ראשי » תרבות » מוזיקה » סינגולר

סינגולר: מה לעזאזל אבטיפוס חושבים לעצמם?

אבטיפוס מעולם לא היו יותר מלהקה חמודה, אז מה פתאום הם משחררים שיר מחאה? בני בשן עדיין מלהיב ושירי מימון לא רלוונטית. הסינגלים של השבוע

לא ברור מאין שואבת להקת אבטיפוס - שאפילו בימיה הטובים ביותר, אי שם באמצע שנות התשעים - לא נחשבה להרבה יותר מאשר "להקה מתוקה ששרה על מועקה" (כפי ששלמה ארצי היטיב להגדירה בשירו "זה מה שנשאר") - את האומץ, שלא נאמר החוצפה, להוציא שיר כזה בתור סינגל בכורה מתוך אלבום הקאמבק הגדול שלה. מדוע, לכל הרוחות, סבורים חבריה כי מעמדם בהיסטוריה של הרוק העברי - ובכלל, העם היהודי - רם ונישא ונעלה ונשגב עד כדי כך שגם אם יחליטו פתאום, בלי קשר לכלום, להפוך ללהקת מחאה רצינית, קודרת ואנטי ממסדית, יהיה מי שיאכל את זה?

למה, למען השם, נראה להם שניתן בכלל להיסחף אחר שיר המכיל תיאורים חסרי שפיץ, כמעט אימפוטנטיים, כמו למשל "משיכות והחזרים, הלוואות והפסדים / במקום שאין בו חסד, אין בו רחמים", כשהם נישאים על גבי לחן כה שחוק ועיבוד כה מינימליסטי, במובן הקומזיצי/חפיפניקי של המילה (שירה, גיטרה אקוסטית, טיפה'לה קלידים וזהו)? לא ברור, הסיפור הזה. אפילו קצת מוזר, קריפי. וזה עוד לפני שבכלל מתחילים לדבר על כך שאבטיפוס לא הייתה אבטיפוס בלי "בוקר טוב עולם" ו"אשה", כך שעצם העובדה שהיא החליטה להתקמבק עכשיו בלי שרון הולצמן - בסיסט הלהקה דאז, שהלחין, בין השאר, את שני הלהיטים הללו - מדיפה ניחוחות עזים של משהו מקולקל, שפג תוקפו לפני שנים. או, לכל הפחות, משהו מיותר לגמרי.

ושוב, פחות או יותר כפי שעשה בלהיטו האחלה-חמוד, בני בשן מוכיח - בדרכו המסתחבקת, השתויה והמחופשת לעממית - שגם אנשים שלא בורכו בקול פעמוני במיוחד, לא עשו תואר במוזיקה ונראים כמו בני בשן יכולים להיות כוכבי פופ לגיטימיים ו/או סקס-איידולז נחשקים במדינת ישראל. קשה לאפיין במדויק את קסם המוג'ו של בשן, אבל את ארבעת חומרי הגלם העיקריים שהוא בנוי מהם - הקפדה על שפת רחוב בגובה העיניים, הגשה נון-שלנטית, ציניקזם דק ודבקות עיקשת בשמחת חיים - קשה מאוד לפספס.

בדומה ל"אחלה חמודה", שפזמונו נשמע כאילו הולחן תוך כדי האזנה ל"Go West" של הוילג' פיפל, גם כאן הלחן הוא לא ממש העיקר. סביר להניח שגם בשן עצמו - בחור מבריק ומעמיק, שלבטח מודע לחסרונותיו – יודה שעניינים כמו מקוריות, חדשנות והרפתקנות לא בהכרח עמדו בראש סדר העדיפויות שלו בשעה שכתב והלחין את שיר העם הרוסי/בלקני הזה, הבנוי כמעין דיאלוג בין הזמר לקהל ומזכיר קצת את ליל הסדר. למעשה, בשן הוא, באופן כללי, לא בדיוק טיפוס של סדרי עדיפויות ושל כל דבר אחר שנגזר מהשורש "ס.ד.ר". הוא, מה שנקרא, עובד עם הלב. הוא לא יודע מה צריך לעשות כדי ליצור שיר מלהיב ומרומם נפש, שביכולתו לשמח את לבב ההמון בימים מדכדכים. הוא מרגיש מה צריך לעשות כדי שזה יקרה. הוא חי את זה. הוא עושה חיים, בקיצור. ו"חיים", כידוע, זו מילה נרדפת ל"מוזיקה".
 

שירי מימון לא מציינת כאן למי היא בדיוק מחכה, אבל בהתחשב במצבה הנוכחי אפשר להניח שמדובר במומנטום שעזב אותה מיד אחרי "השקט שנשאר" (שזכה לאחרונה בעדנה מחודשת, בדמות קאבר מרגש בביצוע הפרלמנט של שאולי), וככל הנראה, עם כל הצער שבדבר, לא ישוב לזרועותיה גם בעקבות השיר הדביק הזה. בכלל, הנחת היסוד המדעית של מימון - לפיה החיים על פני כדור הארץ מתאפשרים בזכות שילוב בין מולקולות של חמצן וקיטש - אולי הייתה נכונה אי שם בתחילת העשור הקודם, כשדיוות מסוגה עדיין היו באופנה, אבל היום כבר ברור לכל (כלומר, למי שיודע מיהי אדל ומה הביא אותה עד הלום) שמיתרי קול זה לא הכל.

אם השיר הזה היה יוצא לפני משהו כמו עשור, ייתכן שהיו נכתבים פה כמה דברים חיוביים, ברמה המקצועית, אודות הלחן של מורן גמליאל, במיוחד בפזמון, אולם בקיץ 2012 העובדה הזאת לא כל כך רלוונטית לסיפור. הרבה דברים קרו בין גבולות המיינסטרים הישראלי במהלך הזמן שחלף מאז שמימון הפסידה לנינט בגמר "כוכב נולד 1" ועד היום. בלדות פלסטיקיות ואובר-דרמטיות מהסוג הזה, למשל, הפכו לפאסה. קצת מוזר ששירי מימון מתעלמת מכך. בעצם, אולי היא פשוט לא מודעת לכך כיוון שהיא לא ביקרה שם כבר המון זמן. יום אחד היא אולי עוד תחזור לשם והכל יהיה בסדר, אבל בהתחשב בנסיבות - כלומר, השיר הזה, למשל - קשה להניח שהיום הזה הולך ומתקרב.

האמת היא שהרגשות שהשיר הזה מעורר לא מזויפים בכלל. המועקה שמייצרים הבתים הנמרחים והמשעממים, הדז'ה וו שמחולל הפזמון (שדומה מדי, בעיקר בכל הנוגע למשקל, לפזמון של "הוזה אותך מולי") והאושר העילאי שמציף את הלב ברגע שהשיר נגמר - כולם אמיתיים, אותנטיים, בוערים וסוערים. למעשה, הרגשות המזויפים היחידים שמלווים את ההאזנה לניסיונה הנוסף של מרגול להוכיח למעריציה הפגועים, כפרה עליהם, שיש חיים אחרי שלום דומראני - ניסיון לא מלהיב במיוחד, אם להיעזר באלגנטיות, שככל הנראה יסתיים בכלום גדול ומביך, כקודמיו - הם צער וחמלה.

הרגשות האלה, מן הסתם, לא יכולים לצוף במהלך האזנה לשיר שמציג את הטקסט הכי לא יצירתי שנכתב כאן מאז "כאשר כורתים עצים, נופלים שבבים!! ככה זה בחיים!!" (מתוך "חסמב"ה בהרפתקאות מסעירות מול סוחרי הסמים המסוכנים!!", 1988), לחן משעמם יותר מפרק ההדחה של נועה מימן ב"רוקדים עם כוכבים" וזמרת שיש עליה פאק פלילי באמינות. מה שכן אפשר לעשות לנוכח המצב הרגיש זה לחשוב על משהו עצוב ומדכא באמת - למשל, אדם שנמצא בהופעה של שלמה ארצי בקיסריה - ולהיכנס למוזה של צער וחמלה. נכון, מדובר באתגר נפשי לא פשוט, אבל כשנכנסים לזה עד הסוף, כולל ההדרן הרביעי, זה קורה: הלב הולך ומתמלא, אט אט, בצער ובחמלה עד שאינו מסוגל יותר להכילם. בהצלחה.

קשה לחשוב על דברים משמחים יותר מהעובדה שקפטן ג'ק ממשיך להפליג למרחק אחרי שהתאושש מהאירוע המוחי שעבר לפני ארבע שנים. מצד שני, בשיר השבוז הזה - סינגל שני מתוך אלבום דיגיטלי חדש של אקשטיין, שנקרא, כמתבקש לנוכח הנסיבות, "אירוע מוחי" - אקשטיין מגיע למסקנה העגמומית שהרוקנ'רול כבר מת, כך שבסופו של דבר השמחה פה מהולה במעט באסה. מה לעשות, קשה לשמוח לנוכח מציאות שבה, כפי שאקשטיין שר פה, "הגראס כבר לא מספיק טוב, היום בולעים גיר" וכולם "רוצים הכל סינתטי, צבע מאכל". גם השיר הזה, אם להודות באמת, לא ממש רוקנ'רול, אבל אי אפשר לבוא בטענות על כך לאקשטיין. גם בגלל שהוא חמוד נורא וגם בגלל שזהו, אין יותר רוקנ'רול, הוא מת. תשמעו עומר אדם או משהו.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

סינגולר

רועי בהריר מאזין בשבילכם לסינגלים החדשים שיוצאים ועושה לכם סדר באוזניים

לכל הכתבות של סינגולר