עשו או הרסו?: סוף סוף יש גם לנו קרב טראשי אמיתי
הקרב בין אביבית לליהיא אולי נראה לכם מטופש, אבל רציתם כוכבי ריאליטי? אז בדיוק ככה הם אמורים להתנהג; ולמה הישראלים חושבים שמישהו באירופה מתעניין בתלונות שלהם על היורו? האירועים שעשו או הרסו את השבוע
זהו, נקודה סוף. אחרי הרבה יותר מדי שנות ריאליטי ישראלי עלינו כיתה ויותר אין צורך לחפש ריבים מלוכלכים ב-TMZ. בשבוע האחרון לבלב ושגשג כאן הטראש קלאש הישראלי הראשון. זוז הצידה הישבן הרופס במרקם קוטג' של קים קרדישיאן, לכי
הסיבה לסכסוך, שהחל עוד בשבוע שעבר, היא קלאסית כל כך, שכאילו הגיעה היישר מהמקום הראשון של מצעד הסכסוכים הגדולים של הוליווד בערוץ E: גרינר, שמיסחרה אפילו את ההזמנה לחתונה שלה, מתחה את הקו האדום ביום שמחתה וקבעה כי עד שעה מסוימת החתונה שלה ושל יוסי צבר תהיה פתוחה לחברים קרובים בלבד ורק לאחר מכן תורשה כניסה לכל מי שנמצא איתה על המשבצת הצפופה של הסלגז. אביבית - ככל הנראה לגמרי לא בכוונה, לא הבינה את הלו"ז, הגיעה מוקדם וחטפה מנה של זעם מהבריידזילה גרינר עד שעזבה המומה את המקום.
אבל לשמחתנו זה לא נגמר שם, ובמהלך כל השבוע זכינו למטח טינופים הדדי שמופיע דרך קבע בחלומותיו הרטובים של פרז הילטון: סמס מרושע, ראיון מתלהם לאליקו, עקיצות, זלזול והשחזת ציפורניים מבנייה על גבו של בן הזוג.
ולמה זה מגניב? זה מגניב כי המהלך הזה צריך לעורר השראה אצל כל פליטי הריאליטי, שנייה לפני שהם נעצרים בידי משטרת האופנה ומועלים על מטוס בדרך חזרה למדינה האלמונית שלהם. סוף סוף ילמדו אלה שבשביל להישאר בכותרות צריך קצת יותר מלהגיע להשקות ולהתחנן להתארח בתוכניות של ערוץ 24.
ועוד מילה על ליהיא גרינר, שממצבת את מעמדה כבכירת אומת הטראש: סחתיין. עשית את הלא ייאמן, הצלחת להישאר בתודעה בלי לעשות שום דבר משמעותי במשך למעלה משנה. עכשיו את רק צריכה לעשות קים קרדשיאן ולמצוא דרך להפיק מכל זה הרים של כסף. רייז אנד שיין, סאנשיין. // מיה אבידן
מדינה לא יכולה, למרבה המזל, לשבת על כסא הפסיכולוג. עם זאת, אירועים מסוימים עלולים לחשוף פצעים מסוימים בנפש הלאומית. במקרה הישראלי - ניסוי בלתי אפשרי של עם למוד טראומות, שנאסף מתפוצות שונות ונזרק היישר אל לב אזור מדברי ועויין - ברורות הנוירוזות לעין כל והן באות לידי ביטוי בכל פעם שמירי רגב פותחת את הפה וכל אימת שמערכת הביטחון מייצרת עוד איום קיומי וירטואלי על מנת להגדיל את תקציבה. ועדיין, נדמה שאין אירוע שמגלה לעולם את המורכבות הישראלית כמו טורניר כדורגל גדול.
>> בערוץ היורו שלנו כבר ביקרתם?
בהתחלה אנחנו נורא מתפעלים. כמעט תמיד מתחיל הטורניר ברגשי הנחיתות של הישראלים, אלו שנוסעים לאירופה הקלאסית ומתמוגגים מהאדריכלות ומהשלווה המקומית. אנחנו רואים כמה מהר השחקנים רצים, כמה חזק הם בועטים, עד כמה הם ממושמעים ועד כמה הם עולים על הנבחרת העלובה והלוזרית שלנו.
לצד ההכרה בעליבותנו, אנו גם מיטיבים להדחיק את מיקומנו הגיאוגרפי ואת מיעוטנו המספרי. אף כי בעיניים זרות אנו חיים בבית השחי של העולם, בעיני הישראלים מדינתם היא המעצמה השלישית בתבל, אחרי ארצות הברית וסין. לכן, במקביל להתפעלות, אנו מקפידים להדגיש כי המונדיאל או היורו הוא בעצם הצגה אחת גדולה שמיועדת לצופה המקומי. להלן: "קיבלנו משחק טוב", "איזו הפתעה מארגנים לנו המאמנים היום?", "יש לנו אחלה יורו בינתיים".
התכונות הללו, מוזרות ככל שיהיו, הן נסבלות. המאפיין הישראלי השלישי, שהרים השבוע את ראשו המכוער, כבר מוציא מהכלים. כשמשחק הכדורגל, כדרכו, מייצר כמה ערבים מאכזבים שבהם הכדור מסרב לפגוש את הרשת, מתברר שאותם ישראלים בעלי רגשי נחיתות איומים סובלים בה בעת גם מתחושת עליונות לא ברורה. לפתע המאמנים הם שמרנים וחסרי מושג, פתאום הפרשנים נרדמים מול הטלוויזיה, הנבחרת שזכתה בשני התארים הגדולים האחרונים מוגדרת כמשעממת, השדרן מאיר איינשטיין רוטן בשעה שהוא משדר משחק בין שתיים מהנבחרות הגדולות בעולם (במקביל, יורם ארבל סתם ממשיך להתבלבל) וקהיליית הכדורגל הישראלי דורשת חשבון נפש ושינוי בחוקת המשחק.
למרבה המזל, אירופה אינה מקשיבה, מתעניינת או סופרת את מה שמתרחש באותה מדינה מיוזעת ובעלת אישיות דו קוטבית אי שם בלבנט. טוב, ברור למה: כולם שם אנטישמים. // אודי הירש
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם