מפתח לילדות מאושרת: מרסל פניול ממשיך את סיפור חייו
"הטירה של אמי" הוא פרק מענג נוסף בהתנסות הטוטאלית של החשיפה לטבע, לסדר יום של צייד ולעולם המבוגרים המתפענח לאיטו. המחזאי, הבמאי והסופר מרסל פניול חוגג בחדווה את השיבה לילדות, רגע לפני שהיגון סגר עליה
כל המשתתפים בילדות החלומית מתוארים בחיבה עמוקה, שאינה מוותרת על האמת האנושית. "הטירה של אמי" מרסל פניול
פעם נוספת עולה שחר קיצי על גבעות המצוקים של פרובנס, בשטחי הציד שמעל מרסיי. לפנינו פרק מענג נוסף בהתנסות הטוטאלית של החשיפה לטבע, לסדר יום של צייד באוויר הפתוח, ולעולם המבוגרים המתפענח לאיטו. פניול (1895-1974) היה כבר מחזאי ובמאי נודע, כשישב לכתוב את תולדות הילדות הפרובנסלית שלו. הרשמים שלו נותרו עזים וברורים לפרטיהם. המבוגר המספר אותם אוהד את הילד שהיה, וחוגג בחדווה את השיבה לזמן ההוא, שהיה קצר אבל ארוך ומכריע.
מסע החניכה הזה זרוי קסם בזכות ההתייחסות של פניול לתמונות בראשית שלו. אהבת אין קץ שורה על האנקדוטות שהוא מעלה כאן. כל המשתתפים בילדות החלומית הזאת מתוארים בחיבה עמוקה, שאינה מוותרת על האמת האנושית. אביו של מרסל, מורה ופדגוג, נחשף בחולשת גאוותו, בהססנותו ובנגיעה של צדקנות. אבל האדם הבוגר שמספר עליו, מלא חמלה ואהדה. פניול אינו שופט את המבוגרים שהקיפו אותו בילדותו, הוא רק מתאר אותם ובוחר לעשות זאת בחיוך מלא געגועים.
הדוד ז'ול, המספק תמיכה ועידוד בנוכחותו, האח הצעיר פול, שמעשיו ומשפטיו משעשעים את פניול, שוודאי נכסף אליו מאוד בשעת הכתיבה. אמו של המספר, אשה חלושה אך חזקה ברוחה, כולה איכפתיות ותושיה ואינטליגנציה ריגשית גבוהה. החבר לילי, נער הגבעות שאינו יודע קרוא וכתוב אך מכיר היטב את אורחותיהם של בעלי החיים. וגם בוז'יג, מפקח התעלות המוסיף אלמנט הרפתקני לסיפור המרתק ממילא, הוא דמות הכרחית כאן.
פניול אינו חוסך תענוגות מן הקורא. כשם שהוא נהנה לשוב בעצמו אל האירועים הקטנים והמכריעים באותם קיצים שלא יאבדו לעולם, כך הוא מושך את הקורא לשמוח בחגיגת החופש החקוקה בו לעד. זה הקיץ שבו הכול זרם כמי המעיין החבוי שלילי מגלה לו את דבר קיומו בין הגבעות. חברותו של לילי, הצעיר ממרסל, היא אוצר חבוי כשלעצמה. כך מתממשת חברות נצח. בהתמסרות גמורה, בחשיפה שלמה, בנכונות אין קץ להיות שם, בלב האירוע המכונן.
זה הקיץ ההרמוני, שבו מלאכת הציד מנוטרלת מאכזריותה ונראית כמשחק אתגרי טבעי, נורמלי למקום ולתקופה. הנחת מלכודות לקיכלים ואכילתם לארוחת ערב הן חלק מיום-יום פרובנסלי. אהבת החי מתבטאת בעיקר בהכרת התנהגותו.
זה הקיץ המפרגן, שבו לכל מבוגר וילד יש מקום ותפקיד, והמתחים הקטנים, הכלולים בחבילת החינוך של אב פדגוג, אינם מפרים את שלוות ההתפתחות. זה הקיץ שבו קיצור דרך העובר בשטחי טירות, הופך להרפתקה שופעת חדוות גילוי, מסתורין ורגעי חרדה. מה נפלא הוא הרגע שבו המפתח לדלתות שבחומות המפרידות בין השטחים, ניתן בכיסו של האב פניול. מכאן ואילך נפתחות כל הדלתות. האצילים הטובים שבדרך מתגלים כנדיבים באדם, והנובו-רישים שבדרך מתגלים כתכלית הרוע. אך הגמול וגם הנקמה אינם מאחרים לבוא, והמסעות שהמשפחה עורכת ברגל - אל הבקתה הכפרית ובחזרה אל העיר - מוסיפים להיחקק לתמיד.
אינו שופט את המבוגרים שהקיפו אותו בילדותו. מרסל פניול
צילום: גטי אימג'ס
פניול מציב מופת לאופן שבו אמן עושה שימוש חיובי ביותר בזיכרונות הילדות. והרי מאותם חומרים יכול היה כותב אחר לרקוח חשבונות מרים, אם היה בוחר בכך. פניול פנה אל האידיליה, בלי להפוך אותה לזיוף. לקראת סיום ספרו הוא כותב בצער: "כאלה הם חיי האדם. כמה שמחות, שחיש מהר מוחים אותן מכאובים בלתי-נשכחים. אין צורך לספר זאת לילדים".
שנים אחדות לאחר התרחשות האירועים המתוארים כאן מתה אמו האהובה של פניול. הוא היה אז בן חמש עשרה והלום יגון. חברו הטוב לילי נהרג במלחמת העולם הראשונה, ואחיו,
שהיה לרועה פרובנסלי וגבן גבינות, נפטר בלי הסבר בבית החולים כשהיה בן שלושים. כיוון שהסופר כלל את העובדות הקשות האלה בספרו, אין אפשרות להתעלם מהן. הן חלק מן הסיפור, כמו ליל הסערה במערה, כשעיני ינשוף נורא איימו לפתע על מרסל ולילי. עם בוקר, דממו הרעמים והגשם פסק ואפשר היה להימלט מציפורני העוף הדורס. פניול מקפיד לשחרר את הקורא מאידיאליזציה לא רלוונטית: לא כל סערה שוככת במציאות החיים. אלא שהספר שלפנינו מראה שאפשר להשתמש בצער הבגרות ככוח המטביע את חותם האושר בזיכרון-הילדות.
מרסל פניול, הטירה של אמי, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, סדרת פרוזה, ידיעות אחרונות, 198 עמ'
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם