האמת שלו: היציאה מהארון של פרנק אושן משרתת את המוזיקה שלו
ניסו להגיד לכם שזה לא משנה שפרנק אושן, ההבטחה הגדולה של האר אנ' בי, יצא מהארון? בדיוק להיפך. מדובר באמן שמצליח לשלב בין האישי לקולקטיבי באופן כזה שמחייב אותו לכנות מוחלטת
פרנק אושן, channel ORANGE, הליקון
כאילו שהוא היה צריך את זה. אושן סומן כאמן יוצא דופן עוד עם שחרור המיקסטייפ Nostalgia, Ultra לפני שנה וחצי והחיבור שלו עם הקולקטיב אוד פיוצ'ר. עם כל ההיסטוריה המשותפת בין הראפ לגלגולו החדש של הסול, הרית'ם ובלוז, עדיין מוזר לראות זמרים עדינים מהז'אנר שנולד לרחבת הריקודים ולחדר המיטות משתפים פעולה עם ראפרים אקסצנטריים, פרובוקטיביים ובעיקר מקוריים. ואושן יודע דבר או שניים על מקוריות.
ב-channel ORANGE, אלבומו הראשון הרשמי, הוא חוגג את פוטנציאל המקוריות של הסול והאר אנ' בי. הוא מספר סיפורים שנעים בין פנטזיה צבעונית לעולם האמיתי וחזרה, מסמפל את ג'ימי הנדריקס בעדינות ומדלג בחינניות מעל הדפוסים הצפויים של הז'אנר. בזכות המעבר שלו מניו אורלינס מוכת השיטפון ללוס אנג'לס ובעידוד הילדים הרעים מאוד פיוצ'ר, אושן חוגג את איכויות השירה שלו בעזרת אווירת סול מחודש, עדכניות מוזיקלית בלתי נגמרת ובוטות שאפשר למצוא רק בהיפ הופ.
במסורת זמרי הסול האמיתיים, הוא מספר על אספקטים שונים בחייו באמצעות ציר האהבה, שבמקרה שלו מסקרן מתמיד בעקבות הגילויים החדשים. זה אולי יאכזב את כתבי הרכילות, אבל כשרון הכתיבה הרב של אושן מתבטא ביכולת שלו להמיר את סיפורי חייו הרגשיים למסגרת צבעונית יותר. לא יהיו כאן כותרות חד משמעותיות, אבל אושן מתאר היטב מערכות יחסים שבורות, אהבות אבודות ותחושת נטישה באמצעות סיפורי אלף לילה ולילה על מלכות מצריות, יפהפיות הודו ואפילו פורסט גאמפ.
בעזרת הכישרון הזה מצליח אושן לתפור שירים מלאי רבדים ומשמעויות. ב-Bad Religion הוא מספר על מפגש עם נהג מונית כפסיכולוג לעת מצוא ומבטא כאחד געגוע אובססיבי לאהבה לא מושגת, את הקושי שבחיים סודיים ואת הדיסוננס בין אדם מאמין להיותו חוטא בעיניי דתות רבות. אפשר לקחת את זה כרמז לחייו בארון כביסקסואל, אבל נדמה שזו פשוט דרכו של אושן לשפוך את לבו ולסדר מעט את הבלאגן שבראשו. הוא נוגע בנושאים נוספים רבים כמו ההרס בקהילה השחורה (Crack Rock), התמכרויות (Pilot Jones) ואפילו תהיות פילוסופיות על תפיסת החומר שמוצאות תרגום בשיר אהבה על הנאות פיזיות (Pink Matter עם אנדרה 300 המופתי כתמיד). באמצעות הסיפורים האישיים הוא אומר הרבה גם על הקהילה שסובבת אותו.
אבל מה שווה כל האינטלקט הזה בלי מגע רגשי? אחרי הכל, המורשת של הז'אנר מבוססת על מושגים רגשיים יותר כאהבה או כעס, וגם אותם אושן מעביר באופן מושלם עם קול פלסט והרפתקנות מוזיקלית שמזגזגת בין חדשנות סאונד מהפנטת לשאיבת השראה מאגדות כמו פרינס, סטיבי וונדר ומרווין גיי. כאשר האנרגיה הלירית שלו משתלבת עם הפקה שהולמת את הרגש ומוגברת על ידי הרפתקנות - התוצאה היא לא פחות מקלאסיקה.
זה קורה בחלק לא מבוטל באלבום, אבל בולט יותר מכל הוא השיר Pyramids, סאגה בת כמעט 10 דקות שמלהטטת בין סיפור על קליאופטרה האגדית לספק-זונה ספק-חשפנית שגם היא קרויה קליאופטרה. באמצעות הנרטיב הזה מספר אושן על נטישת נשים שחורות את תרבותן עבור בצע, על תחושת אובדן של אהבה ועל תרבות שלמה של מלכים שהתדרדרה לדימוי של זונות וסרסורים. כל זה מחוזק על ידיד ביט משנה מקצבים שמתנועע משיר סול הזייתי לדאנס-Fאנק אינטלקטואלי. אם כל זה נשמע סבוך, רק צריך לשמוע ולהתפעל מהאופן שהאמן הצעיר הזה, רק בן 24, מחבר את הכל במלאכת מחשבת של אינטלגנציה רגשית.
סיפרו לכם שהיציאה מהארון של פרנק אושן לא משנה לאף אחד? שיקרו לכם, אל תאמינו לכל מה שכתוב. זה משנה מאוד. אושן הוא מסוג האמנים שפועלים על בסיס של כנות ואם הוא היה מסתיר את הפן הזה, שעבורו חשוב כל כך, זה היה סוג של שקר למאזין או אפילו רק סיעוף קל של האמת. זה לא היה נסלח אצל אמן שמספר באופן עקבי על רגעיו האישיים הקשים ביותר, גם אם בדרכים עקיפות. אם אושן ידבק בכנות המוחלטת הזו וימשיך לאתגר את עצמו ואת המאזינים עם מוזיקה חכמה ומהנה כמו באלבום הזה, הוא עוד יגיע למעמד שבו באמת לא משנה ההעדפה המינית שלו - מעמד של אגדה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם