חוצה את גבולות הקאלט: האם צריך לשלוח את משה גרטל הביתה?
הערוץ הראשון מנסה לגרום לנו לאהוב את משה גרטל בכוח. אבל היום, כשכל אחד יכול להשיג אינפורמציה על השחיינים, אין צורך במי שהיה שחיין בעברו אבל נתקף בלאק-אאוט ברגע האמת ומגרד מילים מהבוידעם
מדברים עליו במקום על השחיינים. גרטל יח''צ
כן, גם הפעם נכתוב קטע על משה גרטל, שליח הערוץ הראשון לבריכה האולימפית. אין מה לעשות, גבולות הקאלט שוב נחצו, המבוכה התפשטה, ונתקשה להבליג מול היכולת שגורמת לכל צופה שני לשאול: "למה לא אני?". וזה נכון, אם הוא יכול, השמיים הם הגבול.
בשנת 2012 לא ברורה הנאמנות העיוורת של רשות השידור לעובד הוותיק, שכסאו בבריכה שמור יותר ממדליות הזהב, בכספת של הוועד האולימפי. זה הגיע למצב החמור שבבית שואלים אותי בנימוס אם אפשר לחזור אל השדר הסקוטי ביורוספורט, שאולי לא הכי מובן בעולם בגלל המבטא, אבל לפחות שומר על הפרופורציות של האירוע.
>> עמרי פולק דווקא חושב שגרטל הוא נכס צאן ברזל
נדיר שכתבתי שצריך לזרוק מישהו. בכל זאת מדובר בפרנסה. גם את גרטל לא צריך לשלוח הביתה, בטח כשהוא יוצא בעוד כמה חודשים לפנסיה. אבל באירוע השיא של הספורט העולמי, כשהבריכה נחשבת ליהלום המרכזי, אתה לא יכול לחלק צ'ופרים. יש מספיק ענפים קטנים שאליהם אפשר לשגר את השדר הזה. מה עם קליעה למטרה, ריצה בשק, מלחמת שוורים?
רק לפני כמה חודשים החליט אותו ערוץ ממלכתי להדיח מעמדת השדר הבכיר את עמית הורסקי לטובת יורם ארבל, כדי לתת למשחקי ההכרעה בליגת-העל בכדורגל ארומה יותר יוקרתית, והורסקי הצעיר לא רואה את גרטל ממטר כשזה מגיע לחי וישיר. אבל לחבר'ה מרוממה יש את התירוץ הישן: מוישל'ה שלנו היה שחיין, אפילו אחד הטובים בארץ בזמנו, לכן הוא יודע מה הוא עושה. כמו רופא שמבצע פעולת החייאה מסובכת.
זה היה רלוונטי לפני 20 שנה, בימים שבהם האינפורמציה הייתה דלילה. היום כל שדר מקצועי, בלחיצת כפתור, משיג מידע על המתחרים במקצה, כולל סטטיסטיקה ונתוני טריוויה, ובשביל פרשנות נטו יושב שם ד"ר בוקי צ'יש, המומחה. לגרטל אין היום יתרון על הקולגות. אפילו הידע שלו בשחייה מתגמד מול הטעויות וההימורים שזרק בעבר ונכנסו בסטייל לקלאסיקה של המבוכה. יותר מזה, הבעיה המרכזית שלו נמצאת בניסיונות הכושלים למלא את הזמן בין הזינוק למים לסיום המפואר.
שתי דקות של משחה הוא צריך לפטם בחומר ואז מאובחן הקושי הגדול. אם השדרים הבכירים מצליחים לשלב בטבעיות נתונים שהכינו מראש, לו יש איזה בלאק-אאוט בזמן שהחבר'ה חובטים במים באכזריות. לפעמים נראה שהוא מגרד מילים שנשארו אצלו בבוידעם, מהמכביה של 1989. אוסף אותן בצרור, מרדד כמו בצק ויוצר משפט בלתי אפשרי שבו איכשהו מתחברת לה החוויה האולימפית, לשיר של דיפ פרפל ומשם לקושייה של צופה. בסיום המשחה, כשהשיא העולמי מהדהד ברקע, אתה עדיין מפענח את מה ששמעת, ההיה או חלמת חלום?
פעם צחקנו ואחרי כך שלחנו למדפי הקאלט. אבל יש גבול למה שהאוזן מסוגלת לקלוט. הערוץ הראשון, שמנסה בכוח שנאהב אותו, שמשקיע מיליונים בזכויות השידור, לא יכול להניח שנראה אותו בכל מצב ולמרות הכל. הוא כבר לא לבד בשטח. וכן, הסקוטי ביורוספורט עדיף בהרבה.
גרטל משדר מהבריכה האולימפית מאז משחקי לוס אנג'לס 1984. בראיון שנתן לערוץ הספורט, לפני ההמראה ללונדון, אמר שהקהל בבית צמא לשטויות שלו ושהוא משדר שש שעות ביום וכל אחד שינאם כל כך הרבה, יהיו לו מעידות. באותו משפט גרטל טעה פעמיים. הציבור כבר לא צמא והמעידות לא מגיעות אחרי שלוש-ארבע שעות בגלל העייפות. הן טסות כמו אוטוסטראדה מרגע הפתיחה ועד לסיום המייגע.
לכן מישהו ברשות השידור צריך לנתח את הנתון המדהים: איך במקום הכישלון המפתיע של מייקל פלפס אנחנו שוב מדברים על אותו גרטל.
המשחקים האולימפיים, הערוץ הראשון
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טלוויזיה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם