גנגסטר צעצוע: ריק רוס הוא ראפר ראוותן וללא תוכן
בעוד ראפרים אחרים ששייכים לז'אנר הרברוב מצליחים להעניק טוויסט מסוים למוזיקה שלהם ולהפוך אותה למורכבת יותר, ריק רוס רק יודע לעשות הרבה רוח, אבל אין תוכן מאחוריה
ריק רוס, God Forgives, I Don't
בהעדר מחשבה מעמיקה בתכנים שלו, כל מה שנותר הוא הרוח ולמרבה המזל, ריק רוס יודע לעשות הרבה רוח. כשרונו המרכזי מתבטא בבחירת ביטים על סף השלמות, הגשה מלאת פאסון ואירוחים של הראפרים החמים ביותר, חלקם אפילו מהטובים ביותר. נוצץ יותר, גדול יותר ורועם ברמקולים של יותר רכבים - כך מתבטא האלבום החדש של הבוס שקרוי באופן אפוף איום God Forgives, I Don't - שיקוף של הדימוי המוגזם שרוס בנה לעצמו. הדון הגדול של הראפ במיאמי ואחד מהראפרים הראוותנים ביותר שפועלים כיום מוציא עוד אלבום מלא בעושר ואושר.
ריק רוס מייצג דור ישן יותר, דור הראפרים שעלה לשלטון בסוף שנות ה-90, לאחר מותם של ביגי וטופאק. הדור הזה לקח את גישת הגנגסטר, במקור הרצון לספר סיפור אותנטי על השכונות הקשות ועל הדרכים הבודדות לצאת מהעוני, והעביר אותו דרך כל כך הרבה פילטרים של הפקה, עידון ויח"צ עד שהפך לקליפה ריקה של אובססיית התהדרות. יש לך ג'קוזי במכונית? ספר לי עוד על כמה אתה מחובר לשכונה.
למרות הכרזותיו של רוס שהאלבום הזה נוצר בהשראת קופולה, סקורסזה וטרנטינו, הוא כושל בנסיונו לצייר סרט אפל שמציג עולם פשע ומטייל בין ילדי הרחוב העניים לראשי הפשע עמוסי הכסף. הוא בעיקר מצייר תמונה שטוחה יחסית של אדם שמתהדר ביהלומים ללא הסיפור שמאחוריהם. בעולם שזכה לראות את "הסמויה" זה פשוט לא מספיק. ובכל זאת, המוזיקה עשויה טוב ורוס יודע לבחור טוב מאוד את המנגינה שהוא מושיב עליה את קולו המחוספס. למעט שלוש או ארבע יציאות בינוניות, כל יתר הביטים באלבום הם מהסוג המפציץ, גם ברמקולים וגם בראש. צוות המפיקים האקלקטי שאסף כולל אגדות כמו קול & דרה או פארל וויליאמס יחד עם הפקות של ביטמייקרים צעירים יותר אך מוערכים לא פחות כמו ג'.א.ס.ט.י.ס ליג או ג'ק וואן.
הדיסוננס בין חוסר התוכן המובהק לבין ההנאה הגדולה מהמוזיקה הוא, יותר מהכל, מעצבן. שאלות ה"איך זה היה נשמע אם הוא רק היה אומר משהו" נענות ברגע נפלא באלבום, רגע שבו רוס מוכיח את הפוטנציאל היצירתי שלו עם אירוח אחד מבריק. בניגוד לד"ר דרה וג'יי זי, שהתארחו ב-3Kings ורק באו לתת עבודה, לשיר הארוך ביותר באלבום, Sixteen בן שמונה הדקות, הביא רוס את המתארח האגדי וה"מתי-כבר-יוציא-אלבום" - אנדרה 3000 מאאוטקאסט.
השיר חג סביב קונספט מאוד פשוט ועם זאת מבריק - מה קורה כש-16 השורות שמוקצות לרוב הראפרים עבור הבית שלהם לא מספיקות? מה קורה כשהרעיון דורש קנבס רחב יותר? טוב, זו ההזדמנות להראות. בעוד שריק היקר מנצל את השורות העודפות כדי לספר לנו על החשבונות שלו בשוויץ, על היאכטות ועל התכנונים הפיננסים שלו לעתיד, אנדרה מזנק על ההזדמנות ומספיק בבית בן שתי דקות וחצי לדלג בין זכרונות אישיים מלפני גיל ההתבגרות ומשקעי העבר שלו עם נשים בוגדות לתהיות פילוסופיות על מצב הגטו וסוגיות תאולוגיות כ"בעיית הרשע".
אי אפשר להאשים את ריק רוס בזה שהוא לא אנדרה 3000, אבל נדמה שגם ביחס לחבריו במועדון הראפרים המוכרים, התוכן הוא לא הצד החזק שלו. ג'יי זי אמנם טובע בבועת העושר שלו, אבל ממשיך להביא רגעים כנים פה ושם, ליל וויין מספיק מסובב כדי להפוך את ניפוף הנוצות למלאכת מחשבת הזויה וקניה ווסט הוא קניה ווסט. ריק רוס נשאר רק עם בחירת ביטים מעולה, קול מאיים ותו לא. לא שזה נראה באופק, אבל אם רוס ישתחרר מעט, יחפש יותר מקוריות ויתאמץ לדבר על משהו, כל דבר, חוץ מאהבתו למיאמי ולממון, אולי יהיה אפשר לשמוע אותו גם בבית מבלי להתבייש. עד אז, הוא נשאר בצ'יינג'ר של המכונית. גם משהו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם