מקום לדאגה: שרי המלחמה של הבימה
הסורים על הגדרות, רוה"מ מסרב להתייעץ בענייני מלחמה וחברת כנסת שמתעקשת להיקרא "שרה". המחזה החדש של הבימה נשמע מוכר מידי, אבל לא בועט מספיק
הסורים על הגדרות, וראש הממשלה מחפש את הרמטכ"ל ומסרב להתייעץ עם אויבו הפוליטי שמבין יותר ממנו בענייני מלחמה. בדרך, מגיע שר ביטחון שלא מבין בצבא (הוא שירת שלוש שנים והיה לו שרוך הדרכה), איש שב"כ שוביניסט וחרמן, חבר כנסת ותיק שקורא לאיש האבטחה האתיופי שלו כושי ושרת החוץ שבעיקר דואגת לזה שיקראו לה השרה.
אלו הם שרי המלחמה שלנו, אומרים לנו בהצגה, והם אלו שאמורים לדאוג לכם, בזמן שהם דואגים בעיקר לעצמם. עד פה, "שרי המלחמה" נשמע מבטיח ומסקרן. אבל מה שמתחיל כמו פרק של פולישוק לא מצליח להתרומם מעל ולהביא סיפור לבמה, על מה שבאמת יכול לקרות בעת שכזאת בארץ, ובמקום להתקדם ולגעת כמו שסאטירה אמורה לעשות, בפצעים האמיתיים של מלחמה, "שרי המלחמה" ממשיכה להתייחס דווקא למלחמות של השרים על כסאות ואגו, עד לכדי קרב יריות בבונקר, ונותנת לדאוס אקס אמריקה לפתור את הכל.
"אל תשב כבד, תשב צף" אומר יצפאן בתפקיד ראש הממשלה רחמים ליובל סגל בתפקיד שר הביטחון גבע, כשסגל מבקש ממר ראש הממשלה לשבת קצת בכיסא שלו כי כואב לו הגב ומוציא עם המשפט הזה כמה צחוקים מהקהל. כתשובה לשאלה של גבע לגבי איך השיג רחמים את הכיסא הנוח, אומר לו יצפאן "מתוך תקציב הקשר עם הבוחר", מה הקשר? "אני בחרתי", הוא מסביר, והקהל שוב צוחק.
אבל גם אם מנסים לשכנע אותנו שהחבורה הזאת מנהלת את המדינה שלנו, ההצגה מוכיחה ההיפך כשהשרים נתקעים בבונקר במערכה השנייה, מנותקים לגמרי מן המלחמה ומן העדכונים לגביה ובלי שום יכולת ביצועית. ההצגה פורטת שוב ושוב
אם מתייחסים להגדרה שטבע איש הספרות האנגלי סמואל ג'ונסון לסאטירה, זו שבחרו לציין בתוכנייה של "הבימה", שאומרת שהסאטירה היא "שיר שבו נמתחה ביקורת על הזדון והשטות", אפשר להצביע על הכישלון של "שרי המלחמה", שהקפידה לבקר שוב ושוב את השטות, אך ללא שום ביקורת על הזדון.
כך יוצא שבמקום לדבר על הרשעות שתמיד עומדת בבסיס בטיפשות, ותוך הצגת מגוון דמויות מצומצם, ללא חרדים, שמאלנים או ערבים (בכל זאת – הבימה) הסאטירה החדשה של גולדשטיין וקירשנבאום, נכשלת באותם המקומות שבהם "ארץ נהדרת" נפלה בעונות האחרונות; בחזרה על התפל והתעלמות מן העיקר והמפחיד באמת בפוליטיקה הישראלית.
אז נכון שלא חסרים בממשלת ישראל תרגילים פוליטיים שמבוססים אך ורק על הרצון לשמור על מכונית השרד והמשכורת הנוחה, ואין ספק שזה גם מצחיק. אבל אם הייתם רוצים לדעת מה היה קורה עם אותם השרים בזמן מלחמה, ההימור שלי הוא שהם לא מתחבאים בבונקר ללא שום יכולת לפעול, אלא דווקא יוצאים החוצה ועושים את כל הטעויות האפשריות כתוצאה מטמטום וגם מרוע שנובע מחוסר יכולת להבין את סבלו של האחר (כל אחר).
אבל את המחזה הדמיוני הזה לא תמצאו בסאטירה החדשה של "הבימה", ובמקומו תמצאו קומדיית מצבים עם ההשתוללויות המוכרות של יצפאן, שבמקרה מדברת עלינו. כנראה שרק בפרינג' יש מקום למשהו מהסגנון הבועט באמת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם