ראשי » תרבות » מוזיקה » סינגולרגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

סינגולר: להראל מויאל לא משנה אם השירים שלו טובים או לא

הראל מויאל מתמחה בבינוניות, אמילי קרפל מוצלחת, אבל מחדשת הרבה פחות ממה שהייתם רוצים לחשוב, דודו טסה ממשיך להיות אותנטי ועכשווי ובילי לוי צריכה לצעוק קצת יותר חזק. הסינגלים של השבוע

הלחן בסינגל השלישי של אמילי קרפל, זה שמקדם את יציאת אלבומה השני, הוא קליט, להיטי, נגיש יותר מזה של "אושר" (הסינגל השני) וגם מזה של "הכפתור" (הראשון). גם העיבוד (של תומר אדם לנצינגר וגיל לואיס) נוח לאוזן, נמנע מהתחכמויות, משלב באופן מוצלח בין סוכר למלח: הסינתי חמוד ומרקיד, מעברי התופים יוצרים תחושה של הקלטה חיה והזמרת מתוקה ומחוספסת. התוצאה היא שיר סקסי, אולי הכי סקסי שקרפל שחררה עד כה - בעיקר לנוכח העובדה שהלחן והעיבוד מיישרים קו עם שורות מחרמנות כמו "בא לי רק לזרום/ כמו השיטפון/ עד שלא אדע/ מי אני ומי אתה". בכלל, קרפל מניפה כאן את האלקטרו-פופ שלה אל שיאים חדשים בכל הנוגע לדיוק ולליטוש צלילי, ומגביהה בכך עוד יותר את הסטנדרטים ההפקתיים שהציבה בפני המיינסטרים הישראלי לפני כשנתיים.

הבעיה עם קרפל - שבאה לידי ביטוי גם אז וגם היום - נעוצה בקוּליות שלה. ליתר דיוק, בעובדה שהמוזיקה שהיא עושה לא לגמרי מסונכרנת עם התדמית שהיא בנתה, וממשיכה לבנות, לעצמה. האלקטרו-פופ של קרפל אמנם הרבה יותר מגובש ומעניין מזה של טרי פויזן, למשל, אבל האחרונות לפחות אימצו אותו קרוב יותר לזמן אמת, כשהוא עוד היה קוּלי למדי, כשעדיין לא לגמרי נמאס מגולדפראפ, סטריאו טוטאל, סיינט אטיין ואו רבוואר סימון. הבשורה שקרפל מביאה אינה בשורה חדשה, ולכן הקוּליות שקרפל - מוזיקאית חביבה, אם כי לא מוכשרת באופן מיוחד במינו - מוכרת לנו אינה קוּלית. העובדה שהיא בכל זאת נמכרת כאן היטב מעידה, בראש ובראשונה, על הפרובינציאליות שלנו.

להבדיל מאמילי קרפל, דודו טסה לא מנסה להישמע מעודכן - או, לכל הפחות, אינו משקיע בכך את רוב מאמציו. אולי זו אחת הסיבות לכך שבפועל - שוב, להבדיל ממנה - הוא באמת משמיע קול שאוצר בתוכו רוח אותנטית של כאן ועכשיו. יצירתו משקפת באופן כמעט מושלם את המציאות המוזיקלית בעידן ה-HD, המאופיין בהצגה של כמה שיותר פרטים בדרך כמה שיותר חדה וברורה: ריבוי השכבות שבה, מגוון סגנונותיה וסך השפעותיה מותכים זה לזה בוירטואוזיות הפקתית ועיבודית מעוררת השתאות, ובנוסף לכך - כן, שוב, שלא כמו במקרה של קרפל - מותירים את החום האנושי ואת האמת האינטימית של טסה בהישג אוזן.

את חלקו של גלעד כהנא בכתיבת הטקסט הסמי-אפוקליפטי הזה ניתן להרגיש היטב במצלול, בעיקר זה של הבתים ("צריך להתכונן למבול / צריך להיערך למלחמה"), והוא מהווה נדבך נוסף, אורגאני, לסגנון הכתיבה של טסה. יש לא מעט ביטויים למתח ולחרדה קיומית בשיר הזה, אבל הם לא כוללים נטייה למקצב וללחן מונוטוניים, כמקובל בעולם הפופ והרוק, אלא מועברים באמצעות מבנים מלודיים קליטים, מחיאות כף מתוכנתות, סולואים ממוזרחים ואפקטים סבנטיזיים של קרב יריות בין חלליות. היריות של טסה לא מכוונות לעבר נקודה ספציפית כלשהי, ואפילו לא לעבר ז'אנר או קהל יעד, אבל הן בכל זאת פוגעות במטרה. עובדה: האיש כובש מצעדים. בקיצור, טסה הוא המוזיקאי הכי פחות מתאמץ ומתחנף שאפשר לשמוע היום בגלגלצ. וכן, גם "צריך" צריך להיות להיט.

הרוקנ'רול בהחלט נוכח פה: ריף סטוג'סי בבתים, פזמון שמזכיר קצת את אלסטיקה ובניית מתח בנוסח עדות הפיקסיז. יותר מזה: בילי (לוי) והפירם (שחם אוחנה ובן טברסקי) אוחזים בלהיט רוק פוטנציאלי. לוי היא ממש, אבל ממש, לא רק אשתו היפה ואם בנו של שי נובלמן הגבר שבגברים (שבקרוב עומד להפגיז פה אלבום שישנה את חייכם לעד) ואמנית וידאו-ארט מוערכת ואחוקית של תומר יוסף. היא גם מלחינה מצוינת וכותבת לא רעה בכלל.

Bam Bam יכול, בקלות, להפוך למסמר הערב במיטב רחבות האינדי בלונדון. כל מה שצריך לקרות, לצורך העניין - כן, תחושתכם שהנה, ההסתייגות מגיעה, נכונה, ובכלל, אין מה לומר, אתם גאונים - זה שלוי תהפוך גם לזמרת. על מנת שזה ייקרה, עליה, קודם כל, להפסיק למשוך את התנועה "O" בסופי מלים, ובכלל, להימנע ממניירות מהסוג הזה. שנית, היא חייבת להפסיק לנהום ולהתחיל לצרוח. נשמע כי משהו תקוע בין חלל החזה לחלל הפה שלה. לא הכל יוצא, מתפרץ, נשטף החוצה, כפי שראוי שיהיה בעסקי הרוקנ'רול. נפשה אולי באמת מדממת - בכל זאת, היא כתבה והלחינה שיר חזק ומשכנע - אבל היא מתקשה לבטא את זה בעזרת מיתרי קולה. אין לה את הכריזמה הווקאלית שיש, נאמר, לשי נובלמן. מצד שני, כאמור, יש לה את כל השאר - וזה די המון.

אחרי שצבר ניסיון עשיר למדי ביצירת שירים איומים, הראל מויאל כנראה הרגיש מספיק בטוח בעצמו כדי להתנסות ביצירת סתם שיר בינוני. טרם צאתו למלאכה, הוא, כפי הנשמע, הוא ישן כמה לילות על קובי אפללו, עילי בוטנר, שלומי שבת ושאר מומחים לנושא, ובסופו של דבר הבין את הפרינציפ. כן, זה שאומר ששיר לא חייב להיות טוב. העיקר שיתאים לכל המשפחה. לזכותו של מויאל אפשר להגיד שהוא באמת הלך עם המוטו הזה עד הסוף: ב"שבת בחלון" הוא לא רק מתמקד במלים ובלחן סטריליים במיוחד, כך שאף דודה לא תיפגע, חלילה. הוא ממש כתב שיר הלל למשפחתו, המתאר תמונה אידילית של שירה וריקודים בצוותא לקראת בוא השבת. אכן, בן לתפארת. ואכן, מה זה, בעצם, משנה אם השיר טוב או לא. העיקר שאמא ואבא ומבסוטים.

גם יהודה מסס, כמו הראל מויאל, ודאי מקיים את מצוות "כבד את אביך ואת אמך" באדיקות, אבל המרחב הבטוח שלו, כמוזיקאי, הוא פחות המשפחה ויותר העדה. לכאורה, זה אמור להפוך אותו לאמן עמוק וייחודי יותר, שכן המכנה המשותף לנישה שהוא מייצג - העדה המרוקאית - קטן, מן הסתם, מזה המשותף לכלל המשפחות בישראל. גם החיבור שלו עם עמיר בניון - שהוציא איתו אלבום לא רע לפני שלוש שנים ("מחשבות"), וכאן אחראי להפקה המוזיקלית ומנגן בעוּד ובכלי הקשה - תורם לאפיל האיכותי שנהוג לייחס לו. מיותר לציין שגם מסס תופש כך את עצמו, שכן אחרת לא היה מרהיב עוז עד כדי הוצאת אלבום אינסטרומנטלי שעוסק בבריאת העולם ("בראשית"), משל היה, לכל הפחות, שם טוב לוי.

האלבום, אגב, היה נחמד מאוד. לא הצדיק את היומרנות, אבל בהחלט הנעים את הזמן בחלילים ובמקצבי דבקה, כך שפרויקט החיים הנוכחי שלו - אלבום כפול בשם "יומן", שמסכם ביקור במרוקו - בכל זאת עורר סקרנות. המשפט הקודם נוסח בלשון עבר מפני ש"יש מדינה", הסינגל הראשון מתוכו, משנה קצת את המצב. מסס אמנם כותב בו יפה את חיבורו לשורשיו, אבל לא חושף שום אוצר מוזיקלי מבית סבא של אבא. הלחן קיטשי, העיבוד לכלי מיתר אנמי, הנרטיב משומש. חבל. אם גם שאר החומרים מהפרויקט הזה הם כאלה, המומנטום של מסס עשוי להתמסמס.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

סינגולר

רועי בהריר מאזין בשבילכם לסינגלים החדשים שיוצאים ועושה לכם סדר באוזניים

לכל הכתבות של סינגולר