חדר החדשות: ההוכחה שלא תמיד צריך לכתוב על מה שאתה מכיר
"חדר החדשות", הסדרה המדוברת של ארון סורקין ("הבית הלבן", " הרשת החברתית"), מנסה לשחזר עולם של סמכות ובהירות שחדל מלהתקיים
>> והרי החדשות: חדר החדשות של סורקין היא שעמום מוחץ
הוא מונה בזעם שורה של בעיות לאומיות: "מקום שביעי באוריינות, 27 במתמטיקה, 22 במדעים, 49 בתוחלת חיים". לא תמיד זה היה כך, מתרעם מקאבוי (שאותו מגלם ג'ף דניאלס), ואז מונה רשימה של סיבות לגדולת העבר של ארה"ב: "טיפחנו את האמנים הגדולים ביותר ואת הכלכלה המוצלחת ביותר בעולם, הושטנו ידיים אל הכוכבים, התנהגנו כמו גברים, שאפנו לאינטליגנציה ולא זלזלנו בה. . . היינו מסוגלים לעשות את כל הדברים הללו ולהיות כל הדברים הללו, כי אנשים שכיבדנו והערצנו דאגו ליידע אותנו במה שחשוב".
מקאבוי - או סורקין - אינו מדבר כאן על נאום גטיסברג ההיסטורי או על הכרזת העצמאות, אלא על תפקידם של מגישי חדשות, שעל פי תפיסתו יצרו את הזיכרון התרבותי של האומה ועזרו לתחזק אותו: וולטר קרונקייט, אדוארד מורו, דן ראד'ר, טום ברוקאו. למקרה שהחמצנו את הנקודה, פרק מאוחר יותר מתחיל במונולוג נוסף של מקאבוי, שהפעם לובש צורה של התנצלות בפני הצופים על "כישלונה של התוכנית הזאת בזמן שהייתי ממונה עליה לצייד בידע את קהל הבוחרים האמריקאי".
מעתה והלאה, אומר מקאבוי לצופים, הוא "מפסיק את הקרקס" כדי להביא להם את החדשות האמיתיות והחשובות; חדשות כמו שהיו בימים הישנים והטובים. אחרי הכל זוהי עובדה ידועה היטב שארגוני חדשות גדולים תמיד הצליחו להיכשל בניסיונם להבחין בעוולות כמו חוסר שוויון בזכויות אדם, באי סדרים כספיים בתאגידים גדולים, בניהול עיריות וכדומה.
מאז שוולטר קרונקייט דיווח לעולם באופן דרמטי, בעודו מנסה לשלוט במיתרי הקול הרועדים שלו, על ההתנקשות בנשיא קנדי ב-1963, הקהילה האמנותית בארה"ב חזרה לעתים קרובות לחיבתה לסמלים של "מדורת השבט" ו"קול האמת". לרוע המזל, הרעיון שדמות אחת, חביבה ובו-זמנית מבריקה מבחינה אינטלקטואלית, יכולה לשנות את החברה, הוא אפילו מופרך יותר בהקשר לחדשות מאשר בהקשר לפוליטיקה.
הסדרה "חדר החדשות",שעלתה לאוויר בארה"ב ב-24 ביוני ברשת HBO, מעוררת ציפיות רבות מאחר שהיא מסמנת את חזרתו לעולם הטלוויזיה של ארון סורקין, שהקריירה שלו חוותה יותר טלטלות מכל תסריטאי אחר באמריקה. אף שהוא ידוע קודם כל בתור התסריטאי המוביל
לפני "הבית הלבן" כתב סורקין את סדרת הקאלט שבוטלה "ספורט באוויר", קומדיה שעסקה בהפקת תוכנית ספורט עבור רשת טלוויזיה גדולה. אחרי "הבית הלבן" הוא כתב את "סטודיו 60", דרמה קומית על הפקתה של תוכנית קומית לשעות הלילה המאוחרות, שהזכירה במידה רבה את "סאטרדיי נייט לייב". התוכנית שודרה במשך עונה אחת בלבד, אולם כתיבה על מה שקורה בתוך עולם הטלוויזיה היא פצע מציק שסורקין מרגיש שהוא חייב להמשיך לחטט בו.
מבחינות רבות זהו עיתוי מצוין להיכנס לנתיב החרוש היטב של היחסים בין דיווח חדשות ערכי לציבור האמריקאי. הצפייה בחדשות "המסורתיות", אלה של הרשתות הגדולות, צנחה ביותר מ-50 אחוזים מאז 1980, וערוצי החדשות בכבלים פיתחו דומיננטיות המבוססת על תוכניות שבהן הדגש הוא על אישיותו של המגיש יותר מעל דיווח חדשותי מסורתי "ישר ולעניין".
אף שהוא שמרן ממנו בדעותיו הפוליטיות, הדעה הרווחת היא שדמותו חמת המזג ונטולת הכבוד לסמכות של מקאבוי מבוססת על מנחה החדשות לשעבר של MSNBC קית' אולברמן, שהתפטר מהרשת ברעש גדול ועבר לערוץ Current TV (גם אותו הוא עזב בסופו של דבר, במרס האחרון, לאחר סכסוך מתוקשר עם ההנהלה).
הפלורליזציה של תוכניות החדשות בכבלים, תולדה של הפופולריות של הרשת הימנית פוקס ניוז וגם של שיבוץ רייצ'ל מדו הליברלית בפריים טיים של רשת MSNBC השמאלנית, יצרה דיון משמעותי בנוגע למקומו של השיח הדעתני בהקשר של דיווח נטול הפניות לכאורה. במקביל, הרשתות החברתיות והבלוגים באינטרנט הפכו לכוחות החדשים המשמעותיים ביותר בעולם החדשות. אבל למרות שהיא מאזכרת את ההתפתחות הזאת, "חדר החדשות" לא נותנת ל"הטרדות" הללו די קרדיט, וגם לא מספקת ניתוח שלהן ככוח מרכזי שמשנה את עולם החדשות בטלוויזיה.
הסיכון היצירתי בסדרה מתמקד בניסיון לספר מחדש סיפורים אמיתיים כפי שהיו מכוסים על ידי מערכת החדשות האידאליסטית שמוצגת בה. הפרק הראשון עוסק בדליפת הנפט הגדולה במפרץ מקסיקו, שעליה מדווחת מערכת החדשות לא רק כפרשה של "חיפוש והצלה", אלא גם של רשלנות בטיחותית שהובילה לתוצאות נוראות. בפרק מאוחר יותר מובאת עוד דוגמה של "הליכה נגד הזרם", הפעם בטיפול החדשותי שמוענק לתנועת "מסיבת התה" השמרנית, אשר מקאבוי מתחייב להציב בראש סדר היום של התוכנית עד שהנושא יוכר כבעל החשיבות שהוא מייחס לו (או, לחלופין, עד שהצופה האחרון יחליף ערוץ).
כאן המגושמות של האירועים בעולם האמיתי פורמת את קו העלילה של סורקין. שנה מאוחר יותר אנו כבר יודעים שדליפת הנפט במפרץ מקסיקו היתה אירוע חמור, אך בהחלט לא "האסון הסביבתי הגדול ביותר של זמננו" ; ומסיבת התה? עד כמה שהנושא הזה נראה אז חשוב, אמריקה מתקדמת כעת לעבר הבחירות עם המועמד הרפובליקני המתון ביותר שאפשר היה להעלות על הדעת, מיט רומני, שרחוק משורשיה של התנועה העממית הזאת עד כמה שניתן להיות במסגרת אותה מפלגה.
הרעיון שלפיו עולם הטלוויזיה מתחלק לאנשים טובים שמנסים לחשוף את האמת ולאנשים רעים שרק מעוניינים ברייטינג ופונים למכנה המשותף הנמוך ביותר כבר נחקר בקלאסיקה של סידני לומט מ-1976 " רשת שידור", ונפרם באופן מבריק על ידי ג'יימס ברוקס בקומדיה "משדרים חדשות". "חדר החדשות" של סורקין מציג כמה דמויות שרק לעתים נדירות ניתן לפגוש בחדר חדשות אמיתי, אך פעמים רבות אורבות בתוכניות דרמה פופולריות על חדשות בטלוויזיה.
ישנו הבוס של מקאבוי, בעל הנטייה לשתיינות, שמגלם סם ווטרסטון, שמגן על התוכנית מפני בעלי הרשת הטיפשים והנפוטיסטיים שרק מבקשים למסחר אותה. ישנה המפיקה הלוחמנית אך המאותגרת רומנטית מקנזי מקהייל (שמגלמת אמילי מורטימר), שההיסטוריה האישית שלה עם מגיש התוכנית מתגלה כהרסנית בחיי היומיום אך פרודוקטיבית מבחינה מינית.
ישנם צמד היורמים במקטורני ספורט ועוזרת ההפקה בעלת הנטייה לפאניקה (שבאופן בלתי נמנע ומרתיח היא, כמובן, אישה), שהיא חכמה יותר ממה שהאישיות שלה תגרום לכם להאמין. כולם צועקים, כל הזמן, בייחוד בדלתיים סגורות ובעיקר כאשר נדרש דיון רציונלי.
אפילו אוהדיו הגדולים ביותר של ז'אנר סורקין, המתיימר להעביר רעיונות גרנדיוזיים באמצעות דיאלוגים שמתנהלים במהירות עצומה, ימצאו את "חדר החדשות" קשה לעיכול ומאכזבת לצפייה. לאלה מכם שמעולם לא ממש קנו את האידיאליזם הרגשני של הנשיא ברטלט ב"הבית הלבן", הדרך הטובה ביותר לצפות ב"חדר החדשות" היא בעודכם מתחבאים מאחורי הספה.
אפשר גם לא לצפות בה כלל. הביקורות על התוכנית בארה"ב לא היו אחידות, ומה שברור ממנה, ואולי גם משתמע מכישלונן של "ספורט באוויר" ו"סטודיו 60" האיכותיות הרבה יותר, הוא שסורקין, כמו תסריטאים רבים, הוא הוכחה חיה לכך שהמנטרה "כתוב מה שאתה מכיר" לפעמים מוטעית.
סורקין הרבה יותר טוב כשהוא כותב על מה שהוא לא מכיר: ההתנהלות הפנימית של הבית הלבן; סבך היחסים המורכב המאפיין חברת סטארט אפ; והעניינים הכספיים הקשורים בבייסבול. שם הוא כותב בצורה קולחת, כאאוטסיידר, אבל ברגע שהוא על הסט של אולפן טלוויזיה בתוך אולפן טלוויזיה, הרפלקס גורם לו להיות יותר מדי מעורב רגשית ופוגם בתוצרת שהוא מפיק.
"חדר החדשות" מנסה לשחזר עולם שאף פעם לא התקיים - עולם של סמכות ובהירות, של נאורות לאומית וחוכמה שופעת, שנדחסת לפריזמה היומית של וולטר קרונקייט. אך האמת היא שהיעדרם של מגישי חדשות איכותיים המדברים לצורך סיפוק הצרכים העצמיים שלהם על תחומי העניין ועל הרעיונות שלהם, אינה הסיבה שבגללה ארה"ב מפגרת אחרי דרום קוריאה במדדים החינוכיים.
המשבר הקיומי של החדשות בטלוויזיה אולי יכול להיות נושא מעניין בצורה בלתי רגילה בשביל סורקין לחקור אותו, אך רק אם הוא מוכן, כמו ויל מקאבוי, לאבד את רוב הקהל שלו במסגרת התהליך.
הכותבת היא מנהלת המרכז לעיתונות דיגיטלית בבית הספר לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה
עוד בטלוויזיה:
>> הלם באולפן: על סיקור משפט אולמרט בערוצים המרכזיים
>> מה עשתה סכנין: הערוץ הערבי החדש מחפש את השייכות
>> סיפורים מהקופסה: האם מיילי הולכת בעקבות בריטני?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם