דוהרת: איך היה במופע השקת האלבום של נינט?
רק דבר אחד היה חסר עד היום לנינט כדי לייצר קסם אמיתי: שירים מעולים. בהופעת ההשקה של האלבום החדש, הם נשפכו ממנה
מי שעוקב אחרי נינט בשנים האחרונות לא אמור להיות מופתע מההתעקשות שלה לענוד את אותו הפריט שוב ושוב. מדובר בבחורה טוטאלית, אמוציונלית, כזו שנסחפת לחלוטין אחרי משהו שתופס אותה - אמן, רעיון, סמל. ייתכן שכמו דמבו הפיל המעופף ונוצת הקסם שלו, התליון עוזר לה להאמין שהיא יכולה לעוף, או אם להשלים את האנלוגיה - לדהור.
>> מי ה-VIP שהתעקשה לשלם על כרטיס להופעה?
>> נינט מתראיינת לרדיו "הקצה" ומספרת מתי הפסיקה לשים זין
>> ידענו שנהנה בהופעה כבר כששמענו את האלבום
השבוע, בהופעת ההשקה של האלבום החדש בבארבי בתל אביב, ניכרה על פניה הפתעה מכך שהיא כבר לא צריכה עזרים חיצוניים שידחפו אותה קדימה. אחרי שנים שבהן היתה מלאת כעס כלפי המבקרים, העיתונאים, הברנז'ה שחיבקה ואז ריכלה מאחורי הגב, המעריצים שנטשו או שנשארו בלי באמת להבין עם מה הם נשארים - היא שחררה. האלבום החדש - ואי אפשר שלא לשמוע זאת בכל רגע ורגע בו - נוצר בלי המטענים שליוו אותה באופן עיקש לאורך הקריירה העצמאית שלה. הוא נוצר אך ורק מאהבה למוזיקה, ממקצועיות ומהתמסרות מוחלטת ליצירה עצמה.
נינט מעולם לא נתנה הופעה לא טובה. הכריזמה שלה והיכולות הווקאליות הפסיכיות, שרק השתפרו עם השנים, תמיד עשו אותה לפרפורמרית מעניינת. אבל על הבמה בבארבי התחוור פתאום מה היה חסר עד כה כדי לייצר קסם אמיתי: שירים ממש טובים. כשהיא מבצעת שירים ישנים כמו "אם אני אלך" (הטוב) ו"מדברים" (הבינוני), רמת האנרגיה צונחת מיד. כמה מעריצים ותיקים זורקים את הידיים באוויר לפי הקצב, אישה מחומצנת מרימה את כוס המשקה שלה ומתנענעת מצד לצד באטיות - זה לא רוקנ'רול, זה רוקנ' רול
אבל שירי האלבום החדש - ונינט מבצעת כל אחד מהם, כי כל אחד מהם ראוי - יכולים להחזיק את ההופעה בלי שהיא תצטרך לסחוט מהם יותר מדי. מובן שמוזיקלית חלקם פחות מרגשים ("I C U" ,"27"), אבל האחרים מציגים יכולת כתיבה מעוררת השתאות ממש. O'Computer, למשל, הוא אחד השירים הטובים שנכתבו פה; ו-Find My Love, שסוגר את ההופעה, משקף את הבנתה של נינט כי מבנה יוצא דופן יכול לעשות לשיר פלאים, וגם מדגים איך אפשר לשחק עם חיתוכי דיבור כדי ליצור רגעים לא צפויים.
יכול להיות, כפי שהיא מודה בעצמה על הבמה, שכל זה לא היה אפשרי ללא האנשים שמלווים אותה כבר כמה שנים: הצ'לנית מאיה בלזיצמן ואנשי רוקפור, מרק לזר, איסר טננבאום ובעיקר ברוך בן יצחק, שאת הנגיעות שלו באלבום לא קשה לזהות. אבל האלבום הזה הוא לא אלבום של רוקפור, ואת ההישג המאוד מרשים ומפתיע הזה - אלבום שיכול להיכנס כבר עכשיו לפנתיאון הרוק הישראלי - היא יכולה לזקוף לזכות עצמה. נראה שנינט, בדיוק כמו דמבו, כבר לא צריכה את תליון הסוס השחור. היכולת לדהור תמיד היתה בתוכה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם