כל האמצעים כשרים: הכל מתחבר באלבום החדש של פאטי סמית
פאטי סמית, הרבה יותר ממוזיקאית, מחזירה את הימים בהם מוזיקה הייתה דת ומגישה יצירת אמנות באלבום שמורכב מיותר מסתם שירים
Patti Smith, Banga, NMC
היא לוקחת את המאזין למסע בנבכי נפשה בלי להכניס אותו פנימה, היא מעכלת סיטואציה טוב טוב, לפעמים במשך שנים, נותנת לה לצאת בפריטה, מילה, הקשה, במיזנסצינה המתאימה ומסדרת אותה בקומפוזיציה מדויקת, מגישה לצופה יצירת אומנות, לא עוד שיר.
נדמה שסמית נהיית רכה יותר עם השנים, צלולה יותר, מדי פעם נדמה שאם מישהי אחרת היתה שרה במקומה, האשה עם הקול הכי אנדרוגני בעולם המוזיקה, היה זה מתאים יותר לסאונד השלו יותר שמאפיין אותה היום, ללחנים הפרחוניים, לדיוק ותשומת הלב להרמוניה לעומת המסה הדחוסה יותר שאפיינה את חומרייה המוקדמים.
ואז היא מדקלמת איזה משפט בקולה המחוספס כאילו כרטיסן מזוקן ועב כרס מעיר אותך ברכבת מחלום מתוק והכל מתחבר. פאטי סמית לא באמת התרככה, זה אנחנו שנשאבנו לתרבות הדיגיטלית של שנות האלפיים ונהיינו מרירים ומנוכרים.
סמית לא סוגרת מעגל ולא מנסה כיוון חדש, לא מאתגרת את עצמה ולא עומדת במקום, היא פשוט ממשיכה בדרכה שלה לגלות ולחקור. יותר מהכל, סמית מחזירה את המאזין לתקופה בה אמנות פלסטית, ספרות, שירה ומוזיקה (פופולרית) היו שלובים זה בזה, אמנים היו מושפעים זה מזה, מפרים זה את זה, מתייחסים לסביבה התרבותית כמו גם למציאות הפוליטית והאקטואלית ביצירה שלהם כמובן מאליו.
היא מחזירה את המאזין לימים בהם מוזיקה היתה דת, ולמרות שהיא לוקחת את עצמה מאוד ברצינות היא עדיין נשמעת חיונית ומרעננת. אם יש משהו שמעיד על אמנות טובה הוא מבחן הזמן, וכבר עכשיו אפשר להגיד בבטחה שאת Banga אפשר יהיה לשמוע בהנאה צרופה גם בעוד ארבעים שנה, בדיוק כפי שתענוג לשמוע היום את אלבומיה משנות השבעים.
עוד במוסיקה:
>> הוט צ'יפ הם יותר מלהקת דאנס צפויה
>> בריאן ווילסון בן 70: שי נובלמן חוגג בטור מיוחד
>> האוסף של שם טוב לוי מדגיש את המורכבות המרתקת שלו
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם