שאריות של החיים: ירמי פינקוס מחליף מחשבה ביקורתית בעונג נוסטלגי
אף על פי שירמי פינקוס הוא בין הכותבים הטובים בארץ בתחום הנוסטלגיה, ספרו "בזעיר אנפין", העוסק בשנות השמונים, חינני אך בעייתי
מסתדר יפה גם בלי הפאתוס. "בזעיר אנפין" כריכת הספר
נדמה שאפילו ראש ממשלת ישראל - אשר טען לאחרונה כי כיום אנשים מבינים שקביעתו של יצחק שמיר שהערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים היא נכונה - יתקשה לטעון דבר דומה בנוגע לקביעתו של שמיר אשר פותחת את ספרו של ירמי פינקוס, "בזעיר אנפין". הציטוט המופיע הוא "עיני העולם נשואות לבחירות המוניציפליות", טענה שהיתה רחוקה מהמציאות בעבר, בהווה וסביר להניח שגם בעתיד. במקרה שרוצים להצדיק את הקביעה, ניתן לכל היותר להאשים את שנות השמונים. זה אולי מטופש לחשוב שלעולם אכפת מהבחירות לרשויות המקומיות בישראל, אבל מטופש יותר לקבוע שהדבר הנכון הוא לשלוח לאירוויזיון להקה ששמה הבטלנים, שמלבד עיסוקה המוזיקלי גם הטביעה את חותמה על התרבות העברית בסרט מתיחות.
שנות השמונים אולי היו שנים מטופשות במיוחד, אך המנגנון שהופך אותן למצחיקות בספרו של פינקוס הוא הנוסטלגיה, השכיחה מאוד בספרות ובתרבות הישראלית ולא רק בנוגע לתקופה זו. הנוסטלגיה היא מה שהופך את המצבים המתוארים בספר - שתי משפחות בעלות עסקים קטנים שחולמות לטוס לאוסטריה, היוקרה של פארק שפיים ואפילו אופנת הפאוצ'ים והחולצות הזוהרות - למצחיקים. כדי לראות את הצד המשעשע באותה התקופה צריך מרחק, כלומר ידיעה שהדברים הללו חלפו מהעולם והיום מעטים הם בני האדם שיחשבו שחליפות ניילון הן פריט לבוש הגיוני.
גם המסר העמוק והעצוב יותר שנמצא ב"בזעיר אנפין" הוא נוסטלגי. כדי שהקורא יבין שהעיסוק של הגיבוריםהמכולת וחנות התמרוקים שמחזיקות שתי המשפחות המככבות ברומן - הוא משל לשינוי שחל בכלכלה הישראלית בראשית שנות השמונים, המרחק הוא חיוני. המרחק הנוסטלגי הוא מה שמאפשר לקורא לראות את השינוי הכלכלי בפרספקטיבה נכונה יותר, בניגוד לרוב
הציבור באותה התקופה שחשב ששקיעת העסקים הקטנים ועליית הקניונים והרשתות היא התגלמות הקדמה.
דווקא מכיוון שפינקוס הוא בין הכותבים הטובים בארץ בכל הנוגע לשימוש בנוסטלגיה, ספרו בעייתי מאוד. הרוח הנוסטלגית שלו בנוגע לשינויים הכלכליים בישראל כה מוצלחת, עד שהיא אפילו פחות ביקורתית מזו שיש לאלו שמתרפקים בנוסטלגיה על מדינת הרווחה שישראל היתה פעם, בלי לחשוב שגם אם באמת ישראל היתה מדינת רווחה (טענה שיש חוקרים שחולקים עליה), הרווחה הותנתה פעמים רבות בשייכות מפלגתית ולעתים גם במוצא עדתי. אפשר גם לומר שאותה נוסטלגיה גורמת ל"בזעיר אנפין" להיות יצירה שמספקת עונג נוסטלגי כתחליף זול לקושי שיש במחשבה ביקורתית וכנה על ההווה ועל העבר, שהיא הדבר שבאמת נחוץ כדי ליצור שינוי.
אך להבדיל מספרים אחרים שמעניקים לקרוא נוסטלגיה בתחפושת של אמירה רצינית, אצל פינקוס קורה משהו אחר. הנוסטלגיה נמצאת בספרו, ומי שירצה להיעזר בה כדי לומר שזה ספר על נושא חשוב, יכול להיות מרוצה. גם הנוסטלגיה וגם הדיון שהיא אמורה לעורר הם רק הרקע לסיפור. אותם האנשים הקטנים ומלאי החן שמצייר פינקוס נותרו פחות או יותר אותו הדבר גם בשנות התשעים והאלפיים. כשזה המצב, יהיו מי שיגידו שפינקוס לא הלך עד הסוף ולא כתב רומן מאז'ורי שמצייר את החברה בישראל, כזה שמבקש לבקר אותה ולשנות אותה. למען האמת, ספרות כמו זו של פינקוס - שעוסקת בדברים הקטנים של החיים - מסתדרת יפה גם בלי הפאתוס וגם בלי שמישהו יגיד שחשוב לקרוא אותה. הקסם בגיבוריו של פינקוס הוא בכך שמדובר באנשים שהיכולת שלהם לייצג משהו גדול יותר שהתרחש בישראל נמוכה אפילו מהיכולת של השיר "הופה הולה" של צמד הבטלנים לייצג בכבוד את מדינת ישראל באירוויזיון.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם