מי אוהב אותי יותר ממני: ארקדי דוכין מתמודד עם השדים
החיים של ארקדי דוכין הם התמודדות בלתי פוסקת: עם הפרעות אכילה קשות, עם קהל עייף, עם מנהלים חסרי סבלנות, עם עסק שנכשל ואפילו עם טראומות הילדות. אז לכבוד יום הולדת 50 הוא החליט לראשונה להתמודד לבד
בפנים כבר מחכה עלמה זהר כדי לבצע עמו כמה שירים מהמופע המשותף, אף שדוכין בכלל ממוקד עכשיו בפרויקט אחר, "החברות של ארקשה", הרכב דאנס שהקים לאחרונה.
אחרי שני שירים של זהר, שני שירים שלו וגרסה מעוברתת ל"הללויה", הם מתבקשים לארוז. "עוד 20 שניות ספי אפרתי מתחיל לנגן", מאיץ בהם קוטנר במהלך תשדיר החסות, ומוסיף שהיה נפלא. דוכין מתיישב על מדרגה דביקה, מנפנף ליד האוזן בעלון מנייר כדי לחצוב מעט רוח באוויר, ומנווט דרך הנייד את המשך הלו"ז. בתוכנית: מיקסים ל"ארקשה", תיאום חזרה למחר, ואולי יצליח גם לזמן צוות של גיא פינס לסשן המדידות של הנגנים בחנות אדידס בשינקין.
"אני עצמאי בשטח, לא צריך טובות", אומר דוכין, שלאחרונה יזם התנתקות חד-צדדית מהמנהלים שהקיפו אותו לאורך השנים. במסגרת הכרזת העצמאות גם רכש מחברות התקליטים את הזכויות לקטלוג השירים שלו. "שמתי משהו כמו 400 אלף שקל. הייתי צריך לקחת בשביל זה עוד משכנתה".
למה זה טוב?
"בעצם רכשתי לעצמי פנסיה. זה קשור בעיקר לזכויות על סלולר, ניו מדיה, סרטונים ביוטיוב, תמלוגים. התעשייה בארץ פועלת קצת עקום, ולאורך השנים נגסו נתחים מוגזמים מהשירים שלי. ריחף מעליהם ענן שיצר את הרושם כאילו הם לא לגמרי שלי. יכול להיות שעוד כמה שנים זה לא יהיה רלוונטי כי לאף אחד לא יהיה אכפת מארקדי, אבל ככה אני מעגן את הזכויות שלי ל-70 שנה, ומבטיח שגם הילדים שלי ייהנו ממה שעשיתי".
הוא אוטוטו בן 50. לפני שנה וקצת נולד ים, אח למאי (7), והצורך להבטיח עתיד כלכלי נעשה לחוץ יותר. בסלון הצר שלו בגבעתיים, שהופקע בחלקו לטובת מיני אולפן ("אני אוהב ליצור כשהמשפחה לידי"), הוא משמיע לי גרסה לא סופית ל"אין יותר ואלס", שיר שחיבר עבור ארקשה; רצועה חריגה בפרויקט שרובו מבוסס על הרפרטואר הקיים שלו ושל להקת החברים של נטאשה. בסוף הסאונד נחלש ואז נעלם, וארקדי שואל בעייפות כמבקש אישור: "נו, אז יש לזה סיכוי?".
למחרת בחזרה האנרגיות אחרות לגמרי. דוכין נותן בראש בעיבודי מועדונים שמרימים אפילו שורות
"זה נולד לפני שנתיים, הרגשתי שבא לי לעשות מוזיקה 'פלקטית' יותר. כתוצאה מזה נולדה להקת אנימה, שהיה בה דגש גדול על מוזיקת אייטיז בקונטקסט עכשווי. הווייב היה מגניב, אבל היתה תחושה שזה טיפה נישתי ואלטרנטיבי מדי, ושכדי לתפוס נצטרך להוציא אלבום. רציתי לגדול דרך הופעות, כמו שעשינו בזמנו עם נטאשה, כשרק אחרי שהתפתחה סביבנו סצנה נכנסנו לאולפן. ככה נולדה החברות של ארקשה, שהיא מעין גלגול של אנימה. אם אני צריך להקביל את זה לחו"ל, אז אני אסתכן בלהיות אולד פאשן ואגיד שזה מזכיר את פיית'לס, עם נטייה לעידן רייכל, כי אני גם רוצה לארח כמה שיותר זמרים".
השתמשת במונח "מוזיקה פלקטית", שהוא לא בהכרח בעל קונוטציות חיוביות.
"פלקטיות במובן של ניסוח סלוגן שיהדהד, אמירה שתעיף את המוח. אם להמשיך בדוגמה של פיית'לס, אז אצלם זה היה 'God is a DJ'. באזורים אחרים של המוזיקה, למשל דרך הקבלה (דוכין הוא מתלמידיו של מרדכי לייטמן ואף הוציא אלבום ברוח תורת הקבלה), אני מנסה להעביר מסרים שלפעמים יוצאים נורא ארוכים ומורכבים, ואנשים מרגישים שאני טוחן להם ת'מוח. דרך הדאנס אני יכול להעביר מנטרה פשוטה כמו: 'אף אחד לא יהיה מאושר עד שכולם יהיו מאושרים', ואם היא תשב כמו שצריך בטרק מדליק זה יכול לרגש ולגעת".
אבל בינתיים ההרכב מבוסס בעיקר על חומרים של נטאשה.
"אני משתמש בפלטפורמה של נטאשה כדי ליצור את התשתית, כדי שלא אצטרך מהר מהר לרוץ עם רמיקסים שאף אחד לא מכיר. נכון שיש לי פור של כמה להיטים, מה גם שההרכב של נטאשה לא עושה עם עצמו הרבה כרגע, אז בינתיים אני מרשה לעצמי לגנוב להם את השירים. יש בזה עוד ממד: יצירת ערוץ תקשורת עם הדור שאולי פספס את נטאשה. כשישי לוי ביצע קאבר ל'מלנכולי', היו כאלה שחשבו שזה שיר שלו. לצעירים אולי קשה עם הרוק של'פרדי על הבוקר' ושווה לנסות לתווך להם אותו דרך פילטר אחר".
תמיד קיים מתח בין הרצון של אמן להתחדש ובין הקהל שלו שרוצה לשמוע את הלהיטים. הלכת על פשרה, מעין נתיב ביניים, כשהחלטת להגיש לקהל את השירים של נטאשה באריזה אחרת?
"זה לא היה מהלך שכלתני. במקביל אני ממשיך לבצע חומרים ישנים בעיבודים מיינסטרימיים. מדובר בניסיון להביא תרבות של ריקוד ושל תנועה בהופעות, שקיימת אולי רק אצל אמנים כמו מוש בן ארי ולהקות מוזיקת עולם, מתוך נישה של דאנס".
ואולי השלם של החברים של נטאשה גדול יותר מסך חלקיו ולנצח תישאב לאותם מקומות?
"הקלאסיקות של נטאשה הן כבר חלק ממני. פעם התמרמרתי שמצפים ממני לשיר שוב ושוב את אותם שירים, אבל בשנים האחרונות אני דווקא מצליח למצוא בהם עוד ועוד ניואנסים, אולי בזכות הטקסטים של מיכה (שטרית). אני אף פעם לא אתכחש לקלאסיקה טובה. גם פול מקרטני לא מפסיק לעשות את 'Let It Be', ולא רק בגלל שלנון מת. שמע, יש לי מאות שירים חדשים, וכאלה שאני עוד עומד להוציא, אבל אני מודה שיש לי סוג של פוביה רדיופונית".
תסביר.
"הניסיונות שלי לעשות דברים קצת שונים היו טראומטיים. בדיסק'חלומות למבוגרים' ניסיתי לעוף למקומות מגוונים, הבאתי את גלעד כהנא ואת גבע אלון שיעזרו לי, וחטפתי וואחד כאפה. באלבום של הקבלה קיבלתי את הכאפה השנייה. כואב להודות, אבל ברמה התרבותית אנחנו נמצאים במקום שלהמון אין עניין במוזיקה מורכבת. אולי אנשים עייפים מלחשוב".
וכשבנית את ארקדי של היום, בגרסת המועדונים, עלתה גם סכנת הפתטיות?
"כן. לכן קודם כל ביררתי ביני ובין עצמי שאני עושה את זה ממקום אמיתי ולא מזויף. שנית, המבנה של ההרכב עוזר לי להתמודד עם הפיזיות שלי על הבמה. גם מארק רונסון, שנראה בן זונה, מקיף את עצמו בעוד דמויות שמושכות חלק מהפוקוס. כרגע אני בעיקר יושב ומנגן ואין לי כוונה להתפרע ולצאת במחול. בוא נגיד שבחיי ראיתי מופעים מוזיקליים פתטיים מאלה. כל מיני זמרים בקיסריה שמסביבם נעים מאכלים ורקדניות חצי ערומות".
כשדוכין מדבר על "להתמודד עם הפיזיות שלי", הוא למעשה מתכוון לאותות המצוקה ששולח לו הגוף, ולקרב המאסף שהוא מנהל נגדו כדי לשמור על הרגלי תזונה נוקשים. "הגעתי לאיזשהו שיא במשקל שלי, וגם מבחינה רפואית המדדים לא משהו. אתה שמן אז יש לחץ דם, עודף סוכרים, בעיות בקיבה, אולקוסים. זה עדיין לא בלתי הפיך, אבל מדאיג".
מגירת התרופות המלאה שלו היא עדות מכאיבה למצב. לאחרונה החל להיעזר במדריך כושר, וגם לתעד במצלמה ביתית את הניסיונות להשיל משקל, "סטייל 'מחוברים'". "בגלל שאני מוגדר כמכור לאכילה, אז כשאני שומר זה הכי בפנאטיות. משטר של תוכניות אללה יוסתור ושקילות מזון דקדקנית. 120 גרם חלבון, 240 גרם ירק, הפסקה של ארבע שעות בין ארוחה לארוחה. אבל בתקופות של קרחנה אני אוכל הכל מהכל. סדום לגמרי. אין אצלי באמצע".
ובאיזה מצב אנחנו תופסים אותך היום?
"יותר בכיוון של סדום".
זאת כפייתיות שמתבטאת באכילה מוגזמת של ארוחות מושקעות או שאתה יכול לרדת על צ'יטוס ופסק זמן באמצע הלילה?
"גם וגם, אבל זה לא ממש משנה. אני מכור למשל לפירות, בייחוד בקיץ. אולי זה נשמע בלתי מזיק, אבל נסה פעם לדחוף קילו דובדבנים ותראה מה קורה לך. אחרי שחצית את קו הדובדבן המיותר, אתה נכנס לאותו סוטול של עוגת שוקולד. לסוכר יש בדיוק את אותו אפקט. בהתחלה הוא עושה לך מצב רוח טוב, אבל אז מגיעה תחושת סימום. אתה מרגיש עייפות, מין אהבליות כזאת, הלם".
מתי אתה מתחיל לחשוב על אוכל?
"עדיף שתשאל מתי אני מפסיק. זה כל היום, מסביב לשעון. חוץ מבזמן השינה".
פוקח עיניים ומיד מתכנן מה תאכל?
"האמת שההתעוררות בדרך כלל מלווה בתחושת חרטה על כל מה שאכלתי אתמול. ואז אני מבטיח לעצמי שזהו, מהיום הכל ייראה אחרת, מעכשיו זה נגמר. אבל ברגע שאתה דוחף משהו קטן, בעקבותיו מגיעים כל השאר. כמו אצל נרקומנים: נגעת - נסעת. כי להבדיל מקוק או מהרואין, מאוכל אי אפשר להימנע לגמרי כדי להיגמל. זה סם הכרחי. כל ארוחה היא כמו שורה אחת ולכן זאת מלחמה תמידית".
להולדת הבן שלך יש חלק בניסיון להחליף דיסקט? פתאום יש עוד סיבה לתפקד?
"ברור. אבל כשאתה בתוך הזבל של האוכל, גם את זה אתה לא רואה. אתה לגמרי אפאתי. רגעי השפיות מגיעים כשאתה לא אוכל".
אם היית יכול ללכת עם ההתמכרות עד הסוף, איך היית חוגג?
"בפנטזיה הכי הארדקור של לאכול ולמות? פרנץ' טוסט מטוגן בהמון חמאה בתור פחמימה, ומעליו חתיכות של שפונדרה, שזה בשר שמן שנאפה במשך שעות. אם הייתי מגיש את זה כמנה הייתי קורא לה'המשאלה האחרונה'".
לפני כשנתיים, לקראת הופעה של החברים של נטאשה באמפי שוני, הודיע דוכין שהוא חש ברע ופינה את עצמו לבית חולים. כעבור שלושה שבועות התייצב להופעת פיצוי באותו לוקיישן, אך קרס אחרי שני שירים ולא שב לבמה. את ההתמוטטות הוא מייחס למסעדה שפתח בזמנו בתל אביב, "הסעודה", שבה שימש שף ובעלים, ונסגרה אחרי זמן קצר בתחושת ייאוש קשה.
"חטפתי שטוזה רצינית ונשארה לי מזה חתיכת טראומה. הכישלון נגרם משילוב של אגו, טיפשות והיעדר כישרון טוטאלי בניהול. העמסתי על עצמי בלי לחשוב. לפעמים אדם נמצא במצב שהוא כל כך מפחד לפגוש את עצמו, אז הוא מחפש את המפלט בעבודה.
"התמכרות היא הרי סטייה מעצמך, וכשאתה נורא עייף ועסוק במיליון דברים, אתה לא צריך לחשוב. אז למרות שאני באמת טבח מצוין, עם כל הצניעות, אני לא מתכוון לעשות עם זה כלום יותר. לעולם. זה היה בולמוס עשייתי שהמקור שלו היה פחד לנוח. במקום לחיות האבסתי את עצמי בעבודה. ואז התמוטטתי, פשוט קרסתי".
אתה מדבר על וורקוהוליות בטרמינולוגיה של אוכל - בולמוס, להאביס.
"ברור שאכלן כפייתי הוא גם עשיין כפייתי. כשאתה מתגבר על ההתמכרות לאוכל, מתפנה לך המון זמן וכסף, אבל פתאום אתה מגלה שגם נשארת עם פחות כוחות. כי הרי אוכל נותן אנרגיות. אתה אומר לעצמך: 'אכלתי כל כך הרבה, אז עכשיו יהיה לי כוח גם לעשות הרבה'. אבל זה כוח מדומה, כי אתה נוסע על דלק שלא באמת זמין לך. ואז התגובות חסרות פרופורציה. כמו עם קוק. לא ניסיתי, אבל ראיתי בטלוויזיה שמי שלוקח מרגיש שהוא מלך העולם. ככה גם באוכל".
מוזר, תמיד חשבתי על אכילה כפייתית כמשהו שגורם ללאות, לכבדות.
"אז אני אסביר: באוכל, בדיוק כמו בקוק או בהרואין, יש שלב שבו אתה עולה, ואחריו מגיע הדאון עם כל החרא שלו. זה לא משהו שקורה ברגע. לפני 20 שנה יכולתי לתקוע עוגה ולהמשיך הלאה בחיוך כאילו כלום. אם אני עושה את זה היום, אני אשכב אחר כך במיטה שלושה ימים, יכולה להתפתח לי דלקת, אני איאלץ לבטל כמה הופעות. פתאום יש לזה השלכות".
התמוטטות העצבים שעברת פעם, ההתרסקות עם המסעדה ועכשיו הפרעות האכילה - אני לרגע לא מפקפק באותנטיות של המשברים האלה, אבל בסופו של יום אתה נשוי פלוס שניים שגר בדירה נחמדה בגבעתיים. יכול להיות ש"אתה אוהב את הפוזה המלנכולית הזאת"?
"אני לא מלנכולי ולא מיוסר, אלא מתמודד כרגע עם הפרעה פיזית שגובלת בהפרעה נפשית ושהמקור שלה נעוץ בעבר, בהשתלשלות של כל מיני טראומות ילדות. בבית היתה תרבות של חסך. שני הוריי חוו את מלחמת העולם השנייה, כל אחד מכיוון אחר. כל האחים והאחיות של אמא שלי מתו ברעב והיא היחידה שלא. אבא שלי ננטש בגיל 9. לכן האוכל היה כל הזמן בתודעה ובבית דיברו הרבה על הצורך לשרוד. אני לא מכיר הרבה אנשים שישאירו את זה מאחוריהם בכזאת קלות".
קשה לדמיין דוכין אחר: חיוני, אתלטי, מתנזר מפחמימות ומכור למיץ עשב חיטה. נדמה שבמקרה שלו, הקילוגרמים המיותרים ספחו אליהם את הפרסונה. כאילו שהכבדות היא כבר חלק מהגוון הקולי. דוכין לא מתנער לחלוטין מהאבחנה, אבל מכניס אותה לפרופורציות. "אם אני אמות, לא יהיה לא גוון ולא קול, וזה יכול לקרות במשקל מסוכן כמו שלי", הוא אומר, ואז מצביע על נקודה אקראית.
"אם אני צריך ללכת מפה לקצה הרחוב, יהיה לי קשה. הבטן מפריעה, הגב מכביד. לא נעים לי בגוף שלי, לא קל לי איתו. אף פעם לא הייתי דקיק, אבל הייתי מסוג השמנים האלה שהם גם זריזים ואנרגטיים. שמע, יש לי לו"ז לעמוד בו. ראיון ברדיו, פגישות, מיקסים, חזרות, הופעות. צריך לתחזק את הגוף כדי לעמוד במירוץ הזה. מדונה לא שומרת על כושר רק בשביל התחת והשדיים".
בעולם של דוכין, אם כן, ההופעות עם ארקשה הן המרתון, אבל ברקע יש עוד כמה ריצות למרחקים קצרים: הצגת הילדים "הכיתה של מר שמלו" שהיה שותף לכתיבתה והוא משחק בה את תפקיד המספר; חלטורות מזדמנות עם הנטאשות; המופע עם עלמה זהר; ועבודה על אלבום סולו חדש. "הפיזור נובע מתוך חרדת פרנסה, כדי להביא כסף. עכשיו הקארמה יחסית טובה, יש התעניינות בארקשה ואני מקווה להתמקד". בין שאר היעדים לטווח הקרוב, הוא מתכוון לפתוח משרד קטן בעליית הגג, שבו יעסוק בעניינים הפרוצדורליים של הקריירה.
הניסיון שלך בניהול מסעדה הסתיים במפח נפש. למה שבניהול של עצמך זה ייראה אחרת?
"זה פחות מפחיד אותי. במוזיקה אני מנוסה יותר, יש לי יותר כלים. הסיבה שקיבלתי החלטה כזאת, בגדול, היא שמשהו בקריירה שלי בשנתיים-שלוש האחרונות נהיה רפוי ורפוס. ההסתמכות על המערכת הפכה אותי לשאנן, לאחד שמחכה, והדברים הטובים לא קרו לי. יש בי געגוע לימים הראשונים של נטאשה ולהכרה שצריך כל הזמן לעבוד, ליצור, להיות מעורב, להתמיד, לא להרפות, לא לתפוס שום דבר כמובן מאליו. בתקופה האחרונה נתתי לאנשים מסביבי להחליט בשבילי. לא רוצה את זה יותר".
מאיזה מקום זה מגיע?
"התעצבנו כשביקשתי לשנות, כשאפשרתי לעצמי להתלבט. למשל, כשרציתי לנוע בין קבלה למוזיקה אלטרנטיבית. המנהלים שלך רוצים תוצאות בזמן אמת, סיפוקים מיידיים. משיקים פרויקט ויאללה, לפוצץ הופעות מול אלפיים איש. בגלל זה הרבה פעמים קרה שהשלמתי עם תוצאה לא מספקת מבחינתי, בלי שנתתי איזשהו סיי שלי, וכשזה לא הצליח, הפרויקט נקבר. ככה יצא לי שם של אחד שיוצר דברים בינוניים ומיד נוטש אותם ועובר הלאה.
"ואז גם כמות העבודה התמעטה. עכשיו בפרויקט כמו ארקשה, אין מסביבי קולות שיושבים לי על הראש ומסרסים אותי. כששחררתי את האנשים שמסביבי שחררתי את הפחדים, ופתאום יש גם ניצוצות של הצלחה מסחרית. בתחום הזה או שאתה בשיאך ואז מספיק טלפון אחד כדי 'למכור אותך' או שאתה באמצע וצריך להתאמץ בשביל לקבל הזמנות. אז עכשיו אני בתקופת ההתאמצות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם