מלהשתין עליו היא עשתה הכל. בת הזוג נוירוטית, שואלת שאלות, לא מבינה את המעמד. כועסת עליו. היא הולכת לישון עם הבנאדם הזה, בלי להעלות בדעתה שיש לה גבר שהסתיר מההורים שלו נכדה, שלא לקח אחריות על ילדה שקיימת בעולם. יקי היה שם בתפקיד השוטר הרע. אבא שלי הזמין לו אוכל, הוא לא הסכים לגעת בכלום. הוא נלחם את המלחמה שלי. אני רק ישבתי עם סבתא שלי והחזקתי לה את היד".
אבא שלך חיבק אותך פעם?
"כן. בפגישה עם סבא וסבתא יצא לו איזה פרץ אמוציונליות. הוא חיבק ונישק אותי. גם בפגישות הבאות הוא עוד מאוד השתדל להגיע. בא ושתק. בנאדם נורא מופנם, אגוז קשה. יושב, מעשן והולך. באיזה שלב אמרתי לסבתא שלי 'בשביל מה את קוראת לו? הוא הרי בא בשבילך, הוא לא באמת רוצה להיות פה. אני באה לראות אותך ואת סבא אריה'. אתה יודע, אני גם לא קוראת להם סבא וסבתא. אני קוראת להם סבתא רבקה, סבא אריה. גם הסבא והסבתא זו תוספת של השנה האחרונה, זה לא קרה מהר".
מאז היא בקשר עם המשפחה "ברמת אירועים". "זה נורא קשה להיכנס למשפחה ככה. אני מאוד אוהבת אותם והם אותי. בדרך כלל בגיל הזה אתה מחזיר לסבים שלך על כל הפאן שהם עשו לך בגיל צעיר. ואני קיבלתי רק את זה. זה קשה כשאין תשתית. אתה רואה אלבומים ושומע סיפורים. כל דבר כזה הוא חוויה מאוד מורכבת שיש בה המון שמחה על המפגש אבל גם המון עצב על מה שפספסנו".
לפני כמה חודשים נפטר הסב. "אין לי הרבה חוויות איתו. אין זיכרונות להיאחז בהם. אני זוכרת אותו יושב באותו כיסא, אותו סלון, מספר את אותם סיפורים. אתה בוכה על ה'אין' יותר מאשר על ה'יש'".
בבוקר לוויית הסב קיבלה טלפון. אבא על הקו. "הוא ביקש שלא אבוא", היא מספרת. "פחד שאשתו תהיה שם, והוא גם לא רצה שהמשפחה המורחבת תגלה. הוא אמר לי 'אם את מגיעה, אני רוצה שתנמיכי פרופיל'. שאלתי אותו איך בבוקר כזה, שהוא איבד את אבא שלו, הוא מסוגל להגיד לי דבר כזה. אם אין לו טיפת חרטה על זה שאני קוברת היום סבא שסך החוויות שלי איתו מסתכם בכלום. אבל הוא לא בנאדם שנותן דין וחשבון לעצמו יותר מדי".
הגעת ללוויה?
"כן, ואבא שלי נתן הספד כזה, מרגש. התחיל לבכות, יצא ממנו משהו מאוד אנושי. הוא אמר'אם הייתי יכול לבחור לעצמי אבא, זה האבא שהייתי בוחר'. אמרתי לעצמי, איך בנאדם שמתנהל ככה יכול להגיד דברים כאלה? היו הרבה התלחשויות,'מי זו הבלונדינית שבוכה?'. אחרי זה הגעתי לשבעה והוא נהיה לבן. היו שם שתי אורחות של אח שלו שניהלו איתו שיחת חולין. בין לבין הן שאלו 'יש לך ילדים?', אני יושבת על הספה, ממש לצדו, והוא פשוט אמר 'לא'. באותו רגע קמתי, הלכתי לשירותים, שטפתי פנים, אמרתי שלום ויצאתי משם. בזה זה נגמר מבחינתי. יש איזה גבול עד כמה בנאדם מסוגל לספוג. אני לא מסוגלת יותר. מאז אנחנו לא בקשר".
סרויה מגוללת את הסיפור בחצי חיוך של מי שכבר השלימה. לא בעין לחה. מתוך חוזק יצאה לחיפוש, לא מתוך חולשה. "לא רוצה שזה יצא מתקרבן", היא חוזרת. הייתה לה משפחה גדולה מצד אמה, היא מדגישה. משפחה חמה ואוהבת. לא בודדה בעולם.
בעוד כמה חודשים תתחתן עם יקי שגיא, 31, פסיכולוג בהתמחות קלינית. הכירו לפני שמונה שנים בפסטיבל ניו אייג'. הוא התנדב בדוכן של "פתחון לב", היא נגררה עם אמה. בצר להם, מצאו זה אצל זו אוזן קשבת לקיטורים, ואפעס, אהבה. אם כבר מוזמנים, סרויה התחילה קודם ברשימת "מי לא" מצומצמת. "אחרי הסיפור בשבעה אני לא מעוניינת שאבא שלי יהיה שם", היא מודה. "גם הוא בטח לא מעוניין. את הרצון הכי גדול שלי להכיר את המשפחה השגתי, ושם זה די נגמר".
עם סיפור החיים או בלעדיו, סרויה היא קודם כל שחקנית ואחת שהמזל, לצד הכישרון, שיחק לה. "הפנייה שלי למקצוע הזה, למשחק, היא איזו נראות שאולי לא קיבלתי, ממנו", היא אומרת. "כמו איזה מסע נקמה כזה של'יום אחד אני אראה לו'. אני כבר לא שם. אני במקצוע הזה כי טוב לי. אבל הבחירה במקצוע, באופן טבעי, ההליכה אחרי הדבר הזה - זה מאוד היה שם".
תאטרון למדה ב"הדרך", ולפני שנה נכנסה לתאטרון "גשר". לפני חודשיים הצטרפה רשמית. משתתפת בשלוש הצגות במקביל. שתיים מהן, "יונה ונער" ו"בין לילה ובין שחר", הן עיבוד לספרים של מאיר שלו ויהושע קנז בהתאמה. "פרימה דונה", השלישית , קומדיה רומנטית שעלתה בשבוע שעבר. "יש המון מהתרבות הרוסית בגשר", היא אומרת. "עולה הצגה ראשונה ויש טקס כזה. כולם מנשקים את כולם, עושים הרמת כוסית, עם נקניקים וגבינות ודג מלוח, וודקה. יש שם משהו חזק של נהנתנות. של תרבות שיודעת גם ליהנות מהחיים, לעשות איזו פאוזה ולשתות כוסית".
ב"בין לילה ובין שחר" (גור קורן עיבד, סלבה מלצב ביים) סרויה מגלמת את רחל. היפה בחבורת גדנ"עים שטופת הורמונים. שנים תמימות, גם למדינה הצעירה, שזה עתה הוקמה, וחבורת המתבגרים מנסה להכיל את פסח. זר, מופנם, דחוי. ב"גשר" בחרו בדניאל צ' רניש, עולה "חדש", היחיד בעל מבטא. "נורא צחקנו על זה בהתחלה", היא מספרת. "באיזה שלב אתה מבין שכולנו עולים חדשים. אין הבדל בין צברים לעולים חדשים בתאטרון. אתה מגיע, מקבל טקסט חדש, הוא לא יושב לך בפה, אתה במציאות שהיא לא המציאות שלך, תקופה אחרת, דמות אחרת. כולם עוברים את אותו תהליך".
מה ההישג הגדול?
"להיכנס לגשר. יצאתי מהלימודים וזה הדבר שהכי הייתי רוצה שיקרה לי. זה נס, לא פנטזתי. זה קרה די מהר, מעט זמן אחרי שיצאתי מהלימודים. נבחנתי באודישנים פתוחים של שח"ם והנה זה קרה. בשנה שעברה, מתוך 120 שנבחנו, אני היחידה שהצליחה להיכנס ככה לתאטרון".
תוך כדי הלימודים השתלבה בקבוצת שחקנים ויוצרים. "פלופנבאך וצופנהיים", טרילוגיית ההצגות שהקבוצה מעלה, נוגעת בהומור שחור, נושכת ומתריסה. ההצגה גרפה ביקורות טובות ופרסים (בין היתר בפסטיבל עכו), הציגה ב"קאמרי" וכעת מתכוננת לפרק השלישי בטרילוגיה.
במקביל סרויה משתתפת בסרט קצר, "הבן", שביים יוסף כהן. באודישנים לתפקידים בטלוויזיה קיבלה כמה פעמים סירוב מפרגן. "את יפה מדי", אמרו לה. כשהיופי הופך לתיק, למעמסת טייפ-קאסט. אגב טייפ-קאסט, סרויה היא רקדנית בטן עם תעודות. קשה לנחש, אבל הבחורה השקיעה בעניין כמה שנים טובות, בינתיים כתחביב. "הלוק שלי נורא מטעה", היא צוחקת. "עברתי לתל אביב והתחלתי לרקוד. אבל לא הופעתי אפילו פעם אחת. מרגיש לי קצת כמו חשפנות. בחינה שלי אני הולכת לרקוד. פעם ראשונה".
מה קשה לך בחשיפה?
"אני לא בנאדם שתופס מקום, זאת שיודעת לעשות שיחות מסדרונות. בלימודים הייתי מהעובדים בכיתה. אני חושבת שהמקצוע הזה נתן לי איזושהי לגיטימציה להיות נרקיסיסטית, אבל בתיווך של דמות. הדמות מגינה עלי, אני יכולה להיות נרקיסיסטית שם, אני יכולה להיות הכל, ועל הבמה זה קרה. זה לא סתם שאומרים שאנשים נורא ביישנים הולכים להיות שחקנים. אני לא נורא ביישנית, אבל זה נותן פלטפורמה למשהו שאתה לא מצליח להיות בחיים שלך, ביומיום. ושם זה מאוד עזר לי. הרגשתי שאני מצליחה להתבטא ושמשהו יוצא החוצה, תופס חלל".
עכשיו, לראשונה בקריירה, סרויה מתנסה גם בכתיבה. סיפור אחד כבר התחילה לכתוב. הסיפור שלה. בעבר קיבלה הצעה לעבד אותו להצגה, אבל הנטייה היא להגיע לקולנוע. "לא מעניין אותי לספר את הסיפור לבד", היא מודה. "הוא כבר קיים. אין בו שום אינטרפרטציה לכלום. מעניין אותי לקחת את הילדה הזו לכיוונים שבהם לא הלכתי, למקומות של נקמנות, מקומות יותר אפלים. מעניין אותי לבדוק מה לא עשיתי ואיך זה היה יכול להתגלגל. בא לי להרחיק את זה מהסיפור עצמו. לא מעניין אותי בתור יוצרת לספר את זה כמו שזה, ככה".
חשבת על סצנת פתיחה?
"אולי סצנת החתונה. זה ייפתח מזה וילך לאיזו הזיה סטייל טרנטינו שבה הילדה יורה בכולם, ומשאירה רק את הסבא והסבתא".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם