במקום הנכון, בזמן הנכון: חוזרים ללונדון, לשבוע בו מתה איימי ויינהאוס
בצירוף מקרים סתמי מצאה את עצמה מיכל ישראלי בשכונת קמדן שבלונדון בדיוק ברגע בו איימי ויינהאוס מתה. את הימים שלאחר מכן היא העבירה בהתרוצצויות בין ביתה של הזמרת, הקרמטוריום בו גופתה נשרפה והופעה היסטורית של מארק רונסון
יום שבת, 23 ביולי 2011. בסביבות ארבע ורבע אחר הצהריים עשינו דרכנו לתחנת הרכבת התחתית באחד הרחובות הראשיים המקיפים את קמדן סקוור, שם התגוררה ומתה איימי ויינהאוס. רעש של אמבולנס גרם לנו לעצור ולהביט לאחור. "זה האמבולנס הראשון שראינו מאז שהגענו לפה", אמרתי לבן זוגי לטיול. זה היה היום השני שלנו בלונדון, ולכן לא הייתה שום סיבה שהאמבולנס הראשון שראינו יהיה אירוע ראוי לציון. אבל ציינתי אותו בכל זאת.
כמה שעות לאחר מכן, כשהתיישבנו על הרצפה בין הופעה להופעה בפסטיבל ATP שלכבודו הגענו לעיר, קיבלנו את החדשות על מותה דרך ציוצים עצובים בטוויטר הישראלי. את התגובה המיידית שלי אני לא זוכרת. אני מניחה שהיא הייתה דומה לתגובה של כל אדם אחר בעולם למשמע החדשות - זה עצוב, אך לא בלתי צפוי.
בפסטיבל המוות כמעט ולא הורגש. ההופעות המשיכו להתנהל כסדרן, ורק פתק אחד קטן, כמעט בלתי נראה, נתלה בדוכן של חנות התקליטים Rough Trade שהוקם בפסטיבל - "Rest in peace Winehouse".
לקראת הלילה אנחנו מתעשתים ומבינים - זכינו בהזדמנות שכל עיתונאי תרבות בעולם היה קופץ עליה. בלונדון כנראה שהמפורסמים פחות מאוימים על ידי מעריציהם מאשר בארץ, וכך חיפוש מהיר ופשוט בגוגל מעלה את כתובתה המדויקת של ויינהאוס, שנמצאת כחצי דקת הליכה מהדירה אותה שכרנו לאותו שבוע.
למחרת בבוקר, אחרי שהפרטנר לנסיעה חוזר עם ערימת עיתונים שפרצופה של ויינהאוס מביט מכל השערים שלהם, אנחנו מתייצבים בביתה ומתאכזבים לגלות שהמזבח שכבר הספקנו לדמיין שנבנה שם עבורה די דליל במציאות. כמה פתקים, כמה תמונות ובעיקר כוסות ובקבוקי אלכוהול לצד סיגריות המונחות על המדרכה, כי המעריצים של איימי מכירים אותה היטב, וגם בשיא האבל הם לא מוכנים לטשטש את תדמיתה הלא-מלאכית בעליל. לבית עצמו כמובן שאין סיכוי להתקרב. המשטרה כבר חסמה אותו בסרט צהוב והציבה שוטרת שעמדה בכניסה שעות ארוכות.
מכיוון שיום ראשון, אנחנו מחליטים לחזור למחרת, בתקווה ליותר התרחשויות. בבוקר יום שני אני מתעוררת מוקדם ומחליטה לצאת לבד. באותם רגעים אני לא משאירה מאחור בן זוג, אלא עיתונאי מאתר מתחרה שנרדם במשמרת. הפעם המצב שונה לחלוטין - עיתונאים וצוותי טלוויזיה רבים מאכלסים את הככר הקטנה שמול ביתה של ויינהאוס, וכמות הפרחים והתמונות שהונחו על הדשא לזכרה התרבה משמעותית. לאחר כמה דקות של שוטטות אני רואה את העיתונאים עטים על קבוצה של אנשים שנכנסת לככר. את אמה של ויינהאוס אני מזהה די מהר ומצליחה לצלם תמונה עלובה שלה עם גבה אלי. אבל בה הצלמים לא כל כך מתעניינים. הם מקיפים אדם אחר, שאותו אני לא מצליחה לראות.
אני ניגשת לצלם טלוויזיה ושואלת בנימוס - "סליחה, מי זה?". "אבא שלה", הוא עונה לי בזלזול ונפנוף, כאילו הייתי לא יותר מתיירת מתלהבת שהגיעה להציץ. באותו רגע, כנראה שזה כל מה שהייתי. למרות שאני מבינה שאין לי סיכוי מול כל מצלמות הטלוויזיה והכתבים הנחושים, אני מתחילה לרוץ אחרי הצלמים הענקים (הבריטים האלה גבוהים) וכשהם הודפים אותי לאחור אני מושיטה את היד עם האייפון ולוחצת פעם אחת על לחצן המצלמה, בלי לראות לעבר מה היא מכוונת. רק כשאני מחזירה את היד אחורה ומציצה למסך אני רואה את מה שהם כל כך נחושים לצלם - אביה של ויינהאוס, מיץ', אוחז בידה של אשתו ובוכה לתוך מטפחת.
את המשך יום שני אנחנו מבלים כמתוכנן, אבל בין לבין מתעדכנים בפרטים על טקס הלוויה הצפוי להיערך ביום שלאחר מכן בשכונה בה ויינהאוס גדלה בצפון לונדון. הטקס עצמו מתקיים בבית הקברות אדג'וורברי, אך מדובר בטקס מצומצם והתקשורת הבריטית מכבדת את המוזמנים ומחכה להם בקרמטוריום אליו מובלת גופתה של ויינהאוס לאחר הטקס לשריפה. למרות שהמיקום והשעה מפורסמים ברשת, כמות קטנה מאוד של מעריצים מגיעה למקום, וחוץ מעיתונאים רבים מי שמאכלס את המדרכה שמול הקרמטוריום הם בעיקר תושבי השכונה. צעיר וצעירה שעומדים יד ביד על מעקה גבוה לא ששים להתראיין. כנראה שמדובר במעריצים אמיתיים, כי העצב העמוק לא מאפשר להם לדבר. אני מבקשת לצלם אותם וממשיכה לדבר עם ישראלית לשעבר שמתגוררת בשכונה כמה עשורים ומספקת לי ציטוטים משעממים: "הם יהודים ממש, אנשים פשוטים", היא אומרת, בהנחה שזה כל מה שיכול לעניין כתבת מישראל.
קצת לפני שהרכב שמכיל את גופתה של ויינהאוס נכנס באיטיות בשער הקרמטוריום, מארק רונסון, מי שהיה לא רק המפיק שלה, אלא גם חברה הקרוב, יוצא מאחת המכוניות וצועד לעבר השער. הוא לבוש למופת, כרגיל, ולא ניכר עליו שהוא עובר את אחד השבועות הקשים בחייו. התקשורת והמעריצים, לתדהמתי, מכבדים גם אותו ואפילו לא ניגשים אליו. הוא עובר בשקט בינהם ונכנס פנימה. אבל אני יודעת שבערב למחרת אזכה להיות שוב במרחק של מטרים ספורים ממנו.
את הכרטיסים להופעה של מארק רונסון קנינו חודשים מראש. ביום ראשון של אותו השבוע הוא היה אמור לתקלט באירוע, אך ביטל את הסט, כך שההופעה שנכחתי בה הייתה בעצם הפעם הראשונה שלו על במה מאז מותה של מי שהייתה הנפש התאומה שלו, כפי שצייץ בטוויטר ביום שמתה.
בניגוד לציפיות שלי, הפארק בו מתקיימת ההופעה לא מפוצץ עד אפס מקום. הבריטים רגילים לראות את רונסון מופיע, ולמרות אהבתם הרבה לויינהאוס, הם כנראה לא עטים על הכרטיסים שנותרו למכירה כדי לחזות בחברה הקרוב חולק לה כבוד על הבמה. בשל הערכה לא נכונה של החשיבות שהם מייחסים להופעה, אני מגיעה בשעת פתיחת הדלתות ונעמדת בשורה הראשונה, באמצע.
לאחר שהוא פותח בביצוע אקוסטי מאולתר של "ואלרי", יחד עם מי שהוא מציג כבן דודו, הוא פונה לקהל ואומר: "זה היה שבוע מחורבן. אני שמח להיות כאן ולנגן מוזיקה בשבילכם". לאחר מכן הוא לא פוצה את פיו במשך זמן רב, מתייצב על עמדתו באחורי הבמה ונותן ללהקה שלו לעשות את רוב העבודה. אני בוהה בו במשך ההופעה כולה. הכל נשמע מצוין, אבל רונסון עצמו נראה מותש. בימים הבודדים מאז מותה של ויינהאוס - שנהגה לקרוא לרונסון "האחות שמעולם לא הייתה לי", כפי שהוא מספר על הבמה - הוא לא מספיק לארגן מופע מחווה ראוי, אבל מדי פעם הוא מעלה את שמה, מספר אנקדוטה קצרה ואת הדיג'יי-סט הקצר שהוא נותן באמצע ההופעה הוא סוגר עם Rehab.
סוף מושלם לשבוע מוזר. מארק רונסון במחווה לויינהאוס (צילום: מיכל ישראלי):
ההופעה נחתמת עם הדרן המוקדש כולו לאיימי. בסופו רונסון מזמין לבמה את שני זמרי הליווי שלה והם עוזרים לו לבצע את "ואלרי". הקהל הלונדוני, זה שתרבות האבל כנראה לא טבועה עמוק בתוכו כמו במקום ממנו אני הגעתי, מנצל את ההזדמנות כדי להתפרק וליהנות. הם שרים בקולי קולות ולמעשה לוקחים את תפקיד הסולו של ויינהאוס לידיהם, כאשר זמרי הליווי שלה עושים את תפקידם הרגיל. רק אני אוחזת במצלמת הווידאו ומתעקשת לתעד את הביצוע עד הסוף, יודעת שזה בסך הכל מזל מקרי וסתמי שאני שם, במקום הנכון ובזמן הנכון.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם