לא יעלה על הדלעת: סמאשינג פאמפקינס מצליחים לצאת מהניינטיז
הסמאשינג פאמפקינס חוזרים עם אלבום חדש שאמנם מחזיר אותם לעתים לפאזת ה-MTV, אבל הסולן בילי קורגן עדיין סוחף ומצליח לשכנע שהלהקה עדיין לא אמרה את המילה האחרונה
בילי קורגן, סולן להקת סמאשינג פאמפקינס, עושה את מרבית המאמצים באלבום החדש כדי שמבקריו לא יגידו עליו את הנורא מכל - שהוא עדיין תקוע בניינטיז. האמת? הולך לו די טוב. מאז שפרסם לפני כמה שנים מודעה ב"שיקגו טריביון" בה הוא דרש להפסיק את השיטוטים במחוזות מוזיקליים בודדים כנשמה תועה ולאחד מחדש את הלהקה שתחזיר לו את המוזיקה והחלומות, נדמה שהוא מצא אותם, גם אם זה עלה לו בהחלפת רוב חברי ההרכב.
עם הפירוק והאיחוד מחדש, במובנים רבים חזר קורגן להיות אותו נער סקרן שעורך ניסויים עם גיטרה ואפקטים ובודק כיוונים חדשים המזינים את היצירה שלו. אמנם רק לאחרונה ויתר על עמוד השדרה החשוב בפאמפקינס - המתופף ג'ימי צ'מברלין שאיזן אותו ועיצב את הצליל הייחודי של הלהקה, ובכל זאת אולי זה לטובה כי מאז ומתמיד החזון וההגשה של קורגן היו לב הסיפור.
האלבום כמדיום מת מזמן, טען קורגן, וניסה משהו חדש - הקליט 44 שירים ושיחרר אותם לאייטיונז ישר אחרי סיום ההקלטה באולפן, כל פעם אחד. אז המדיום עדיין מת אבל גם המיזם החדשני לא ממש צלח ובמקומו אנחנו מקבלים את סאגת 44 השירים כשהיא מחולקת על פני שני אלבומים. גם אם לא קונספטואלי כמו שניסו לתאר אותו, האלבום החדש מהווה המשך ישיר להרפתקה באלבומם האחרון (והנהדר) - Teargarden by Kaleidyscope, שנגע במחוזות הרוק הקלאסי וזכה לביקורות לא רעות.
את Oceania, האלבום התשיעי במספר, משחרר קורגן בלי להסוות את העובדה שהפאמפקינס היום אכן מעוצבים בדמותו. מורגשת האובססיה שלו לחומות גיטרה אדירות מימדים, שכבות על גבי שכבות של ריפים ודיסטורשן שמזכירות במידת מה את הסאונד הישן של הלהקה, אבל זהו גם הרי סימן ההיכר שלו שעליו אין לו מה להתנצל. למעשה, אולי הגיע הזמן שקורגן יקבל את ההכרה כגיבור גיטרה שעזר לעצב את צליל הגיטרה של שנות התשעים.
מדובר על אלבום עם עליות וירידות, כמה רגעים יפים אך לצדם גם כאלו שלא מצליחים ממש לגעת. אחרי פתיחה אנרגטית במיוחד בשני שירים הראשונים שמנוגנים במתח גבוה, האלבום צולל בדיוק לאותו מקום משמים של הפאמפקינס בעידן ה-MTV. קורגן פואטי למדי אך מילות השירים סתומות לעתים, ואם המוזיקה לא מחפה עליהן זה פשוט לא עובד.
החדשות הטובות הן שלקראת סופו מצפות כמה הפתעות נעימות. חלקן נעוצות בפנייה החדה שעושה קורגן לרוק מתקדם וסנטימנטלי שלא היה מבייש גם קטעים של Dream Theater (בקטע המצוין Oceania אפשר היה בהחלט להמשיך את סולו הגיטרה ולא לסיימו בדעיכה). בקטעים אחרים הוא מגרד כמעט מטאל של ממש.
עוד ניכרת באלבום השפעה חזקה של פיליפ גלאס והאורגן המדיטטיבי שלו שמתנגב באלגנטיות יחד עם אלמנטים אלקטרוניים של הגל החדש. בחלקים אחרים, גם אם הלהקה נתקעת יותר מדי בפאזת ה-MTV, היא מצליחה לתבל את הרגעים בטוויסט הנכון ובלי שמץ של נוסטלגיה. השיר Pale Horse, (שאפשר לנחש שנכתב בגעגוע לצ'מברלין למוד הקרבות וסמים), קורץ מחומרים מעולים המציגים נוף סאונד רחב כמערבון אמריקאי וקליט.
בחלקים הפחות מועילים באלבום האוזן יכולה להתעייף מהמיקס הדחוס, הקול של קורגן מעיק לעתים ואפשר היה לוותר על חלק מהרצועות ולהשאיר את המסע עם טעם של עוד. בכל זאת זה די מפתיע שמכל דור הגיטרות של שנות התשעים דווקא הפאמפקינס נותרה הלהקה שרצה למרחקים ארוכים, ומה שהחזיק את המירוץ היה כנראה תחושת הביתיות החזקה של שיקגו, העיר שאותה הם מייצגים בגאווה ואפשרה להם לאחות את השברים לאורך השנים, עכשיו שהם כבר לא ממש רוצים לכבוש את העולם מחדש.
הסמאשינג פאמפקינס רחוקים מלהיות כוס התה של כולם, אבל משהו באמונה של קורגן ברוק גיטרות כשלעצמו עדיין סוחף ועדיין משכנע שלא נאמרה המילה האחרונה של הלהקה. זוהי לא יצירת מופת אך מעריציה הרוויחו אלבום מצוין בקנה המידה המקומי ושאר המאזינים הרוויחו שירים בודדים לא רעים בכלל. גם תחנות הרדיו הרוויחו לבטח שיר אחד או שניים שיגרמו לנוסעים בכביש המהיר להסתכל קצת יותר אל האופק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם