דמיון חופשי: הספר שמפרק את מיתוס המוסד
האם המוסד, שעמימותו מעצימה את המיתוס, הוא ארגון כל יכול? "מלחמות הצללים" מנסה לעשות סדר בין האגדות המיוחסות לו ובין פעולותיו האמיתיות
מחלת הפטפטת הישראלית זוכה גם היא להתייחסות. "מלחמות הצללים" כריכת הספר
בפרק "מבט אל העתיד", המסכם את הספר "מלחמות הצללים", יורים המחברים יוסי מלמן ודן רביב חצי ביקורת כלפי בכירים לשעבר במוסדות המודיעין בישראל. "חדשות לבקרים אנו עדים לחשיפת סודות כמוסים על ידי בכירים, הנוטלים לעצמם חירות להתבטא מיד עם פרישתם בנושאים שהם בבחינת טאבו", הם כותבים. מלמן ורביב מתריעים, ובצדק, כנגד הדלפות מכוונות של סודות מדינה, שנובעות לעתים ממאבקים בין-אישיים ולעתים בגלל חוסר מודעות או פליטות פה של פוליטיקאים. הם מביאים כדוגמה את חשיפתו של אשרף מרואן על ידי ראש אגף המודיעין לשעבר אלי זעירא, שהובילה, ככל הנראה, אל מותו המסתורי בלונדון בשנת 2007.
הפטפטת, סוג של מחלה ישראלית, זוכה כאן להתייחסות קצרצרה, ובסופה מזהירים המחברים ממגפה עתידית בטענה כי מגמה זו תלך ותתרחב בשל המשילות ההולכת ופוחתת וההרתעה ההולכת ונעלמת. מצב כזה, סביר להניח, יאתגר מאוד את שירותי המודיעין הישראליים, שיצטרכו לפתח כלים לפיקוח על הנעשה בהם ולמניעת זליגת מידע.
הכתיבה על ארגוני ביון היא תמיד פופולרית משום שהיא מערבת מציאות עם לא מעט דמיון, או לפחות חצאי אמיתות. המחברים טוענים בדרמטיות שקהילת המודיעין הישראלית משולה לתמנון שזרועותיו פועלות בחסות החשכה. הדימוי הציורי המשתמש בבעל חיים תתמימי, ערמומי, מהיר, מסתורי, גמיש ובעל זרועות ארוכות משמש כדלק בעירה רב-עוצמה עבור המיתוס של המוסד, והשם עצמו - מוסד - הפך ברבות הימים והמבצעים לאחת מחמש המילים המזוהות ביותר עם ישראל בעולם.
אבל האם המוסד, שעמימותו מעצימה את המיתוס ומעמיקה
את פחדם של האויבים, הוא באמת רב-זרועות וכל יכול? מלמן ורביב מנסים בספרם לעשות סדר, להפריד בין האגדות המיוחסות לקהילת המודיעין הישראלית ובין פעולותיה האמיתיות, אבל קובעים ראשית דבר כי הדימוי שיצר לעצמו המוסד אכן צמח לממדים מיתיים וכי המיתוס יוצר פולקלור בינלאומי שמייחס למוסד גם פעולות ומבצעים שלא היו ולא נבראו.
דוגמה בולטת לכך היא ההיסטריה שגרם כריש אימתני בחופי שארם אשייח בסיני בשנת 2010, ונטען שהוא כנראה נשלח על ידי המוסד על מנת למוטט את עונת התיירות המצרית. תמנון או כריש - למוסד, על פי מלמן ורביב, יש שיניים והן בהחלט חדות. אילוצי הצנזורה מותירים מחוץ לספר פרטים עסיסיים רבים שללא ספק היו עשויים לשרטט תמונה רחבה ומדויקת יותר של המוסד ושל קהילת המודיעין הישראלית.
באמצע העשור הקודם גיבש ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, המתנגד לתקיפה באיראן מתוך שיקולי מחיר שעשויה ישראל לשלם, אסטרטגיה בת חמישה שלבים, שתכליתה להביא בסופו של דבר לשינוי המשטר בטהרן ובכך לבלום את תוכנית הגרעין של איראן. השלב השני באסטרטגיה כלל "פעולות חשאיות". המחברים מונים את הקשיים שחוותה איראן בדרך למימוש תוכנית הגרעין, הציוד הפגום שנמכר לה, ה"תולעת" שהוחדרה למחשבי התוכנית וכמובן חיסול חמשת המדענים בלי שאיש או ארגון נטלו אחריות לכך. אבל רב הנסתר על הנגלה, ובכל זאת "מלחמת הצללים החשאית", כמו שמכנים אותה המחברים, מסעירה את הדמיון. כמות המידע שמביאים מלמן ורביב בפני הקורא שופכת אור על מבצעי המוסד לאורך השנים ועל דפוסי חשיבתו ופעולתו של הארגון.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם