תשוקה מאיימת: איך לעזאזל מתרגמים את המושגים של פרויד?
"האלביתי" של פרויד, שמתפרסם בתרגום חדש לעברית, מעלה מחדש את הדיון בסוגיית הרלוונטיות של החיבור: האם מדובר בטקסט שנאמן לתקופתו או במאמר שהקדים את זמנו?
המושג "האלביתי", שעומד במרכז חיבורו של זיגמונד פרויד שלאחרונה תורגם מחדש במלואו, נשמע בעברית מעט משונה. אך אף על פי שאין מדובר במושג מוכר כמו "לא מודע" או אפילו כמו "טעות פרוידיאנית" - את התחושה שפרויד ביקש לתאר ולהעביר מכירים היטב אנשים רבים. "מדובר בתחושה מעורבת שמורכבת מניגודים שאינם מתיישבים, אך בכל זאת 'יושבים יחד'. מעין אימה משתוקקת או תשוקה מאיימת, כך שזה לא בדיוק פחד ולא בדיוק אימה", מסבירה ד"ר רות גינזבורג, מרצה לספרות באוניברסיטה העברית שתרגמה את החיבור בהוצאה המחודשת.
מה משמעות המילה "האלביתי" שהענקת כתרגום למונח הגרמני "unheimlich"?
"תרגמתי את השם כ'האלביתי' ולא כ'המאוים' או 'המבהיל', כפי שהיה נהוג קודם, כי רציתי לשמור עד כמה שניתן על טווח המשמעויות של הבית, כלומר של המרחב הביתי שמופר לפתע על ידי דבר אחד שלא נמצא במקומו. דבר שמביע תחושה מעורבת של תשוקה וחרדה. 'האלביתי' זו מילה שאין לה מקבילה בשפות אחרות ותחושה שאין לה ביטוי מדויק חוץ מבגרמנית. זה הדגדוג המזדחל בגב כשאדם פוחד להסב את ראשו ולראות משהו - ועם זאת מאוד רוצה להסתכל עליו. זו התחושה המעורבת של אדם שמרגיש לא נוח עם העולם הביתי, העולם הקרוב והמוכר שהוא בה בעת גם זר ומנוכר. אך המילה הגרמנית מרמזת גם על פן אחר, על הסודיות, החשאיות וחשיפתם של רגשות שהשתיקה יפה להם".
אמנם גינזבורג מרגישה נינוחה עם המושג החדש שהטביעה, אך יש גם כאלה שמתנגדים לו. "הכותרת העברית החדשה נראית לי מאולצת ובלתי משכנעת", אומר פרופ' אריאל הירשפלד, ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית. "את כפל המשמעות הגרמני אי אפשר להעביר בלאו הכי, ובמקום הצירוף העברי המוזר היה עדיף לכתוב מילה פשוטה כמו 'המבהיל' או 'המבעית', ולתת למסה להסביר את המילים הגרמניות בפירוט, כפי שהדבר נעשה בה ממילא".
האלביתי הוא תגובה נפשית. גינזבורג מסבירה שעל פי פרויד, שני גורמים עלולים להוליד אותה: הראשון כרוך בהדחקה של היצרים הינקותיים של האדם, כשמשהו חוזר ומעורר אותם - למשל מפגש מפחיד אך מסקרן עם המשיכה לאם או תחושה של אהבה-שנאה כלפי האב; הגורם השני כרוך בערעור על האשליה שכאנשים בוגרים ומודרניים התגברנו על ה"פרימיטיבי" שבנפשנו. "המפגש עם משהו שמציף אותנו בתחושות שהיינו בטוחים שהן מאיתנו והלאה - כמו פחד מהמתים או האמונה בקיומן של רוחות רפאים - מצבי גבול לא ברורים בין החי למת או בין האוטומטי לאנושי, שבהם יכולת השיפוט שלנו מוטלת בספק, הם שיוצרים את האי נוחות האלביתית", אומרת גינזבורג. "כלומר התפתינו לחשוב שאנחנו רציונליים, אבל אנחנו לא".
איך הפך האלביתי למושג פופולרי כיום?
"נדמה לי שהמושג לא נהיה מרכזי בטיפול הפסיכולוגי המעשי שבקליניקה, אלא דווקא בחקר התרבות. נדמה ששם הוא תפס כי הוא מבטא בצורה מדויקת את מצבו של האדם המודרני, זה שלא חש בנוח באופן עקרוני - לא בעורו, לא בעירו, לא עם עצמו ולא במולדתו. במובן מסוים ניתן לתאר את חוויית הקיום היום כאלביתית, כחוסר אפשרות תמידית להרגיש בבית".
מי שיכול להעיד על הפופולריות של המושג הוא ד"ר יצחק בנימיני, מרצה לחקר התרבות והעורך של הוצאת רסלינג (שבה יצא הספר), שמעביר קורס שנתי בבצלאל על "האלביתי". בנימיני אף כתב מאמר הקושר בין החיבור של פרויד ובין מועקת הגבר בסדרה "רמזור", שעתיד להתפרסם בכתב העת של האקדמיה לאמנות. "הטקסט נאמן לתקופתו - קץ התרבות הרומנטית האירופית - אך גם מקדים את זמנו", מסביר בנימיני את חשיבותו של החיבור.
איך זה קרה?
"ההגות הפוסטמודרנית של העשורים האחרונים ביקשה לחקור את חוויות הגבוליות המעיקה, זו שמתגשמת בחוויה של האלביתיות. משמע אותם מצבים גבוליים, היברידיים, יצורי כלאיים שיש בהם מן האפלה ומן ההארה בו בזמן".
איך זה בא לידי ביטוי בתרבות העכשווית?
"זה אולי מקור הדילמה בלא מעט מסרטי הקולנוע העכשוויים, כצאצאים של'מטרופוליס' ושל'בלייד ראנר'. דילמה ואמביוולנטיות חריפים על אודות העולם הטכנולוגי. הטכנולוגי הוא סוג של בית שברא האדם כדי להגן על עצמו, כדי לשפר את חייו, והנה הטכנולוגי הזה מחליט להשתלט על בוראו, כגולם שקם על יוצרו, על אלוהיו. והאימה עוד יותר נוראה מכיוון שהסוכנים של מחשב-העל שהתחרפן אינם אלא רובוטים בעלי מראה אנושי".
אז מדובר בעיקר בהשפעה על הפילוסופיה ועל סרטי המדע הבדיוני?
"אם נרצה להדגים עיסוק תרבותי בממד האלביתיות אפשר למצוא מקרים למכביר, כולל הסרט הישראלי שיצא לאחרונה לאקרנים בשם 'ההתחלפות' (של הבמאי ערן קולירין). אבל אם נבקש לציין מקבץ קולנועי שלם שעוסק במועקת האלביתי, אין ספק שישנם שני יוצרים בולטים שאפשר לומר שהקורפוס של כל אחד מהם הוא דיון בטבעו של האלביתי - אלפרד היצ'קוק ודיוויד לינץ'.
"לינץ' ממקם את סיפורי האימה שלו בזירה של המובן מאליו כביכול, בזירה של הביתי, השקט, המוגן, כלומר הפרבר האמריקאי שממנו מבצבץ האימתני. האובייקט שמסתתר בתוך הביתי הרבה יותר מבהיל מהזר לחלוטין, מכיוון שזה חובר לתחושת האין אונים שלנו, כשהמקום הכי מוגן והכי בטוח למעשה רודף אותנו. תחושת הרדיפה מתקיימת כאשר האובייקט - מושא ההתבוננות שלנו שאמור להיות פסיבי - נהפך פתאום לסובייקט, למשהו מציץ ומתבונן. ובמי הוא מתבונן? בנו, באנשי התרבות המערבית הרציונלית שלימדו את עצמם שאפשר לשלוט באמצעות התבונה בעצמנו ובעולם".
ואיך זה מתבטא אצל היצ'קוק?
"את החוויה הזאת בדיוק היצ'קוק מתאר תוך ליטוש מתמיד ומעיק: כיצד האובייקט שהאדם ברא מפתיע אותו ומציץ בו מהחלון האחורי. למשל כיצד הטבע פתאום מחליט להתקיף את בני האדם. או כיצד האובייקט שהגבר ברא בצלמו - האישה האהובה והפסיבית כפי שהגבר אוהב לפנטז עבור עצמו - אותה אישה-פנטזיה מחליטה להישיר מבט חזרה אל הגבר ולגרום לו לתחושת ורטיגו".
גם בסוגיה הזאת הירשפלד חושב אחרת, וטוען כי החיבור היה רלוונטי לתקופה שבה הוא נכתב. "'המבעית' נטוע בבורגנות של המאה ה-19, בדמות של אב שאינו מסוגל להיות ריבון אמיתי על חייו. ייתכן שהדבר קשור בחוויית הגלות של פרויד. נראה לי שהספרות המודרנית מוטרדת מבהלות אחרות הקשורות בריבוני-על, במדינה, בסחף אידיאולוגי", הוא אומר. "מעניין לראות שהטקסט של פרויד אינו רלוונטי לקפקא, למשל. מלחמת העולם השנייה מיקמה את המפלצות במקום אחר".
ובספרות העברית הוא רלוונטי?
"הספרות העברית, בהיותה תופעה מודרניסטית, לא מתרחשת בספרה הבורגנית ההיא שבה הדברים נהפכים על פיהם פתאום. היא הרבה יותר עסוקה בטירוף ובאבל, בדיכאון וברחמים. המקרה המובהק היחיד שאני נזכר בו הוא אביו של גולדמן ב'זיכרון דברים' של יעקב שבתאי, שבו האב הציוני מתגלה כשוחט אלים. זהו ההיפוך היחיד האופייני למסה של פרויד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם