מבלבל ומטלטל: "רדוף" מתמודד עם אונס בישיבה חרדית
ב"רדוף", תר מנחם רוט אחר בנו של ראש הישיבה בה למד, שתקף אותו מינית כשהיה נער בן 14. התוצאה היא סרט מצמרר, דווקא בגלל שיוצרו אינו מחפש נקמה
כותבת מסמך מצולם לתוקף. "רדוף" מתוך הסרט
מנחם רוט גדל בבית חרדי למשפחה חסידית. לפני 20 שנה, כשהיה נער בן 14, עבר אירוע קשה בישיבה
שבה למד. מהו אותו "אירוע", זה שגרם לרוט לגלח פאות וזקן ולחזור בשאלה? רוט, לפחות בתחילת הסרט "רדוף", איננו מפרט. הוא לא מנהל דיאלוג עם הצופה, אלא מדבר לאורך רוב הסרט אל מאזין עלום ביידיש מתובלת בקול סדוק.
רק בהמשך מתבהר שרוט הותקף מינית. הפוגע הוא בחור שלמד איתו בישיבה, בנו של ראש הישיבה ("פדופיל מוכר", טוען רוט), ואליו רוט פונה בסרט ומספר את שעובר עליו. הוא נזכר באביו המנוח, שסבל באותה תקופה ממחלה. "לכן נמשכת אליי, כמו שזבובונים נמשכים אל תפוז רקוב", הוא מסביר לתוקף, וזה אינו שומע.
רוט כותב מסמך מצולם שנמענו אחד: התוקף. בזמן שעבר מאז הותקף רוט חזר בשאלה, ירד מהארץ וחי בגרמניה עם חברתו. בפתיחת "רדוף" הוא חוזר לארץ, לעיר שבה הכל קרה. הוא תר אחר התוקף שלו - כיום אב ל-14 ילדים - במטרה לעמת אותו עם שעשה. רוט מגדל זקן וחי כחרדי, שוכר דירה בקרבת התוקף, מתקרב אליו ואף מאלץ אותו ללמוד בחברותא. מה ללמוד? שואל התוקף ההמום. "הלכות תשובה לרמב"ם", עונה רוט, "כי שם כתוב איך צריך לחזור בתשובה בין אדם לחברו".
"רדוף" הוא סרט מדכא, מצמרר ומבלבל דווקא משום שאינו אוחז במשוואה המתקבלת על הדעת: קורבן-תוקף-סגירת חשבון. רוט, הקורבן, אובססיבי כלפי התוקף שלו, אך במקום שבו אמורים לבוא רגשי נקמה אלימים, כעס עצור, אולי הדחקה - רוט חושף רצון עז לחלץ מהעבריין וידוי. באחד הרגעים המפתיעים בסרט הוא מספר לסבתו החרדית על התקיפה שעבר בילדותו. "מה אני צריך לעשות?" הוא שואל אותה. "להרביץ לו!" עונה הקשישה. "הוא יותר חזק ממך?" רוט עונה: "אני חושב שכן". "זו בעיה", היא נאנחת. אלא שרוט לא מעוניין לפרק אף אחד. עד שלא ישמע את הפוגע מתוודה בפיו, במילים שלו, הוא לא ינוח ולא ישקוט. כל זה בתוך חברה חרדית מוגנת, מפוחדת, מדחיקה. רוט מתעקש לייצר אינטראקציה "שפויה" עם עבריין מין, דו-שיח הגיוני במקום שבו השתיקה עוטפת הכל. חברה סגורה ומסוגרת שמטאטאת את העוולות שבה תחת הקוד "חילול השם" (ביידיש, הוא מציין, אין מילה ל"אונס").
"רדוף" לא מקל על הצופה. הפסקול דרמטי ומותח, ואילו הסיפור מתקלף באיטיות, שכבה אחר שכבה. בתוכו שזורות סצנות כמעט סוריאליסטיות. באחת מהן רוט חוזר לבניין הישיבה הנטוש. באחד החדרים הוא רוקד עם בובת חסיד דוממת. בשורה התחתונה, גם אם הצופה יתקשה לעכל את "רדוף", הבחירה הסגנונית של יוצר הסרט מוצדקת. שהרי אין סיפור פשוט ואין דרך אחת לספר אותו. ישנו פצע, והבחירה כיצד לחטט בו משתנה. "רדוף" מצליח לטלטל, ולפיכך הוא מוצלח.
"רדוף", ערוץ 2
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם