רוצים שינוי: שב"ק ס' מתגייסים למחאה
בהתאם לקהל שהתבגר איתם, גם שב"ק ס' הפכו מלהקה קלילה ושמחה לחבורה שעצבנית על כל מה שקורה במדינה הזאת. דווקא בגלל זה, החלקים השמחים יותר באלבומם החדש מעט מחלישים אותו
שב''ק ס', ''פרה פרה'', היי פידליטי
>> היינו על סט צילומי הקליפ החדש של שב"ק ס'. גם שם היו להם כמה אמירות פוליטיות
גם שב"ק ס' התבגרו מאז. ב-15 שנה האחרונות הם עברו פירוק, איחוד, הופעות שנקטעו, חברים שהיגרו וסרט תיעודי אחד שחיפש סיום שמח. כשחזרו לפעילות סדירה ב-2007 עם האלבום "בום קרנבל", נדמה שזה היה הסיום המושלם לסרטו של ירון בן נון - "נופל וקם", אך האלבום המעט ארוך מדי ומעט מפוזר מדי לא היה באנקר כמו שלושת קודמיו, על אף כמה שירים מופלאים. כנראה גם שב"ק הבינו שנדרש שינוי.
מאז ומתמיד מחאה היתה חלק מובנה מההרכב, בין אם זו המחאה המוזיקלית של "באתי להכאיב לזקן (צפת) לילד (איפה?) לארנב (קספר) ולאביב (גפן)" או הדימויים שנלקחו היישר מההגדה של פסח ב"כנען 2000" המופתי. למעשה, הקיום של המוטציה המוזיקלית שהיא שב"ק הוא מחאה בפני עצמה - סאונד מרענן שפועל בקיום משל עצמו. ב"פרה פרה" החליטו שב"ק לעשות צעד אחד קדימה ולהגיד בפה מלא - העם רוצה ציגידי-צדק חברתי.
כך, האלבום נפתח עם התוף המוביל של "פרה פרה", סינגל אניגמטי מעט שמתחזה לשיר ריקודים אך בעצם מהווה ריסוס מקיף של ארס עוקצני על תרבות המיד והעכשיו במסורת להקת טיפקס. אחריו מגיע המקצב המהפנט של "זה שוד", סיפורו של העם שנשדד מכספו שלו, נסיון הנקמה ונפילתו בהובלת קול הבריטון החללי של נמרוד רשף. עד השיר הרביעי, "משיח", כבר ברור שמדובר באלבום מחאה כשהגואל על החמור הלבן לא מצליח לאתר אף צדיק, חוטף קנס ומקבל מכות ממשטרת ההגירה.
רק שכאן האלבום דופק פנייה של 90 מעלות ומשנה מעט את כיוונו. "תפוס ת'רגע" הוא שיר אופטימי עם ריף גיטרה מגניב שמעודד, ממש כשמו, לגישת קרפה דיאם. גם "מה פתאום" ו"ברוך הבא להופעה" לא מתחברים לקיץ 2011, כאשר הראשון הוא משחק מיקרופון שמחזיר את שב"ק לשנת 1995 והשני הוא סיפור קצר על מאחורי הקלעים של הופעות הלהקה ומחווה לקהל הנאמן שלהם. עם "חמרמורת" כבר ברור שלאלבום הזה יש בטן רכה מעט שמחלישה אותו.
לא שזה מפתיע ששב"ק נוגעים גם באיזורים קומיים, מטופשים או מהנים יותר מהאגרוף הזועם של החצי הראשון. הרי זהו מהותי מהדנ"א של ההרכב, אך נדמה שהפעם הוא מהווה יותר סטייה מהאווירה מאשר הפוגה חגיגית. אולי ניתן לייחס את זה לקוצרו של האלבום, רק 36 דקות, שעקב שינוי הכיוון הופך לאלבום לא חד מספיק. בעצם, לחצי אלבום לא חד מספיק.
אבל בסיום האלבום משהו מתחבר. מאז ומתמיד הרגש היה אלמנט מוביל בשב"ק, בין אם זה הזעם הנערי של "באנו מיבנה" או החיוך האופטימי המקסים של "נופל וקם". בשיר "אוטוטו שם" הם מפליאים להתחבר באופן מומנטלי ולהוציא שיר שעומד עם הטובים שבשיריהם - תהייה מהורהרת ספק מיואשת ספק אופטימית על העתיד שלנו. האלבום, על אף בעיותיו, מציג את המכלול של שב"ק ס'. המחאה הבוערת שנבעטת עם ליין באס מופתי ב"לשבט: לקום!" לא קיימת בלי השטותנקיות של "חמרמורת", ממש כמו שלשמוע אלבום של שב"ק לא יתן את התמונה המלאה ללא ביקור באחת מההופעות המיוזעות שלהם. שב"ק של היום נשענים על הקיום של שב"ק של פעם כדי להעביר את התוכן שלמדו מכמעט ארבע עשורים של חיים.
הפיתוי לפסול את שב"ק החדשים מסיבות של נוסטלגיה קיים כאן, אבל אסור להתעקש על שב"ק הישנים. הדור שלי לא צריך את שב"ק הישנים. הוא צריך את החדשים, שידרבנו אותנו בתור האחים הגדולים שליוו אותנו כל השנים האלה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם