תחנות רוח: תחנות התרבות של עילי בוטנר
צילה דגן, רשת ג', סטלה מאריס, שמוליק קראוס, ארקייד פייר וגם איל ברקוביץ'. אבני הדרך התרבותיות של הגיטריסט והמלחין עילי בוטנר
ההופעה הקרובה של עילי בוטנר וילדי החוץ תתקיים ב-11 ביולי בזאפה הרצליה צילום: אריק סולטן
ברחם: "אבא שלי בן קיבוץ חפציבה, אמא שלי בת קיבוץ עין כרמל, שזה הקיבוץ שנולדתי בו, ולפי מה שאני יודע הם הכירו במסיבת רווקים-רווקות בנהריה. בתור קיבוצניקים של סוף שנות השבעים, אפשר להבין שהמוזיקה שהיתה בבית היא בעיקר שירי ארץ ישראל. אמא שלי תמיד אהבה את השירים האלה - למעשה אני חושב שנדבקתי ממנה - והיא גם שרה, באופן לא מקצועי, במקהלה של הקיבוץ. אבא שלי שופט כדורסל, אבל שניהם אנשים מאוד תרבותיים".
בגן: "ישנתי בבית הילדים כל לילה עם שאר הילדים בגילי. אני זוכר את אמא שלי שרה לי שיר מאוד יפה לפני השינה, משהו של צילה דגן. בגן הקריאו לנו את 'הילד הזה הוא אני' ונורא אהבתי את זה. אהבתי מאוד גם לשמוע רדיו. הרבה פעמים בזמן ששאר הילדים ישנו או שיחקו בחוץ, הגננת היתה מדליקה רדיו, שמה אותי לידו והולכת לשטוף את הרצפה. החלון של חדר הילדים פנה לבית הספר היסודי, ובזמן שאנחנו הלכנו לישון, הגדולים היו משחקים שם כדורגל. מדי פעם הייתי מביט בהם משחקים.
"הלהיב אותי במיוחד ילד עם רעמת שיער גדולה שהיה משחק לבד נגד עשרה ילדים. כל הזמן קיוויתי שכשאגיע לכיתה א' אוכל לשחק נגדו, ואפשר בעצם להגיד שמאותו יום, עוד לפני שהוא אפילו הגיע לקבוצת הילדים של מכבי חיפה, אני מכיר אותו. כלומר את איל ברקוביץ'".
''אני זוכר את אמא שלי שרה לי שיר מאוד יפה לפני השינה, משהו של צילה דגן'', עלי בוטנר
צילום רפרודוקציה: אריק סולטן
ביסודי: "היה לי חלום להיות שחקן כדורגל. שיחקתי בקבוצות של האזור, ואת אחת מהן אימן אלי גוטמן. בסך הכל הייתי די טוב בזה. התכונה הבולטת שלי היתה שרגל שמאל ורגל ימין שלי זהות. עד היום אני לא יודע אם אני שמאלי או ימני ברגליים. בשבתות הייתי משחק, וברקע כל הזמן היה רדיו שהשמיע רשת ג'.
"רוב המשחק הייתי עומד ליד השער, מחכה שהכדור יגיע אליי ומזמזם שירים. בכיתה ז' התחלתי ללמוד גיטרה, ואחרי שנה עזבתי את הכדורגל לטובת המוזיקה. השאיפה המרכזית שלי באותו זמן היתה להיות נגן בטקסים של הקיבוץ, והגשמתי אותה. ניגנתי בליל הסדר של הקיבוץ. ראיתי בזה כבוד גדול".
בתיכון: "יום אחד בכיתה ט' פתחתי את הדלת של המקלט וראיתי להקת רוק מנגנת. הגיטריסט, שהיה גדול ממני בשנתיים וניגן בגיטרה חשמלית, הכניס אותי להלם. בחיים שלי לא שמעתי מישהו שמנגן ככה. זה היה רגע מכונן בחיי. הבחור הזה, דותן כהן שמו, נהרג באסון המסוקים. שבוע לפני שהוא נהרג פגשתי אותו במקרה בתחנה המרכזית בתל אביב ואמרתי לו
שאני חושב שהוא הגיטריסט הכי טוב שפגשתי. אני עדיין חושב ככה. אם הוא היה חי היום, הוא היה אחד המוזיקאים הכי גדולים בארץ.
"מאז אותו יום במקלט התחלתי לשים לב לגיטריסטים, והערצתי את ג'ימי פייג' ומארק נופלר, וחוץ מזה שמעתי גם את איפה הילד ואת סטלה מאריס, כי הגיטריסט שלהם, ניר קלינגר, היה המורה שלי לגיטרה".
בצבא: "שירתי בתזמורת חיל האוויר, והייתי חלק מחבורה של אנשים שהיו בכמה להקות במקביל, ובסופו של דבר הקמנו יחד את פאנקנשטיין, שהיא, כמובן, להקת פאנק. ברור שבשביל קיבוצניק כמוני המוזיקה הזאת היתה משהו שלא הכרתי, אבל זה היה מדהים וגרם לי להתחיל לשמוע דברים כמו פאנקדליק וג'יימס בראון".
"יום אחד בכיתה ט' פתחתי את הדלת של המקלט וראיתי להקת רוק מנגנת, נכנסתי להלם", עלי בוטנר צילום: אריק סולטן
בימי השת"פים: "עוד לפני הצבא עבדתי עם שמוליק קראוס, אחרי שחבר מרימון הפגיש בינינו, כך שהוא - כלומר, קראוס, שהערצתי מילדותי - היה בעצם הראשון שנתן לי צ'אנס. אחרי הצבא התחלתי לנגן בכל מיני הפקות טלוויזיה, בהן 'כוכב נולד', ולעשות אלבומים עם אמנים כמו ריקי גל, עברי לידר ועידן רייכל. ברור מאליו שלהיות ליד האנשים האלה זה משהו שתמיד חלמתי עליו, אבל קשה לומר שדחפתי את עצמי לשם. ככה זה פה, כולם מכירים את כולם ואתה עובר מהפקה להפקה.
"חוץ מזה, פאנקנשטיין היתה כרטיס ביקור מצוין לכל מי שהיה חלק ממנה. לפני שהתחלתי לעבוד עם עברי, הוא השמיע לי כל מיני אמני שוליים כמו למשל סיגור רוס, אבל אני התייחסתי לזה בעיקר בצורה טכנית של לנתח מה קורה שם מבחינה מוזיקלית. בשביל להתרגש ממשהו באמת אני מקשיב לדברים ששמעתי כשהייתי קטן. אני אוהב להתרפק על העבר, לחזור בעזרת המוזיקה למקום מסוים, שלי, שאפילו לא בהכרח קשור למוזיקה".
בימי "שווים": "כל הנושא של כתיבת שירים הגיע אצלי יחסית מאוחר. רק בגיל 28 כתבתי את השיר הראשון שלי. בהתחלה כתבתי לנינט ולריטה בקטע של'שלח לחמך'. יום אחד נפגשתי עם גדי גידור, שעבד אז בהליקון, והשמעתי לו את החומרים. בדקנו המון זמרים וזמרות, ואז גדי הכיר לי את רן דנקר, עשינו כמה סקיצות, ראינו שזה עובד מצוין, והשאר היסטוריה".
בימים אלה: "אני נחשף להמון דברים ביוטיוב ושומע לאחרונה את ארקייד פייר, דברים מוקדמים של פול מקרטני, פול סיימון, פורטיס וסזריה אבורה. בארץ אני אוהב במיוחד את אביב גפן, אפרת גוש ואביתר בנאי. אין ספק שגם העבודה על האלבום הבא שלי עם המפיקים יהל דורון וגיא מנטש עוזרת לי לגלות סאונדים חדשים. אבל עדיין אני חושב שמה שהכי חשוב זה השיר עצמו. המילים, הלחן. השירים של אמילי קרפל למשל - ואני אומר את זה לזכותם - יכולים להיות טובים גם בלי כל המסביב הנוצץ".
עוד ב"תחנות רוח":
>> ישי לוי מתפעל מהאלבומים של עצמו
>> תחנות התרבות של אפרת בן צור
>> תחנות התרבות של עמיחי שלו
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם