השעה לברוח: העיתונות היא כבר לא מה שהיתה פעם
גם "השעה" הבריטית וגם "חדר החדשות" האמריקאית מבצעות הנשמה מלאכותית בדימוי החבוט של העיתונאי הלוחם. האם לאתוס של ארון סורקין יש קשר למציאות העכשווית של ערוץ 10?
במקרה של "השעה" אין מקום להתבלבל: הסדרה של ה-BBC אכן עוסקת בעבר - ברגע מסוים בשנת 1956. תקופה שביבי נתניהו היה יכול ללמוד ממנה דבר או שניים בכל הקשור ליצירת איום קיומי ספק-מדומיין במטרה להכשיר רדיפה פוליטית, או לבחישה אפקטיבית בגוף שידור ציבורי עד כדי שינוי הליין-אפ של מהדורת הערב בצהריים. יש למה לחכות, חברים.
ב"חדר החדשות", לעומת זאת, היומרה היא לייצג את העבר הקרוב מאוד, ומדובר בנקודת מוצא בעייתית ביותר, שכן לא ייתכן שבעבר הקרוב מאוד היתה מהדורת חדשות כה אידיאליסטית עד כי עורכיה הצהירו שאינה מחשיבה שיקולי רייטינג. הספינה הזאת כבר הפליגה. לכן דווקא הסדרה שביקשה לומר משהו על המציאות הפוליטית העכשווית, ואף לעשות זאת באמצעות עיסוק בפרשות רלוונטיות (תנועת מסיבות התה, הבחירות במצרים), מעניקה בחלק מהזמן תחושה של אנכרוניזם. ייצוג נאמן יותר של המציאות אפשר למצוא בעונה החמישית של "הסמויה", העוסקת גם היא בדסק חדשות, אך של עיתון יומי: שם, מערך הכוחות בין הבעלים לעיתונאי הבודד - גם אם בנסיבות אחרות - שוויוני פחות וריאליסטי יותר (במובן מסוים, ההבדל בין שתי הסדרות חופף להבדל בין ראיית העולם דרך הפסיכולוגיה לבין ראיית העולם דרך הסוציולוגיה).
אבל למרות שארון סורקין לא הצליח לנסח את כוחה האמיתי של העיתונות או למצוא את נקודת האיזון המדויקת בין העיתונאים למו"ליהם - ייתכן שעשה זאת בכוונה, למה בעצם שירצה לעשות עוד "הסמויה" - הוא הבליע ב"חדר החדשות" אמירה חשובה אחרת על המקצוע: שהוא קול. הפאתוס, הצדקנות, המגניבות, השנינות - כל היתרונות והחסרונות של "חדר החדשות" גם יחד נובעים מההתייחסות שלה לעיתונות כאל נושא שראוי לחשוב
ואם זה המקרה, איך זה מתיישב עם מעמדו הרמוס של העיתונאי? עם העובדה שרוב גופי התקשורת בעולם מצויים בהפסדים גדולים? מדוע בישראל לבדה, לשם המחשה, בין שלושה לארבעה גופי תקשורת מרכזיים נאבקים בימים אלה על חייהם? מדוע חברת החדשות של ערוץ 10 - "דה ניוזרום", גרסת המציאות הישראלית ביותר ממובן אחד - עומדת נכון למועד כתיבת שורות אלו להיעלם מחיינו?
התשובה ממוקמת ככל הנראה בתוך פער התרבויות. סורקין רוכב על אתוס מפואר של עיתונות אמריקאית (ובד בבד גם מסייע ביצירתו); בישראל, הוא התפורר כמעט לחלוטין. המו"לים ביקשו שלא יפריעו לעסקיהם, והציבור ביקש שלא יפריעו לו, נקודה. בשביל מה לקיים עוד זירה ציבורית שמטרתה ללבן עוולות, מעבר לזו המשפטית? למה לחפור? יש איומים קיומיים על הפרק.
הבעיה האמיתית בסאגה של ערוץ 10 היא שבזמן שחברי ועדת הכלכלה התעמרו בו, לא קם כוח נגדי מצד הציבור שדרש להעמיד את הח"כים שיכורי הכוח במקומם. באותו האופן גם לא קמה זעקה ציבורית כאשר ערוץ 10 מיהר להיפטר מ"השבוע", תוכנית המגזין של יום שישי שפרסמה את התחקיר על שלדון אדלסון שהוביל להתנצלות המפורסמת. הכל עובר. וכעת, גם אם יימצא פתרון של הרגע האחרון, והערוץ יינצל, הדימום שלו בשנתיים האחרונות כבר הוביל אותו הלכה למעשה לתלות מוחלטת בפוליטיקאים.
ועכשיו תעבירו את השלט, יש סדרה על עיתונאים שלא נכנעים לפוליטיקאים שתעזור להתנחם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם