מרשי, עמוס עוז: מכתבי היוצרים לממשלה כבר הפכו למובנים מאליהם
מכתב האיום ששלחו סופרים ויוצרים לנתניהו בעניין איראן חושף תופעה חדשה: משפטיזציה של הרוח. מדוע מעמד הרוח מתבטל כך בפני הדיסציפלינה המשפטית?
מדוע סופרים מן השורה הראשונה זקוקים לעו"ד שינסח את מחשבותיהם? עמוס עוז צילום: אריק סולטן
קבוצה של סופרים, במאים, יוצרים ואחד אלדד יניב שלחה השבוע מכתב אזהרה לנתניהו ובו היא דורשת שיכריז כי אם יקבל החלטה על פתיחת מלחמה נגד איראן, היא תובא לאישור הממשלה. אם יימנע מלהכריז על כך, מצוין במכתב, הם ינקטו צעדים משפטיים. זהו מסמך משפטי לכל דבר ועניין שמנוסח בלשון פורמלית תקיפה על ידי עורך הדין מיכאל ספרד. בפשטות, הוא דורש מראש הממשלה לקיים את החוק. דרישה מטורפת, מה?
בתקשורת הוצג המכתב כ"פניית אנשי רוח ויוצרים לראש הממשלה" ולא רחוק היום שבו הכותרת הזאת תתרוקן לחלוטין ממשמעות. בשנים האחרונות נדמה שככל שהמצב בישראל נהיה גרוע יותר, כך השימוש שאנשי הרוח עושים בכלי החשוב הזה העומד לרשותם - מכתב פומבי למקבלי ההחלטות - הופך מופרז, לעתים עד כדי אוטומטיוּת. הממשלה קיבלה עוד החלטה שערורייתית? המכתב כבר בדרך.
ניסוח מכתב פומבי הוא פעולה שכוחה בספונטניות שלה, והתוקף הפנימי שלה הוא מכפלה של כנות כוונות מבצעיה ושל מעמדם התרבותי. כשהיא הופכת מכנית, עלולה להיווצר תחושה שהזירה הציבורית היא הצגה שבה אנשי הרוח ממלאים תפקיד כתוב מראש. בקריאה ראשונה המכתב הנוכחי מביא את תחושת המכניות לשיא, ולא מפני שהוא מתייחס להחלטה שאפילו עוד לא התקבלה. ראשית זה העיסוק בפרוצדורה שמתמיה. האם לא נותרו טיעונים עקרוניים נגד תקיפת סולו ישראלית מגלומנית באיראן? האם בשביל חידוד תהליכי מינהל תקין צריך את עמוס עוז? יתרה מזו: הפנייה להיבט הפורמלי הצר של תהליך קבלת ההחלטות מאשררת במובלע כמה הנחות מוצא שנויות במחלוקת בנוגע לתקיפה ישראלית - מה שרק מקרב אותה (למשל ההנחה שכדאי לתקוף גם נגד דעתה של הקהילה הבינלאומית, או שעדיפה פתיחת מלחמה אזורית על פני שמירת מאזן אימה).
העניין הבעייתי השני במכתב הוא הפנייה לאיום בהליכים משפטיים. היא מזכירה במשהו את התנהגותם של אותם בכירים ישראלים
שהעבירו השבוע לארה"ב רשימת דרישות, שרק אם תתמלא כלשונה תישקל הסרת האיום בפעולה. ביחס ישר למטרה, גם האמצעים הננקטים לקידומה מתמיהים. בעיקר אמורים הדברים בהפקדת מלאכת הכתיבה בידי עורך דין ובשימוש בשפה משפטית. כלום צריכים יורם קניוק וסמי מיכאל את עו"ד ספרד שינסח את מחשבותיהם? האם אין במסירת המשימה למתווך משום הודאה באובדן הממד הספונטני והכן של הפעולה? ובכלל, מדוע מעמד ה"רוח" מתבטל כך בפני הדיסציפלינה המשפטית? קודם התבטלה האתיקה בציבוריות הישראלית, כעת הרוח.
מאליו מובן שדחיקת נתניהו לקיר על ידי איום בבג"ץ לא תשיג את מטרת כותבי המכתב, ומכאן שהמטרה אינה זו שנוסחה. ואם לדייק יותר: גם הנמען של המכתב הוא לא זה המצוין על גבו. המכתב מיועד לציבור, לא לנתניהו. הוא פעולה יחצנית ותו לא. עובדה זו הופכת את השימוש בלשון משפטית לקיצוני ותלוש אף יותר (האם מחברי המכתב חשבו שעל ידי כך יטעו את הרושם שנתניהו עבריין?), אבל חשוב מכך - היא חושפת את הייאוש העמוק של מעמד אנשי הרוח מהאפשרות שיוכלו להשפיע על השיח הציבורי. וזו, כמו שאומרים, הבעיה של כולנו.
בעולם הפוך שבו אנשי רוח מבקשים לנסח קריאה נואשת לראש הממשלה שישמור על החוק, ובספרה ציבורית-תקשורתית כה חולה, שבה היחצן הוא אלוהים, את הפנייה הספונטנית והכנה של איש הרוח המודאג החליפו ערכים כמו אסטרטגיה ושיווק. מכאן קצרה הדרך למוטציות כאלה: אנשי רוח שבמקום להשתמש במתת האל שלהם - הכתיבה - פונים לעורכי דין שינסחו עבורם מכתבים. הם הפנימו את החולי הבסיסי של השיח הציבורי בישראל (הפנייה למתווכים, למומחים, לספינולוגים), ומצאו עצמם בנקודה שבה מרוב תרגילים כבר אי אפשר לזהות כוונה אמיתית. מה אתם יודעים, בדיוק כמו בסיפור של ביבי, ברק ואיראן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם