מלחמה וחלום: על המופע החדש והדרמטי של אהוד בנאי
עם האיום האיראני שמרחף מעל הראש, הכל נראה שונה, אפילו הופעתו של אהוד בנאי, שעלה אתמול על בימת הצוותא עם הרכב קאמרי קלאסי והוכיח שהוא יכול להיות דרמטי. לעתים דרמטי מדי
>> בואו להיות חברים של nrg תרבות בפייסבוק
בינתיים, רוחות מלחמה עזות נושבות בעיתונים ומחוץ למועדון הצוותא מפגינים בקול כמה עשרות נגד תקיפה אפשרית באיראן. אהוד בנאי מופיע במרתף ומנסח בשבילי את המסקנה על היום והלילה: "זה לא חושך, לא אור, זה הזמן לחזור" ומדגיש את המילים בבלוז הכנעני שלו: "זהו זמן מהומה, שיגעון עד אין קץ", בהופעה שבאור האקטואלי של ימינו נשמעת לי שונה, שונה מדי.
לא, אני לא יודע מה בנאי חושב על האיום האיראני וסביר להניח שזה לא מעסיק את נפשו המופנמת. אולי כשהוא עולה לבמה ואומר ש"הצוותא" תמיד מזכיר לו את היום בו פתח בקריירה מוזיקלית באותה הבמה לפני 25 שנה, הוא גם מתכוון לומר שעולם כמנהגו נוהג, ושבזמן שהכותרות לנצח יבשרו את סוף העולם, הוא מעדיף לשיר את הסיפור שלו.
בנאי עולה לבמה עם הרכב קאמרי קלאסי שהוכיח את עצמו בפסטיבל הפסנתר: צ'לו, ויולה, שני כינורות ופסנתר. הרבה דברים אפשר לומר לזכותו,
אבל החיבור הזה בין בנאי להרכב קאמרי קלאסי לא תמיד משכנע. בשיריו העצובים, כלי הקשת מדגישים את המלנכוליות עד כדי שהחצי הראשון של ההופעה נשמע כרקוויאם בומבסטי שלא מפחד מקיטש ואף מתכתב עם "חורף" של ויואלדי. בשיריו האופטימיים, מוסיפים כלי הקשת נופך ענוג יותר ורמיזות להשפעות האיריות החזקות על יצירתו. לעתים תכופות הפסנתר הרך והכינורות הכועסים דווקא מחזירים את הפוקוס לגיטרה בה הוא מנגן, שמזכירה שבנאי הוא גם גיטריסט ענק עם סגנון ייחודי וטביעת אצבע.
בנאי הוא איש של מספר מוטיבים מצומצם, אך בהם הוא מתעמק תמיד: הנדודים, הגלות, הפריחה המאוחרת והתפיסה הייחודית שלו כשגריר יהודי בעולם בוהמי שאליו נקלע תוך הציפייה המיסטית המתמדת לגאולה בסדר גודל משיחי.
כיוון שההופעה כולה עמדה בסימן התפנית האקוסטית שבה בחר, אי אפשר שלא להתייחס לעיבודים לכלי הקשת. נדמה שבנאי ועמי רייס, הפסנתרן שאחראי על העיבודים, הלכו על בטוח ותרגמו את השירים מרוק למוזיקה קלאסית עם הולכת קולות מקסימה, אך ללא צעדים נועזים יתר על המידה.
דווקא העיבוד מרמז על צעדים כאלו שיכלו השניים לקחת. "עגל הזהב" נפתח במשפט בודד בצ'לו הנהדר של מאיה בלזיצמן שמגלם בתוכו את השיר כולו בצורה כל כך טובה, עד שכבר לא היה צורך בגיטרה ושירה. אם לחשוב קדימה - בצעד אמיץ יכל בנאי לקחת את השירים לאותו מקום אבסטרקטי ומינימליסטי ולפתח את אותו עיבוד שבו הפזמונים והשירה בציבור היו רק מרומזים בשורות מחץ מוזיקליות מבלי להדגיש את המובן מאליו. כשהשיר "הילד בן שלושים", נפתח בפיצקטו מרשים של הנגנים, והצ'לו מתפקד כקונטרה באס בצביטת מיתרים, קשה שלא לדמיין איזה יופי הם יכלו להישמע בקריצה לכיוון הג'אז החופשי.
כל זאת לא קרה, השירים הם אותם השירים, ולמרות שהם נהדרים, במסגרת הזו הם לעתים נוגעים בקיטש. אם כבר בחר בנאי בחיבור הקאמרי, חסר היה מאוד כלי נגינה מזרחיים. בנאי, ששולט היטב בטאר הפרסי, יכל היה לתבל את השירים באנסמבל אוריינטלי שהיה נשמע טבעי הרבה יותר לסגנונו. אחרי הכל, אי אפשר לשיר את שיר העלייה האתיופית, "עבודה שחורה", כשהויולה והכינורות זועמים ברוב פאתוס אירופאי.
כך או אחרת, זוהי הופעה מצוינת לאוהדיו. בנאי מסכם את המופע בפיוט "אודה לאל לבב חוקר" ומבקש מהקהל - "שימו לב אל הנשמה", קהל שלא תכנן בשום שלב עימות חזיתי עם עצם יהדותו אבל הבין שגם לבנאי מגיע ביטוי לאיש שהוא היום. הוא מסיים ואומר שתמיד אחרי שהקהל הולך הוא חוזר לאולם הריק ומבין את טבעה הקסום של ההופעה. הוא מסתכל על הכיסאות הריקים ושואל את עצמו, "האם זה בכלל קרה? מי היה פה ולאן הוא הלך?", והמופע מסתיים בנחיתה רכה למציאות. מציאות שבה ההופעה, כמו מלחמה - היא חלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם