ויוה לדיווה: אוולין הגואל מחפשת אהבה
שמונה שנים אחרי שפרצה לתודעה בתפקיד הבלתי נשכח ב"פיק-אפ" אוולין הגואל היום היא אחת השחקניות המוערכות בתעשייה. אז מה חסר? אהבה כמובן, חבר לחיים וראש ממשלה שהוא לא ביבי נתניהו
"האלמנט הכי בולט בדמות של עמליה לדעתי", היא אומרת בחיוך דומע, "זה היושר והנאמנות שלה. חוסר היכולת לגרור אותה. כללית זו תכונה נערצת אצלה. אבל הנאמנות שלה ליצחק והאהבה שלה לזכר שלו, זה שובר את לבי ומרגש אותי כל פעם מחדש כי אני אהבתי אותו. לא הכרתי אותו אישית, אבל אהבתי אותו. אתה רואה - אני בוכה עכשיו כשאני מדברת עליו".
הטריגר לשיחה על ראש הממשלה המנוח ובכלל לריאיון הוא כמובן עלייתה של העונה השנייה של הסדרה "ילדי ראש הממשלה" שיצרו נועה רוטמן בן-ארצי ושחר מגן ושבה משתתפת הגואל כבר עונה שנייה בתפקיד עמליה, מנהלת משק בית ראש הממשלה לדורותיו שדי מזועזעת מהתנהגות ראש הממשלה החדש ומשפחתו ומשווה כל הזמן לתקופה שעבדה כמנהלת משק הבית של ראש הממשלה יצחק רבין.
"הדמות שלי", אומרת הגואל, "בנאמנות שלה למשפחת רבין וההשוואה שלה הבלתי פוסקת לגברת רבין וכך הלאה, גם במקומות שהיא מזכירה אותם בשם וגם במקומות שזה נרמז, אלה המקומות שבהם הוא עולה בסדרה ואלה המקומות שנועה הכניסה אותו בצורה הכי ישירה. הסדרה היא לא על יצחק, ואתה צודק שהדמות של רמי הויברגר שמגלם את ראש הממשלה דווקא מזכירה יותר את ביבי. מה אתה חשבת על הסדרה?".
חשבתי שהבחירה הסגנונית של משהו שהוא בין קומי ועם קריצה מודעת לעצמה לבין משהו רציני ודרמטי הוא מאד נכון לסדרה שעוסקת בכביכול אחורי הקלעים של הפוליטיקה שלנו כי ככה אתה נמלט מהמלכודת של ריאליזם ו"אמינות". הרי בסדרה שמנסה להיות אמינה לגמרי ורצינית לגמרי לא הייתי בחיים מאמין שרמי הויברגר הוא ראש הממשלה. הוא מוכר מדי. הוא נפוץ מדי בעיר. מגיע להפגנות, הולך מכות כל שעתיים ונעצר... אבל כשיש קריצה של מודעות עצמית, אז הליהוק של הויברגר, דווקא עם כל המטען שלו שאנחנו מכירים, ועוד לראש ממשלה מהימין, הוא ליהוק חכם מאוד.
"אני מסכימה. אני חושבת שנועה עשתה שם משהו חכם מאוד בתמהיל הזה. אני חושבת שבמקום כלשהו בדמות של עמליה בא לידי ביטוי חלק גדול מהביקורת של נועה, כי כאילו עמליה, מהמקום הקטן שלה, היא אשת ראש הממשלה
אם נמשיך עם ההשוואה בין הדמות של הויברגר בסדרה ובין נתניהו אז יכול להיות שיש פה סוג של הפוך על הפוך. הדמות שלך, עמליה, שכל הזמן מתרפקת על איזה הוד והדר שהיה למשפחת רבין, מייצגת, דרך ההתרפקות על רבין, את ישראל הישנה, האליטות של פעם שרבין היה המייצג הכי קלאסי שלהן - צבר, פלמ"ח, צה"ל, אחדות העבודה, מפלגת העבודה וכך הלאה. והדמות של ראש הממשלה בסדרה, כמו ראש הממשלה הנוכחי, מייצג איזו אליטה חדשה, שהאליטות הישנות, בתקשורת, באקדמיה, בברנז'ה וכך הלאה, פשוט לא מסוגלות לקבל.
"אני חושבת שיש בזה משהו. אתה חושב שנועה, אפילו שהיא כביכול הדור החדש, הצעירים, כמו מתרפקת פה דרך הסדרה על אותן אליטות ישנות ועל אותו דור של פעם? בלי קשר למעורבות האישית שלה, שרבין היה הסבא הפרטי שלה חוץ מלהיות ראש ממשלה, אלא כאמירה של דור?".
זאת שאלה יפה. חבל שלא אני המרואיין פה... מה את חושבת?
"כן, אני חושבת שזה חלק מהעניין. שוב אם רגע מוציאים מהעניין את הטראומה האישית יש פה געגוע של דור צעיר לערכים של פעם, של מדינה, של הנהגה. ביבי הוא מבחינתי תקשורת, אסתטיקה, קישוט ובלי תוכן מתחת למודעה. אם יש תוכן הוא לא יצא החוצה ואני לא מכירה אותו, 15 שנה אנחנו מכירים אותו ואנחנו לא יודעים מה יש מתחת ומה הוא באמת רוצה ובעד מה הוא ולאן הוא הולך. אני מתעלמת מהפשלות והטעויות. אי אפשר להנהיג בלי לטעות. אבל מה הוא רוצה? במה הוא מאמין? אני לא יודעת. זה הכול תקשורת. רייטינג".
אבל הרי מה שנתניהו טוען זה בדיוק זה. שאותה אליטה ותיקה פשוט אינה מסוגלת לקבל את הכרעת הרוב בישראל ולקבל את שלטונו.
"מתי צצות השאלות של חבל שאתה לא כמו זה וזה? כשאתה לא עושה מה שאתה צריך לעשות. כשיש חסר. מתי אני מתגעגעת? כשחסר לי משהו שהיה לי פעם. אז אני מאמינה שאם ביבי היה עושה מה שצריך לעשות אז לא היו מתגעגעים למישהו אחר. זה לא מפני שהוא לא שייך לאיזו אליטה. אם היה לנו טוב איתו לא היינו מתגעגעים. זה טבע האדם. דווקא מתוך האגואיזם של האדם".
את מכנה את נועה רוטמן בן-ארצי "הדור הצעיר", זה עושה אותך הדור הוותיק?
"כן".
ובתור הדור הוותיק את מרגישה אחריות למצב המדינה? כלומר למצב המדינה שהעביר הדור שלך לדור שלי לצורך העניין?
"כן, אני לוקחת את האחריות, אבל אז מה? נגיד שפישלנו, נגיד שהדור שלי העביר לכם מדינה במצב פחות טוב מזו שקיבל מהוריו. אז מה? תצאו מהמקום של אכלו לי ושתו לי. אז כן, האחריות עליכם עכשיו. אתה לא בן שלוש. אתה לא חסר ישע. לכם עוד יש כוח. אתה יותר צעיר ממני, יותר חכם ממני, יותר משכיל ויותר מכיר את אמצעי המדיה החדשים. לי כבר אין כוח. לך יש. בוער לכם? רע לכם? אז תילחם ותילחמו. ולו רק כדי שתוכל להגיד לבן שלך כשתהיה בן 50 - אתה שומע? נלחמתי על המדינה שלך. חוץ מזה, אני מאמינה שבעיות עולות על פני השטח דווקא בשלב שבו הן פתירות".
או שאני אגיד לו, בגרמנית, תגיד תודה שגדלת פה בברלין...
"כן, אני מבינה אותך. זו מדינה שלא מכבדת תרבות. אין ספק. מישהי כמוני באירופה הייתה עכשיו פטורה מבעיות פרנסה לכל החיים ויודעת שיש לי פנסיה ולא מודאגת מאיפה אביא את הכסף הבא, ולדעת שאני בגיל 51 יודעת שיהיה לי בית רק אם אצליח לקבל איזה קמפיין? נכון. אבל אנחנו חיים פה, אז בוא נשפר את מה שיש כאן".
אנחנו נפגשים בקפה תמר האולטרה שינקינאי, שם לאוולין מתייחסים כמו בת בית ואפילו מקום קבוע יש לה, או יותר נכון במקום הקבוע של עמוס לביא ז"ל, בחוץ מצד ימין, שם היא יושבת כשמתחשק לה, כדבריה, "להתגעגע קצת לאינטלקט". אני מספר לה שאף על פי שאני תל אביבי מלידה הפעם הזאת איתה בקפה תמר היא הפעם הראשונה שאני יושב שם ב-31 שנות קוממיותי, אף על פי שכמובן הכרתי אותו וידעתי היטב על קיומו. הסיבה היא שבקפה תמר תמיד היה עבורי משהו מרתיע, להיכנס אליו היה כמו להיכנס לקליקה שאינני שייך אליה ושאת חוקיה אינני מבין. שירו של המשורר ארז ביטון "שיר קנייה בדיזנגוף" וההתייחסות שבו לקפה רוול המפורסם משנות ה-80 עולה בדעתי.
"אז למה לדעתך הקפה לא הרגיש לך מסביר פנים?".
לא יודע. אין בו אנונימיות.
"אני חושבת שהפשטות שלו, הישירות, איימה עליך".
יכול להיות. עלייך לא? הרי גם את הכרת את המקום וידעת על קיומו הרבה לפני שהתחלת לשבת בו.
"כן, אבל אני סקרנית מאוד. אני שונאת שאומרים שתל אביב היא בועה. היא מרכז. יש בה הכול בכול מכול. תיירות, מרכז כלכלי, תקשורתי, פסיפס ישראלי הכי רחב. בירושלים אני מרגישה בחו"ל. אבל בתל אביב? זה הכי ישראל שיכול להיות. אז כשבאתי לפה, למקום הכי תל אביבי הזה, באתי, להפך, בחדווה של גילוי. ואני גם אוהבת להיות שייכת. יש לי צורך כזה. אז ישר ניסיתי ללמוד את החוקים. לא חיפשתי להישאר אנונימית כמו שאתה מתאר. ישר הסתערתי על להיות חברה של כולם ולהתאים את עצמי לחוקים הלא כתובים שיש פה.
"יש קליקות שאני לא מרגישה בתוכן בבית. לדוגמה, ניסיתי ללכת לקריאות שירה כמה פעמים בעיר. אני אוהבת שירה ומשוררים, אבל פשוט לא הרגשתי חלק. לא הבנתי את השירה הצעירה. לא רוצה להעליב, אך לא הבנתי את ה... סליחה על המילה, אבל את ההתפלספויות שלהם. נפלטתי משם. חשוב לי להיות שייכת, אבל יותר מזה חשובה לי האמת. אני לא אהיה במקום שאני מרגישה לא נוח בו. אני מאמינה קיצונית באמת. זה לפעמים כואב, אך תמיד כואב לפחות זמן מאשר להתחיל לשקר ולבלף. ככה אני גם כשחקנית אגב. אני לא מחפשת את הפלסף. אני מחפשת משהו פשוט ואמיתי. מה האמת של הדמות".
הגואל, נשואה פעמיים, גרושה פעמיים, עם בן אחד מנישואיה הראשונים, ובת אחת, אלה, בת ה-13, מנישואיה השניים לשחקן עמוס לביא ז"ל, נולדה בקזבלנקה, בשנת 1961 עלתה לישראל בילדותה וגדלה בפתח תקווה. היא הלכה ללמוד משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין בגיל 32, המאוחר יחסית, וכשסיימה לא בדיוק חיכו לה עם שטיח אדום בתעשייה והיא עבדה בסוכנויות שחקנים כמאתרת ניצבים. מה שהיא מגדירה "הסיוט של כל שחקן".
למה סיוט?
"תחשוב, זו הרי ההתעללות הכי גדולה שיכולה להיות. אתה גומר ללמוד, אחרי שירקת דם שלוש שנים, אז אתה מוצא עבודה שבה אתה מסדר תפקידים לאנשים אחרים. צעירים ממך בדרך כלל. אתה רואה את הכול מהצד, אבל לא נמצא שם. זה נורא".
עם השנים היא שיחקה פה ושם, אבל הפריצה הגיעה עם הדרמה היומית "פיק אפ" ומשם התחילו להגיע עוד תפקידים, קמפיינים ופרס אופיר בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה ביותר על תפקידה בסרט "שבעה" בשנת 2008 ושוב בשנת 2011, הפעם לשחקנית הראשית בסרטו של מרקו כרמל "אחותי היפה". כיום היא משחקת כאמור בעונה השנייה של "ילדי ראש הממשלה" בהוט ובמקביל בדרמה היומית "תנוחי", גם היא בהוט. התיאטרון, לעומת זאת, חוץ מכמה הצגות בידור ותפקיד בהצגת הילדים "אנני" של תיאטרון הספרייה ברמת גן, לא בדיוק חיבק אותה.
את חושבת שזה כי יש לך דימוי מסוים, בגלל "פיק אפ", בגלל "תנוחי", דימוי קליל שכזה אולי אפילו טראשי, שכאילו לא מתאים לתיאטרון?
"אני לא חושבת. מי שצריך להכיר אותי כשחקנית איכותית שזכתה פעמיים בפרס אופיר ועשתה תפקידים שאני גאה בהם מאוד ב'אחותי היפה' וב'שבעה' מכיר אותי. אלה בעיקר כמובן אנשים בתוך התעשייה. ובמקביל טוב לי שהקהל, האיש ברחוב, זוכר אותי מ'פיק אפ' ומזהה אותי עם התפקיד ב'תנוחי' וב'ילדי ראש הממשלה'. ככה אני נהנית מכל העולמות".
אז למה בכל זאת בתיאטרון את לא עובדת וגם בטלוויזיה - לא המון?
"קודם כול, אני אסירת תודה להוט על זה שהם היו בשבילי כמו בית, ועכשיו הולכת להיות לי סדרה בערוץ 2 עם שלום אסייג שעוסקת בילדות שלו בשנות ה־80 בטירה. נכון שנכנסתי לערוץ 2 על תקן המרוקאית, אבל בכל זאת. נכנסתי".
אז אין מחסום?
"לא. אם יש דעות קדומות אז יש. אני לא נכנסת לשם ולא נלחמת בזה כי אין בזה טעם. מבחינתי, אני לא מרגישה איזו דעה קדומה, אני מרגישה ויודעת שפשוט באתי מאוחר. יחסית. אני עובדת בסך הכול בערך עשר שנים. וזה לוקח זמן. אני אוהבת תיאטרון, אני הלכתי ללמוד משחק בשביל תיאטרון. בשביל צ'כוב ואאוריפידיס. מי חשב בכלל על טלוויזיה וקולנוע. אני לא יודעת למה אני לא שם, אבל אני כן יודעת שאני לא מוכנה ללכת להוכיח את עצמי וללכת לעשות כל מיני פרינג'ים בלי כסף. אני עושה פה ושם סרטי סטודנטים בחינם ובתענוג גדול, אבל תיאטרון לעשות בלי כסף זה משהו אחר. זה ערב ערב וזו עבודה. אני צריכה להתפרנס, יש לי ילדה, יש לי אחריות, וחוץ מזה לכסף יש ערך בעולם הזה. כסף זה פרגון. זה המקצוע שלי ואני מוערכת בו ואני יודעת כמה אני שווה בו. וכשאגיע לשם אגיע בתנאים שלי. דווקא מפני שחיכיתי הרבה זמן".
לקח זמן גם אחרי שסיימת ללמוד. היו רגעים של ייאוש?
"נכון, לקח זמן. לא הייתי בעניין עד הסוף, לא ידעתי לשחק את המשחק, לא הייתי בסוכנות הנכונה, לא היה לי מזל. יש כל מיני סיבות. וברור שהיו רגעים של ייאוש וויתור על הכול ולהגיד לעצמי שאני לא שייכת לזה. אבל לא משנה כמה אמרתי לא רוצה יותר ולא רוצים אותי העסק לא עזב אותי. זה נשאר. אני זוכרת כשבאתי להיבחן ליורם לוינשטיין אז הוא ראה אותי ככה בגיל 30 ומשהו ושאל אותי בשביל מה אני צריכה את זה. אמרתי לו שאני ממש לא רוצה להיות שם. לא רוצה ללמוד, לא רוצה להיבחן, רוצה הביתה. אבל שזה חזק ממני. אין ברירה".
מתוך המקום הזה הבת של עמוס לביא, שאני יודע שאתן קרובות מאוד, התחילה השנה ללמוד בבית צבי. לבת שלך, אלה, היית ממליצה לעשות זאת?
"אני מעודדת, אבל אני גם אומרת את האמת לגבי המקצוע. צריך לדעת למה נכנסים. במקרה של יסמין, שאני אוהבת אותה כמו בת, זה משהו אחר כי היא כבר גדולה. היא לא מתבגרת. היא אישה בת 26. זאת הייתה החלטה של אישה מבוגרת וכמובן תמכתי וכמובן כהרגלי אמרתי את האמת. אני חושבת שזה מתחבר לה עם המוות של עמוס, עם הגעגוע והרצון להיות קרובה אליו. אולי להמשיך אותו".
מה הוא היה אומר אם היא הייתה אומרת לו שהיא הולכת ללמוד משחק?
"כפרה עלייך, בשביל מה את צריכה את זה?", היא אומרת ומחייכת חיוך רך.
הוא נפטר די בפתאומיות. לפני פחות משנתיים. הוא חסר לך?
"כן, אני מתגעגעת נורא. ואומרים שהזמן מרפא הכול - זה שטויות. משקרים לנו. זה רק הולך ונעשה קשה יותר".
ככל שמתבגרים בשנים זה נעשה קשה יותר למצוא אהבה וזוגיות?
"כן, זה נעשה קשה יותר, בהחלט. אני כבר רגילה לעצמי, אני מוכנה פחות להתפשר, הדרישות שלי גבוהות יותר, כי אם כבר יצאתי מההרגלים שלי שאני מכירה ונוח לי איתם ועשיתי מאמץ בגילי המופלג, אז שיהיה בשביל מה... אני בן אדם מאוד נוח בהרבה דברים. לא עושה בעיות. איזי גואינג. אבל בדברים אחרים אני קיר. יש לי ילדה והיא זקוקה לי. אני הורה יחיד. אבא שלה איננו. אני צריכה לשמור עליה, להיות חזקה בשבילה. אני רוצה אהבה וזוגיות וחברות אמיתית, אבל כל פרטנר לחיים שיהיה לי חייב ללכת עם הקיר הזה ולא נגדו. חייב לתת לקיר הזה עוד קירות וגג ורצפה ולעשות ממנו בית. כי הקיר יישאר תמיד".
חלומות לעתיד?
"לעשות סרט בצרפת, עם אחד הבמאים החדשים מהמוצא הצפון אפריקאי... איזה קמפיין שייתן לי שקט כלכלי. יש לי איזה פרויקט שמתחילה עם חיים בוזגלו שאני מלאת תקווה שילך טוב. וברמה האישית... אהבה גדולה ובטוחה. אני רוצה מישהו שייתן לי להוציא את הילדה שבי. שבתוכי. לא רוצה לדאוג להכול יותר. רוצה להישען. אני מבטיחה לתת בחזרה והרבה לגבר הזה שיאפשר לי את המקום הזה. אני אשלם על זה. מבטיחה. שווה להיות חבר שלי".
איפור: ערן פאל שיער: ליאור גרין לסולו במוצרי לוריאל פרופסיונל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם