המוות יאה לו: "הפרלמנט" יצרו את הדמות המצחיקה בתולדות הטלוויזיה בישראל
ג'ורג' מהפרלמנט הוא הדמות הקומית המופלאה ביותר שנצפתה על המסך בישראל לא רק בזכות אסי כהן, אלא גם מפני שהיא מספרת לנו מה אנחנו באמת חושבים על הנורא מכל
כמו כל דמות קומית גדולה חבויה בו אמת פנימית שאומרת משהו עלינו. ג'ורג' הווטרינר צילום מסך
"אתה צריך לנתק את הרגש, קרקו, אתה לא יכול להפעיל רגש כשאתה מדבר על חיות ועל בני אדם", אומר ג'ורג' הווטרינר בדיאלוג שבו הוא משכנע את איש הספארי לגאול מייסוריו טפיר שכלל לא סבל מייסורים אך כבר הומת, בטעות. "את עושה עם היד, או שזה סתם תנועות בלתי רצוניות?", שואל ג'ורג' בקור רוח את אמו הקשישה של אבי, בשעה שהוא מרדים אותה – בטעות, כמובן – במקום לחסל את כלבתה, ליידי.
>> מה חשב מבקר הטלוויזיה שלנו על הפרק הראשון של "הפרלמנט"?
הניגוד בין קור הרוח מקפיא הדם שבו מתייחס ג'ורג' למוות לבין הסיטואציה הטרגית הופך אותו לדמות המצחיקה ביותר שנצפתה על המסך הישראלי מאז מירי רגב. כמו בכל דמות קומית גדולה, חבויה בו אמת פנימית שאומרת משהו עלינו. ג'ורג', בגילומו של אסי כהן הנהדר, מספר לנו מה אנחנו באמת חושבים על הרגע שבו נגמר הכל.
לכאורה, התרבות הישראלית מעניקה כבוד רב למתים. בעוד בארצות הברית יום הזיכרון מוקדש לשופינג, בישראל הוא עצוב יותר מיום הכיפורים. בישראל הממלכתית אין מדברים סרה במתים גם אם מתעבים אותם בחייהם, כפי שהוכיחו שמעון פרס ובנימין נתניהו כשהספידו בחום את יריבם המר, יצחק שמיר. ישראל הממלכתית חוששת מהמוות כל כך עד שאזרח חולה כעדי טלמור נאלץ לנסוע בחשאי לשווייץ כדי לשים קץ לחייו באופן מסודר וראש ממשלה לשעבר שוכב בתרדמת בבית החולים תל השומר למעלה משש שנים.
ואז בא ג'ורג' – מעין שילוב של ג'ק קבורקיאן (דוקטור מוות), דקסטר וחמודי המלצר - ומצפצף על כל החוקים שלנו. "אני לא יכול לתת לטפיר לתפוס לי מיטה לכמה שנים עכשיו, להסתלבט בקומה", הוא אומר, "זה לא ראש ממשלה". בעולמו של ג'ורג' המשפט "אחרי מות קדושים אמור" אינו בתוקף. כשאבי מתבשר שאמו היא זו שהומתה, בעוד הכלבה שרדה, אומר לו קרקו: "עשית בשכל, היא הייתה אישה קשה ומרה ואם אמא שלי הייתה בחיים הייתי עושה אותו דבר". גם שאולי ואחיו האהבל מבשרים לאביהם שמותו קרוב בלי למצמץ, בהשלמה מלאה, כמעט בחדווה. בכלל, המוות נאה להם, לאנשי הפרלמנט. הם ישראלים שחייהם העלובים נעים בין רמאות קטנה למפגש בקפה השכונתי. הם מבינים טוב מאיתנו שלעיתים יש אופציות גרועות יותר ממוות.
מצפצף על כל החוקים שלנו. ג'ורג' עם עוד לקוחה מרוצה
צילום מסך
אלא שלא רק "הפרלמנט" מנפצת את קדושת החיים. די היה לשייט ברשתות החברתיות אחרי ההצתה של משה סילמן בשבת האחרונה כדי להבין שרבים מהישראלים אינם מתרגשים באמת מהמוות. הם התייחסו לסילמן ללא טיפת חמלה ומבלי להסתתר אחרי האנונימיות של הטוקבקים, אלא בשמם ולצד תמונתם. חלקם, ובהם פרופסור אמיר חצרוני, כמעט גיחכו נוכח האירוע. כמה מהם האשימו את הנשרף באסון שהתרגש עליו, בעוד מספר גולשים חרוצים מיהרו לחשוף פרטים עלומים ולא מחמיאים על חייו. אם עד עתה יחס מעורר פלצות לקורבנות אסון ברשתות החברתיות היה שמור לילדים פלסטינים שנספו
בתאונה, כעת מתברר שהוא גם מנת חלקם של יהודים אומללים.
אפשר להתייחס בזעזוע ובצדקנות לתגובות הללו, אבל מוטב לברך עליהן. כעת ניתן לשמוע מה שנאמר בקול רם בשיחות סלון או נלחש בהלוויות. הרשת מעלה על פני השטח את תת המודע הישראלי, שהוא מורכב יותר ונעים פחות ממה שחושפת ישראל הרשמית. התמונה קשה לעיכול ומאיימת, אך לפחות היא אמיתית ולא צבועה. יש להכיר בכך שישראל לא תמיד מתרגשת מאסונות ולא עוברת לדום במקרה מוות. ג'ורג' הבין זאת מזמן. ניתן לקוות שימשיך במלאכת הקודש שלו בלי להיתפס, אחרת תהיה סיבה אחת פחות לחיות כאן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם