אם אתה רוצה להיות מלך: הפרויקט השאפתני של הקאמרי

שני מחזות של שייקספיר, "ריצ'רד השני" ו"ריצ'רד השלישי", בניצוחו של הבמאי ארתור קוגן ובכיכובו של איתי טיראן, עולים על אותה הבמה. על פי רוב, זה מענג

אליקים ירון | 18/7/2012 8:00 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
פרויקט כזה לא נראה עד כה בתיאטרון הישראלי, אם לא מביאים בחשבון הפקה זניחה בתיאטרון הספרייה שקדם לו. זהו פרויקט שאפתני וראשוני: שני מחזות היסטוריים של שייקספיר עולים בסמיכות על אותה במה, בידי במאי אחד, עם אותה להקת שחקנים, ואת שני התפקידים הראשיים מגלם אותו השחקן, איתי טיראן. הבמאי ארתור קוגן, האחראי לפרויקט, כמעט אלמוני עד כה, ניצב עתה בשורה ראשונה של במאים בישראל.

במחזות שבהם עוסק שייקספיר בדמויותיהם של מלכי אנגליה ההיסטוריים מסתמנת לעתים נטייה להתמקד בדמותו של המלך האידיאלי. לא זה המצב בשני המחזות שבמרכזם המלכים ריצ' רד השני וריצ' רד השלישי. כאן כמו יורד שייקספיר לשאלה היסטוריוסופית בסיסית יותר: מי בכלל ראוי להיות מלך?

ובכן, שני המלכים האלה אינם ראויים לשמש במשרה הרמה הזאת בשל סיבות שונות ואפילו הפוכות זו מזו. ריצ'רד השני אינו ראוי להיות מלך פשוט כי אינו מתאים לכך. מעצם טבעו הוא אינו בנוי לניהול של מדינה. בימינו היינו אומרים עליו ש"אינו פוליטיקאי". ואמנם - הוא מלך-משורר. לעומתו, ריצ' רד השלישי הוא אולי יותר מדי פוליטיקאי. הוא אינו ראוי למלוכה כי הוא נבל ומושחת. הוא מפליא להראות זאת באמצעים שהוא נוקט בדרכו אל כס המלכות, ואף משכלל אותם כשהוא מתבסס עליו.
צילום: דניאל קמינסקי
היעדר של מימד אנושי מובהק. מתוך ''ריצ'רד השני'' צילום: דניאל קמינסקי
קר על הבמה

ויש עוד נקודה, תיאטרונית יותר, להבדלים בין השניים. ריצ'רד השלישי הוא בעצם שחקן. הוא נהנה לשתף את הקהל במזימותיו. הוא קורץ לו בגלוי והופך אותו כביכול לבן בריתו. זהו גם אולי סוד הפופולריות שלו ברפרטואר העולמי. הקהל הרי תמיד אהב גם את הנבל וגם את חבל התלייה שבסופו. לעומתו, ריצ'רד השני מופנם יותר ואפשר בהחלט שהקהל אפילו מפריע לו. אין זה מקרה ש"ריצרד השלישי" הוצג אצלנו פעמים אחדות ואילו "ריצ'רד השני" נותר באלמוניותו.

האתגר העיקרי בפרויקט הזה מונח לפתחו של איתי טיראן. נדמה לי שהוא מתענג במיוחד על התיאטרליות השטנית של ריצ'רד השלישי - והוא אכן מבריק וכריזמטי. עם זאת הוא כבש את לבי דווקא בדמותו של המלך המשורר והמופנם, בהישג רטורי ורגיש. מדמותו של ריצ'רד השני עולה הכאב. אצל ריצ'רד השלישי מצטייר הברק התיאטרלי.

השוני הזה בין המחזות ובין

הדמות הראשית שבשניהם השפיע, כצפוי, גם על ההפקות. ב"ריצ'רד השני" נושב מהבמה סוג של קור, בשל היעדר ממד אנושי מובהק. הדיונים שבו נשמעים לעתים חסרי חיים, אולי גם משום ששחקנים ישראלים אינם לרוב במיטבם כשהם אומרים שירה. הם נשמעים מדקלמים. הלהט היצרי של "ריצ'רד השלישי", לעומת זאת, מקל על השחקנים, וההצגה אכן מתרוממת לגבהים של מתח בימתי מרתק, בזכות הממד היצירתי הבולט של הבימוי. קוגן הלך כאן בגדולות.

בשתי ההצגות משתתפים שחקנים רבים, אך תענוג מיוחד הוא לציין את חלקם של יוסי גרבר, דודו ניב, גיל פרנק, אלון דהן, יוסי קאנץ ואלי גורנשטיין, המפליא כרוצח המזמר. התפאורה (ערן עצמון)  המשותפת לשתי ההצגות סתמית מדי לטעמי ואפרורית, ואילו התאורה (יעקב סליב) נוטה לאפלוליות מוגזמת. אבל שום דבר אינו פוגם במבצע הכביר והראוי לכל שבח של התיאטרון.

"ריצ'רד השני" (נוסח עברי: שמעון זנדבנק), " ריצ' רד השלישי" (נוסח עברי: מאיר ויזלטיר), בימוי : ארתור קוגן, תיאטרון הקאמרי

עוד באמנות ובמה:
- מקום לדאגה: שרי המלחמה של הבימה
- משחק ילדים: מה מתכננים במוזיאון תל אביב לקיץ?
- הכימיה הבסיסית של החומר: בית ספר התחנה פותח גלריה

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים