ראשי » תרבות » מוזיקה » סינגולר

סינגולר: דודו אהרון הוא רק חיקוי מוצלח של אייל גולן

הדואט של מלך ונסיך הזמר המזרחי לא מזיק, אבל הטקסט שלו מכוון לאהבלים, יזהר אשדות ממשיך לצאת גבר ויונתן רזאל מוכיח שלפעמים מילים הן מיותרות. הסינגלים של השבוע

לא במקרה מזוהה המרחב המוזיקלי/גישתי שבתחום שיפוטו מתוגרר הביטוי "רוקנ'רול" עם אנשים - אמנים וקהל - בעלי מבנה אישיותי קטבי. אחרי הכל, הומאניות היא מנועו הראשי של הביטוי הזה, והיא, כידוע, שוכנת מאחורי חומות משוריינות של סובלימציה, שתפקידן למנוע מאמיתות סובייקטיביות, אותנטיות, יצריות ואימפולסיביות מדי לפלוש אל האזור הציבורי ולערער בכך את הסדר החברתי.

האבחנה הזאת, אגב, נוסחה קצת כמו לקח שמקורו במורשת קרב, אבל צביקה פורס הרי שאל את כינויו מאחת כזאת (כל סחי מתחיל מכיר בעל פה את סיפורו של "כוח צביקה" - כוח שיריון מאולתר בפיקודו של סרן צביקה גרינגולד, שלחם בגבורה, גם אחרי שנותר עם טנק אחד בלבד, מול עשרות טנקים סוריים שחדרו לרמת הגולן במהלך ימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים), כך שמדובר בסוג של הומאז'. הנקודה היא שאותו גריגולד, שקיבל את עיטור הגבורה בעקבות לחימתו ההרואית, היה, במובנים רבים, הרבה יותר רוק'נרול מאשר צביקה פורס: להבדיל מהמוזיקאי הצעיר הזה, ששירו החדש - סינגל ראשון מתוך אלבום בכורה - אינו מצליח ליירט את האוזן על אף שסדר הכוחות שעומד לרשותו רחב ומגוון (הפקה רדיופונית במיוחד, פסנתר רג'ינה ספקטורי, סינתי מעניין באדיבות בן ספקטור, גוון קול ייחודי, טקסט שמציג שברון לב), בעוד שגרינגולד הגיבור הציל את המולדת בעזרת זיק השגעת שבעיניו בלבד. אם אתם אומרים לעצמכם עכשיו 'רגע, מה הקשר? צביקה פורס הוא מוזיקאי וצביקה גרינגולד בכלל היה חייל!', אז אוקיי, לא הבנתם כלום. לכו הביתה. מוזיקאים טובים, או גיבורי מלחמה, לא תהיו.

אפילו אתניקס - צורת חיים אינטליגנטית במיוחד, שהרכבה הגנטי מסועף וגמיש עד כדי כך שביכולתה להתקיים, ואף לפרוח ולשגשג, כמעט בכל תנאי האקלים האופייניים לכדור הארץ - לא יכולה להיות נוכחת, בו זמנית, בשני מקומות כה מרוחקים זה מזה. אתניקס, כידוע, אמנם כבר הוכיחו את יכולתם הזיקתית לנוע בין חאפלות בנוסח עדות אייל גולן ושלום אסייג לשמי היהלומים של לוסי (ע"ע "כי החיים כל כך יפים", הסינגל השני מתוך האלבום שבדרך), כך שעל פניו, במנותק מהקונטקסט, "גנב", השב ומביא בשמח היווני של אחרי החופה, הוא לא ממש יציאה חסרת פשר, אבל בהתחשב באופי השירים שהלהקה הוציאה מהאלבום הזה עד כה, הוא בהחלט כן כזה. אפילו מאוד כזה.

לא ממש ברור מה יש ל"גנב" הזה (המצויד, אגב, בפזמון סוחף, מלודי ואתניקסי במיוחד, אבל זה לא ממש רלוונטי לעניין) לחפש באלבום שמתכתב - או, לכל הפחות, מתכתב בחלקו - עם הרוק ההיפי של ילדי הפרחים מקליפורניה הסיקסטיזית. לאחרונים הרי אין שום דבר בעל ערך בבית. הם בכלל נגד דברים כאלה, כאידיאולוגיה. מה לו ולפיס, לאב ורוקנ'רול. כל מה שמעניין אותו בחיים זה להגיע הערב לחתונה באולמי הנסיכה בראשון כשהוא לבוש במיטב מחלצותיו ולהוריד כמה צ'ייסרים עם החבר'ה של החתן כדי לא לעורר חשד, ואז, כשאף אחד לא שם לב, לגשת אל תיבת הצ'קים, לפרוץ את המנעול, לקחת כמה מעטפות ולהיעלם באלגנטיות. מהאלבום החדש של אתניקס, לעומת זאת, הוא ייצא בידיים ריקות, אחרי שיחטיף מכות להיפים הרכיכות – כלומר, יערער את האותנטיות של החיבור האתניקסי לסווינגינג סיקסטיז. טוב נו, העיקר שהיהלומים של לוסי בטוחים מפניו אי שם למעלה, בשמיים.

השינוי המבורך שיזהר אשדות הציג בסינגל הקודם, והמוצלח, "ערב בלי טלפון" מחזק פה - שוב, בקוליות נעימה, בלי להתאמץ - את אחיזתו במציאות, כמו גם את התחושה שהתיסלימיסט הזה מתקמבק לאחרונה בקטע טוב. אשדות, כזכור (למי שגם קורא את המדור וגם זוכר את מה שהוא קרא בו), עבר אז מהגשה מלודרמטית שנסמכת על רצינות עודפת ברוח שנות השמונים האפלות לקוליות רוקיסטית, נון-שלנטית ובלתי אמצעית של מוזיקאי ותיק האוחז ברקורד ובמעמד שמקנה לו די ביטחון עצמי כדי ליישר קו עם גובה העיניים ככה, כמו שהוא, בלי מסיכות מיותרות.

השלווה הכנה, החכמה והאמינה הזאת מאפיינת גם את הסינגל הזה, השני מתוך אלבומו החדש, שבנוסף לכך מתכתב - בעיקר בכל הנוגע לעיבוד ולהפקה המוזיקלית - עם ימי הרוק התחילת-סבנטיזי בישראל, בדגש על שלום חנוך, אריק איינשטיין, אריאל זילבר ויצחק קלפטר. הסי-פארט, אגב, גם קורץ בעדינות ל"פרצופה של המדינה" של תיסלם. כשמוסיפים לכך גם את מאחורי הקלעים של השיר הזה - כלומר, העובדה שמי שכתבה אותו, כמו גם את הסינגל הקודם, היא אלונה קמחי, אשתו (הבלונדינית) של יזהר, שומעים באופן ברור וחזק יותר את עינו הקורצת של הדובר, וכתוצאה מכך מרגישים אפילו עוד יותר בבית לצדו ומבינים שהבנאדם, בסופו של דבר, למרות אסונות לאומיים כמו "צלו של יום קיץ", די גבר בסך הכל.

 

לא ניכנס פה לחישובים מתמטיים מורכבים מדי - בכל זאת, אייל גולן ודודו אהרון שרים ברקע, והם לא חנונים - אבל נאמר, בכלליות, שהשיר הזה מפריך את הטענה שגם הם, אולי, זוכרים משיעורי חשבון בכיתה א', לפיה התוצאה של התרגיל 1+1 היא 2. נכון, אייל גולן הוא אדם - כלומר, מלך - אחד וגם דודו אהרון הוא אדם - כלומר, נסיך - אחד, אבל כשנותנים לשניהם לכתוב ולהלחין שיר ביחד ואחר כך גם לבצע אותו בצוותא, התוצאה הנשמעת לאוזן היא לא בדיוק 2. היא, לכל היותר, 1.02.

האחד הוא, כמובן, אייל גולן, שכן הוא, כידוע, האחד והיחיד, וה-0.02 הוא חברו הצעיר דודו אהרון. הסיבה לכך פשוטה למדי: כשאהרון שר לבד - נאמר, בקיסריה - אמנם קשה להבחין בכך, אבל כשגולן לצדו, התמונה (הלא ממש מעודדת, מבחינתו) ברורה עד מאוד לאוזן. זאת אומרת, אי אפשר לפספס, בנסיבות הללו, את העובדה ש-99.98 אחוז מדודו אהרון זה אייל גולן, מורו ורבו משכבר הימים. למעשה, דודו אהרון הוא אייל גולן, רק עם קול קצת פחות טוב ושיער קצת יותר מלא. ההבדל המהותי היחיד ביניהם הוא שאייל גולן הוא מותג מקורי, בעוד שדודו אהרון הוא חיקוי מוצלח של אייל גולן. התוצאה, בכל מקרה, היא דואט משמח ולא ממש מזיק של אייל גולן ואייל גולן המשובט: הלחן קליט מאוד אבל גם די מורכב, העיבוד נכון וקולע, ורק הטקסט, באופן לא מפתיע בהתחשב בבאק-קטלוג של ה"שניים" האלה, מתעקש לפנות אך ורק לקהל יעד של אהבלים. לא נורא. גם להם מגיע.

 

הסינגל השני מתוך אלבומו הבא של יונתן רזאל נטול מלים. לרגע זה אולי נשמע כמו יומרנות מופרזת - הן מצדו של רזאל, החתום על העיבוד, והן מצדו של אביתר בנאי, שהפיק את הקטע מוזיקלית - אבל מהר מאוד החשד הזה נידף ברוח הקודש הנושבת לה מבין הצלילים ישירות אל הנשמה הנקרית בדרכה, כופרת ואתאיסטית ככל שתהיה. בכלל, עושה רושם שחרדת הקודש הספוגה בנשמתו וביצירתו של רזאל ומהווה עבורו מקור כמעט בלעדי להשראה עושה את דרכה החוצה - מהחוויה האישית של היוצר המאמין אל זו הכללית, של המאזינים שהוא שואף לגרום להם להאמין לו - בדרך קצרה, מעניינת ואפקטיבית יותר ככה, בעזרת פיוט הבנוי ממוזיקה וקול שעושה מעין "לה לה לה" בלבד, בלי טקסט מן המקורות, שכמעט כל לחן יהיה בהכרח קטן עליו, או, לחילופין, מלים אישיות שמנסות לנסח רוחניות, ולרוב נכשלות בכך (מה לעשות, לא פשוט לנסח רוחניות), ונותרות בגדר חפירה טורדנית.

רזאל, בכל אופן, עושה נכון כשהוא משאיר את הקטע - או, ליתר דיוק, הניגון היהודי - עירום ממלים. הוא גם עושה נכון, והרבה יותר מזה, כשהוא לא מסתפק בלחן הגולמי, כמות שהוא, לצורך המחשת ההארה, אלא משתמש בו כחומר גלם שבעזרתו הוא בונה סינתזה מרהיבה בין פיוט למוזיקה קלאסית, שופעת כלי מיתר. התוצאה היא מפגש מוזיקלי נדיר בין גדול וקטן, פרט וכלל, אנושי ונשגב, מזרח ומערב, קודש וחול. בקיצור, יש מצב שיש אלוהים.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

סינגולר

רועי בהריר מאזין בשבילכם לסינגלים החדשים שיוצאים ועושה לכם סדר באוזניים

לכל הכתבות של סינגולר