אנה אני בא: הבנים לומדים לרקוד, הבנות לומדות... כלום
פרק מלא הפתעות: אוקיי, לא ממש. הבנות סתומות, הבנים לא יודעים לרקוד. אבל משהו בכל זאת נחשף: עלינו על שיר, והיא לא מי שחשבתם
שיר ישר ממשיכה לשבור שיאים גם הפרק. לנו היא מסבירה ש"הכל אגדה, מה זאת אומרת, אני רוצה לרצות הכל!" ואז מתעכבת על הסבר מפורט שהחרדים ודאי יעלזו לשמוע אותו: "בירושלים יש בית מקדש" . אלפיים שנה אנשים מתפללים לבניית הבית, אבל בעולמה של שיר המשיח כבר כאן. ומה עוד יש בירושלים, אתם תוהים? "חומה עם ריבועים שמכניסים אליה פתקים". כאן גובר החשד ששיר היא בעצם שחקנית, אבל אחת מעולה. פרטים? בהמשך.
במשימת הבנות עליהן להדריך זקנים וזקנות ברחבי תל אביב, אבל לא בקניון עזריאלי, לבאסתן. מייקל לא מבין מה הקשר בין דיזנגוף סנטר למאיר דיזנגוף, אבל זה בסדר, כי ג'ולי חושבת שרוטשילד עדיין חי, ותוהה מי מאלה שהרחובות קרויים על שמם עדיין מהלך בינינו. כאן רואים את השפעת התוכנית על הבחורה: היא לא רוצה שעתיים סייל בזארה, גם לא פן חינם אצל מישל מרסייה. שאיפתה נאצלת ואהובה, והיא מבקשת שיקראו על שמה רחוב. כשהיא חיה, כמובן. חבל שהיא לא הלכה על זה בגדול: כיכר ג'ולי צ'יקו, בית חולים ג'ולי צ'יקו, רמת ג'ולי צ'יקו. כן, ליד רמת עמידר, אם תהיתם.

משי, כמה התגעגענו. משי סבורה מיד שהיא תהיה מדריכה טובה כי היא – שני ניחושים – יפה. ואכן, שני קשישים רבים על הזכות לדבר איתה. הידד, משי, את מדריכה מעולה. מעצבנת אש, אבל מעולה.
בינתיים ג'ולי מחנכת את הזקנות שצריך למצוא את הבעל שיביא כסף. דומה שלכך היא חונכה בחיים, ולכן היא מפיצה הלאה את השיטה אל העולם. שוב נסוג הפמיניזם אל המאה התשע עשרה, אבל העיקר הרצון הטוב: ללמד את הזקנות לחיות, כי הן עדיין לא מתות. יש חיים, פיפל, והם
שיר מגיעה למצב שקשה להאמין למה שיוצא מפיה. הרי אין סיכוי שבחורה שהייתה מסוגלת להיות סתומה כל כך (רבין נרצח בכיכר רבין בשנת 1945, וזה יצר צירוף מקרים מדהים. כיכר מלכי ישראל, אגב, שתלך לאלף אלפי עזאזלים. ועוד הברקה של שיר: "היה מישהו שהתנגד לשלום". מי? מי האחד הרשע הזה?), יכולה להתנהל כיאות בחיים הרגילים, לקנות חלב במכולת ולדעת להתלבש לבד. לא, לא תשכנעו אותנו. זה עצוב מדי.

משימת הבנים היא ללמוד לרקוד. הפרס: אנה ארונוב. שירלי מקבלת פרס לא פחות שווה בדמותו של דני יוחטמן ההורס. כן, שירלי, לא רק את מאוהבת בו. מייקל מנסה ללמד אותה לרקוד, אבל בעיקר צוחק עליה. כשבסופו של דבר היא נשברת ובוכה, הוא לא מבין, ובמקום להפסיק להיות אידיוט ולפגוע בה, הוא אומר לה שהיא צריכה ללמוד להיות יותר חזקה. לא, מייקל, אתה צריך להפסיק להעליב אחרים. הרבה יותר פשוט, לא?
הבנים מתחילים להתאמן, ומגיע קטע משעמם שבו סיגל נואמת ליבגני והוא אומר לה כל מיני דברים בחזרה. שמן, לא מצליח, תתאמץ, חיים קשים. באותו הרגע מובן לכולם שלא משנה מה יקרה – כשיבגני ירקוד על הבמה ירעמו התותחים והכל יהיה זהוב ונפלא. ואכן, יבגני רוקד מחריד, אבל כולם מתים עליו ואוהבים כמה שהוא התאמץ והוא מקסים. נו, שיהיה. אדי עושה את פאדיחת חייו ורומז לאנה שהיא שמנה, ומשי מתחלחלת, כי אין דבר נורא מזה.
הקטע המוצלח של הערב הוא ללא ספק אנה ארונוב שצועקת על מוריה. נמרוד המסכן, שסבל בשקט בפרקים הקודמים, ראוי לקצת נחת. הנה מישהי שמעזה לומר לה מה שהוא חושב אבל לא אומר, כי הוא חנון לא נאה – ומי הוא שיפתח את הפה מול יפה כמוה. ככל שהזעם של ארונוב מתגבר על כך שמוריה לא מרשה לו לגעת בה, האושר מציף את הפרק והרצון לחיות חוזר אט אט. אני סולחת על כל הפאדיחות ב"הישרדות", אנה, רק בגלל הסצינה הזאת. ואת יפה נורא, אגב.

שיר מפתיעה. היא מתארת את ראובן רוקד, והוא נראה כמו "חרגול". הישג! היא לא ידעה מה זה כותל ואיך נושמים, אבל בחרגולים הבחורה מומחית. בהמשך מגיעים הבזקי אינטליגנציה נוספים: שיר יודעת מה זה "אירוויזיון" ואף אומרת "טלית שכולה תכלת". מי פה הטיפש, שיר? לא אנחנו. אנחנו מלכתחילה לא האמנו לך.
ראובן, שבאמת רקד נהדר (מילה טובה להפקה שיבגני בכל זאת לא נבחר, למרות הפיתוי), מנצח ומצטרף למייקל ושירלי שניצחו במשימה הקודמת. הם בוחרים לשלוח לתא הנאשמים את יבגני וסיגל, שמיד מתחילה לבכות ולהביך את הבחור: "כולם יודעים שהיה לו קשה כי הוא קצת שוקל הרבה". איפה משי שתקפוץ ותגן עליו? אה, להעליב בנים זה בסדר.
הפרק מסתיים בהדחה של נמרוד ומוריה (ברור, אף אחד בעולם לא ידיח בשלב הזה, ובעצם אף פעם, את סיגל ויבגני), והיא משתלמת רק בגלל שנמרוד מוריד את הכובע. נראה לא רע, אגב. תמיד ידענו שיש בו משהו.
בשבוע הבא: היפה והחנון, פרק ההישרדות.
