דיוקן עצמי: מושיק לין מרכז את הקריקטורות שלו בתערוכה
במשך שנים רבות המאייר מושיק לין תרגם את זעקתם של החלשים בחברה לקריקטורות סאטיריות נוקבות. עכשיו הוא בחר להציג אותן בתערוכה מיוחדת מתוך הזדהות עם החלש. "הייתי ילד שונה ומשהו בתוכי תמיד הרגיש אנדרדוג", הוא אומר
מושיק לין תמיד הרגיש במובן מסוים אנדרדוג. הוא אולי לא תמיד היה מודע לכך, אך תחושת השוני התעוררה אצלו כבר מינקות ומלווה אותו עד היום, בהיותו בן 62, בעבודות הקריקטורה הנוקבות שכולנו מכירים כבר שנים מדפי העיתון. הוא יוצר אותן יום יום כקונטרה למצב הפוליטי-מדיני במדינה ובעולם שבהם הוא חי.
לין, יליד קיבוץ נצר סירני שבו הוא מתגורר עד היום, הוא אחד הקריקטוריסטים הפוליטיים המוכרים והמבריקים בישראל. בעבודותיו הוא עוסק בנושאי אקטואליה פוליטיים, מדיניים וחברתיים. ב-15 השנים האחרונות משמש לין כקריקטוריסט ראשי של עיתון "מעריב" ולפני כן אייר עבור עיתון "דבר" ו"כותרת ראשית". הוא אייר 30 ספרי ילדים, פרסם שלושה ספרי קריקטורות, השתתף בתערוכות רבות בארץ ובעולם וזכה בפרסים רבים במהלך שנות עבודתו, בהם פרס דוש לקריקטורה המוענק לצד פרס סוקולוב לעיתונות. בחודשים האחרונים, בין ההרצאות הרבות שהוא מעביר, לין עובד על "האנדרדוגים", תערוכה שתוצג במסגרת פסטיבל אנימיקס שיתקיים זו השנה ה-12 בסינמטק תל אביב בתאריכים 12-8 באוגוסט. התערוכה מציגה את כל הדפוקים, החלכאים והנדכאים בחברה הישראלית, על שלל צרותיה.
"אני לא יודע למה אני מזדהה עם האנדרדוג, אבל זה משהו שהתחדד אצלי בשנים האחרונות", מספר לין. "משהו עמוק מאוד בתוכי תמיד הרגיש אנדרדוג. בעיצומה של מגפת הפוליו בישראל, בראשית שנות החמישים, הייתי אחד מהילדים שחלו בה ולאחריה נשארתי משותק חלקית. לעומת אחרים, הייתי ילד שונה שלא יכול לעשות חלק גדול מהדברים שילדים שנחשבים נורמלים ורגילים יכולים לעשות. נזקקתי להבנה, להתחשבות ולעזרה כמישהו שתלוי באחרים ולא תמיד מקבל את מה שרוצה. אני חושב שבמידה מסוימת זה חידד בי את ההזדהות עם כל אנדרדוג שנמצא בסביבה. גם הקיבוץ, המקום הזה שממנו אני בא והמשמעות שלו, בהחלט צבע חלק גדול מהקריקטורות שלי".
את מלאכת האוצרות עבור התערוכה ביצע לין עצמו. הוא בחר וקיבץ קריקטורות מתוך אלפי עבודות שצייר במהלך השנים. חלקן רלוונטיות גם כיום ועוסקות בנושאים שבכותרות. הן מציגות את אותן מחאות ומביעות את אותה אטימות של המושכים בחוטים אל מול האדם הקטן.
"הכותרת של התערוכה שבחרתי היא 'אנדרדוגים' כי ראיתי שבמהלך השנים ההזדהות שלי עמם גוברת, ולא משנה אם זה בתחום הפוליטי או החברתי; בין שמדובר בעובדים זרים, בנשים שנחשפו לאלימות או בילדים שנמצאים מתחת לקו העוני. אני אף פעם לא שוכח את זה ולא פעם אני מרגיש כאילו אני פה לאנשים האלה. בדרך כלל אני מרגיש שאני משתתף בהפגנה שלהם או נותן איזושהי תיבת תהודה לצעקה שלהם, והצגת התערוכה הזאת, לרבות הנושאים המוצגים בה, היא בחירה של לא מעט שנים. מובן שמטבע הדברים חשוב לי שהעבודות יהיו רלוונטיות להיום. בגלל זה מרביתן מהשנים האחרונות".
את דרכו אל העיפרון והנייר מצא לין כבר בגיל הגן. "היתה לי גננת שקראו לה חווה והיא טוענת שאת הקריקטורה הראשונה ציירתי בגן. היא סיפרה לי שבציור שציירתי רואים קפיץ וכשהיא שאלה אותי מה ציירתי, אמרתי לה צפרדע. זה ציור שהראה תפיסה שמתמצתת את הצפרדעיות. התמצות היה הקפיצה שלה".
את דרכו הטרום מקצועית המשיך בבית הספר, שם נהג לצייר את חבריו לספסל הלימודים ואת מוריו, בייחוד את אלה בעלי מאפיינים ציורים בולטים כאף ארוך או פנים מלאות אופי. בהמשך, כבר בסיום התיכון, היה המאייר הרשמי של עיתון הקיבוץ, ואיוריו החלו להתעצב בהתאם לסגנונו הקריקטורי בעל ההגזמה.
לאחר לימודי עיצוב גרפי בבצלאל קיבל מעורך "מעריב" דאז, שלום רוזנפלד, הצעה להצטרף לצוות קריקטוריסטים של העיתון, שם גם צבר ניסיון מקצועי ראשון. "דוש, המאייר המיתולוגי של העיתון, יצא לכמה שנים של עבודה בלונדון וזה פתח סדק קטן בדלת עבורי".
איך הופכים רעיון לאמירה נוקבת באמצעים ויזואליים בלבד?
"היות שמדובר בתהליך יצירתי שבדרך כלל אורך זמן קצר, שלא יכול - מתוקף היותו עוסק בענייני היום - לארוך יותר מ-24 שעות, יש תהליך מסוים של אינקובציה שמתחיל בבוקר. אני שומע חדשות, קורא עיתונים וכותרות באינטרנט, והחדשות שאני נחשף אליהן מעוררות אצלי משהו: לפעמים זה צחוק ולפעמים זה כעס או חרדה או אי נחת. תגובות שגם אנשים אחרים חשים. אי הנחת הזה מיתרגם לתהליך מסודר יותר, שבו אני בוחר משלל החדשות כמה נושאים שמעניינים אותי במיוחד. השלב הבא מתחלק לשניים: או שצצה לי באופן אינסטינקטיבי אמירה מתורגמת לשפה חזותית, ואלו בדרך כלל לידות הקריקטורה שאני הכי אוהב, כשלפתע יש איזושהי הברקה ואני יודע מה אני הולך לצייר, או שהתהליך יותר מובנה ומסודר. כשאני יודע מה הנושאים שאני רוצה להתייחס אליהם, צורת העבודה היא ישיבה מסודרת ליד השולחן בסטודיו כאשר אני מנסה להגדיר לעצמי מהי הפואנטה שמעניינת אותי ומהי הנקודה שאני מבקש להדגיש בקריקטורה. לפעמים זה ברור לי לחלוטין והתהליך הוא תרגום של האמירה הזאת לסיפור ציורי, למשל, לדימוי חזותי ולטקסט, אבל תמיד מדובר בסיפור. קריקטורות הן בסופו של דבר סיפור ציורי. זו אמירה שמשתמשת בדימויים חזותיים".
יש נושאים שהם טאבו? קיימים גבולות מסוימים, או שהכל לגיטימי?
"קיימת הנחה מוטעית מאוד שלצייר קריקטורות זה לעשות צחוק. זה ממש לא נכון כי קריקטורה היא סוג של אמירה שלפעמים היא צינית ולפעמים סרקסטית ולפעמים כזו שיש בה הומור שחור והיא מאוד עצובה. אבל מדובר באמירה מאוד ברורה; חברתית, מוסרית או עקרונית. אני חושב שאין נושאים שאסור לגעת בהם, כי הרי הקריקטורה מדברת על אותם דברים שהעיתון מדבר עליהם. יש אמירות שלא הייתי מתייחס אליהם, אבל זה לא משנה אם הייתי צייר או כתב. לדוגמה: יש שיטענו שנושא השואה הוא נושא שאסור לגעת בו בקריקטורה. אני לא מסכים עם זה. אני ציירתי קריקטורות רבות על ניצולי שואה שחיים בעוני רב וחלקם הגיעו עד פת לחם. האמירה, כמובן, אינה מזלזלת בשואה או משווה את השואה לדברים אחרים, וזה דבר שלא ייעשה. אבל לא להתייחס לנושא המחאה החברתית כאשר יש אדם שלקח את זה באופן אישי והצית את עצמו? זה נושא שאי אפשר שלא להתייחס אליו. מובן שאני לא אעשה מזה צחוק".
האם פרסמת קריקטורה שבדיעבד התחרטת עליה?
"קריקטורה היא סוג של סאטירה, משום שהומור זה בעצם היכולת לומר משהו במידה רבה של הגזמה. במקרים כאלה היא מאוד מצליפה. בפעמים אחרות מדובר בהומור שחור ואז הקריקטורה מאוד כואבת לכל מי שמסתכל בה. הרבה פעמים אני מצייר דברים שאני מזועזע מהם, כדי השיג את אותו האפקט אצל הקוראים שלי. לקום ולעשות מעשה בעניין, ולצאת מתוך שוויון נפש או מתוך איזושהי אידיליה. הקריקטורה היחידה שאני יכול לחשוב שאני מצטער שציירתי אותה היתה לעלון הקיבוץ נצר סירני. הקיבוץ הוקם על ידי ניצולי שואה וחלק מהם קיבלו פיצויים מגרמניה, וזה היה דבר שהיה כל השנים בעיה מאוד קשה בקיבוצים רבים. האפשרות לקחת את הכסף עמדה בסתירה לעיקרון הקיבוצי שאמר שאין כסף ורכוש פרטי. לפני כמה שנים, כחלק מהמשבר הכלכלי-חברתי שעבר גם על הקיבוץ שלנו, ציירתי קריקטורה די בוטה וחריפה שמבקרת את אלה שלוקחים את הפיצויים אליהם. אני לא מצטער על העמדה הזאת, אבל לפרסם את זה דרך דפי התקשורת לא היה הדבר הנכון לעשות, וזה יצר את האפקט ההפוך: הסתגרות, עוינות, חוסר נכונות לקיים דיאלוג בעניין. צר לי שפגעתי בניצולי שואה שאני מאוד מחבב ואוהב ".
עד כמה השפיעה המחאה החברתית הנוכחית על התערוכה?
"בבחירות שעשיתי לתערוכה הזאת יש הרבה קריקטורות שלקחתי מתקופות של לפני המהפכה החברתית. זה נושא שיש לי כלפיו זיקה מאוד עמוקה והוא גם מאוד מתחדד בשנים האלה. כשעיתון 'דבר' נסגר איבדתי את מקור הפרנסה העיקרי שלי וזו מכה מאוד גדולה. מכה נוספת שגרמה לטלטלה לא פשוטה היא כשהקיבוץ שלי הופרט ופתאום מצאתי את עצמי בגיל 50 מתנהג אחרת ממה שהיה כשהקיבוץ דאג לכל ושימש כרשת ביטחון עד 120. הדברים הללו חיברו אותי חזק מאוד. יש הרבה מקרים, וזה אפילו ברמה האמוציונלית, שאנשים מגיעים לפת לחם ולבי נקרע. לא הייתי צריך את המחאה החברתית בשביל זה. המחאה החברתית סיפקה אולי הילה יותר קונקרטית לעסוק בנושא".
עד כמה קריקטוריסט צריך להיות אדם מצחיק?
"הוא חייב להיות בעל חוש הומור. אני לא חושב שאני איש מצחיק. אדם לא מעיד על עצמו, אך במשך שנים בחברה, אם בבית הספר ואם בפגישות של החבר'ה, סיפרתי בדיחות והייתי מחקה אנשים. אבל האם אני תופס את עצמי כאיש מצחיק? ממש לא. להיות בעל חוש הומור ולפעמים להציג את הדברים בצורה הומוריסטית, לא בהכרח אומר שאתה מצחיק. אני חושב על הקריקטורה במובן של הקלישאה של הליצן העצוב שיש בה הרבה אמת: הוא מצחיק אותנו עד דמעות, אבל רגע אחר כך יש משהו שצובט בלב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם