האבנים המדרדרות: בלוק פארטי ויהסייר רק סובלות מהצלחת אלבום הבכורה
כשלהקת אינדי מבטיחה מוציאה אלבום בכורה מוצלח, לנצח יהיה להם קשה להתחמק מצלו. בלוק פארטי ויהסייר סובלות שתיהן מהתסמונת הזאת, אבל אחד משני האלבומים החדשים שלהם מצליח להתעלות על השני
Silent Alarm, אלבום הבכורה של בלוק פארטי מ-2005 העפיל לפסגות המצעדים השנתיים וזכה בתואר אלבום האינדי של השנה בבריטניה תוך מכירות של למעלה ממיליון עותקים; All Hour Cymbals של יהסייר מ-2007 מיצב את הלהקה כאחת ההבטחות הגדולות של שנות האלפיים ואחד ההרכבים המעניינים שיצאו מניו-יורק מאז אלבום הבכורה של הסטרוקס. לשתי הלהקות אלבומים חדשים שממשיכים לעדכן את הסאונד המוכר והאהוב ולמתוח את הגבולות שהציבו אלבומי הבכורה המצוינים שלהן ושתי הלהקות ספגו ביקורת פושרת על הניסיונות שלהן לחשוב מחוץ למסגרת.
פיצ'פורק, אבן הבוחן בה' הידיעה למה שכדאי לשמוע ומה שחייבים להכיר, הגביע הקדוש של כל מה שאלטרנטיבי, אינדי או אזוטרי מכדי להגדירו, היה עקיב ברצף ציוניו המדרדרים לאלבומי שתי הלהקות ככל שהתרחקו מהבכורה הזוהרת. ארבעת האלבומים של בלוק פארטי נפלו בהדרגה מציון 8.9 ל-7.5, 5.8 ו-4.9 לאלבום החדש, בעוד הציונים של יהסייר הדרדרו מ-7.8 ל-6.1 וכעת 5.4 לאלבום השלישי.
הציפיות שהטוו אלבומי הבכורה שמות רגל להמשך דרכן של הלהקות שמנסות לחדד את האמירה שלהן או להרחיב אותה. הניסיון להמציא משהו חדש או פשוט לא לחזור על מה שעשו כבר עלול להציק ולאכזב באותה מידה שהוא ראוי להערכה. כנראה שלהתיימר לחדש, להצליח לאתגר ועדיין להשאר רלוונטיים, פופולריים ומוערכים על ידי הקהל והתקשורת זו משימה כמעט בלתי אפשרית, כזו שאפילו רדיוהד כבר לא כל כך מצליחים בה. אז איך בעצם עומדים האלבומים החדשים של הלהקות במבחן?
בלוק פארטי, Four, הליקון
Four חולש על כל גווני האינדי, מנסר בגיטרות חמורות סבר, מתחכם בפריטות מהירות על רקע איטי, משלב מקצבים, מתהדר בסאונד פרפקציוניסטי ומפוצל באופן מרגיז. ההבדל בין השירים הטובים לגרועים כל כך צורם שנדמה שלמרות ארבע השנים שחלפו מאז יציאת האלבום השלישי של הלהקה, היה צריך ללטש ולגבש את החומרים עוד איזה שנה-שנתיים לפני הכניסה לאולפן ההקלטות.
Coliseum הוא כלום של שתי דקות וחצי, חסר עמוד שדרה או קו מנחה, רועש בלי פואנטה וסתמי להחריד; מיד אחריו מגיע V.A.L.I.S, אחד הקטעים הטובים באלבום ושיר מצוין מכל בחינה: הכלים משלימים זה את זה בהרמוניה נפלאה, הפזמון מדליק, הקצב מקפיץ, אפילו הטקסט המקנא לאדם שהדובר עוד לא הספיק להכיר מפעיל את הגלגלים; Team A הוא שיר רוק מצוין עם קריצה, מהרגעים היחידים באלבום שמצליחים לענות לציפיות המעריצים הותיקים.
המאפיין המציק באלבום החדש של בלוק פארטי הוא הניסיונות של קלי אוקרקה, הסולן ואולי סימן ההיכר המובהק של הלהקה, להרחיב את המנעד ולנסות דברים חדשים. לא רק שזה לא מצליח לו, בהרבה פעמים הקולות הגבוהים והמפוזרים ממש הורסים שירים עם פוטנציאל לא רע. כך, Real Talk הוא שיר חמוד שאוקרקה המתאמץ הופך אותו לתלוש ומנותק ואת We Are Not Good People המקושקש היה עדיף להוציא כרצועה אינסטרומנטלית, או לא להקליט בכלל.
יהסייר, Fragrant World, הליקון
הרוק האקספרימנטלי הנאו-פסיכדלי של יהסייר מקבל כאן פנים חדשות, כשלאורך קטעים נרחבים באלבום נדמה שמישהו משחק עם האקולייזר במערכת, כמו תרנגול תזזיתי ורעב היה אמון על עמדת המיקסינג באולפן והוא מנקר את כפתורי המיקסר השונים כראות עיניו. התוצאה, של מה שללא ספק היה כרוך בעבודה רבה של עריכה מדוקדקת, לעתים טיפה מכאיבה בראש, אך לעתים קרובות יותר ואחרי מרשימה.
Fingers Never Bleed, השיר הראשון באלבום, מונח בתבנית פשוטה אך קולעת של נעים ומזיז, כמו סינגל אינדי פופ אופייני של TV on the Radio. המשחק בטקסטורות לוקח את האופי הקליט של השירים למקום מחוספס יותר, כשקצב תובעני משתלב בהרמוניות הווקאליות המהודקות של כריס קיטינג, הסולן המצוין.
מהשיר הרביעי האקספרמנטליות עולה כיתה, כשמרחבי סאונד בלתי צפויים חודרים וקוטעים את הקצב, צלילים צורמים חותכים את המלודיות ונפילות מתח פתאומיות מפרידות בין בית לפזמון. לפעמים לוקח זמן להתרגל לזה, אבל זה משתלם - No Bones מתקבל כולו כמערבולת של צלילים שיותר משגורמת למאזין לתהות מה החבורה לקחה בעודה כתבה את השיר הזה, עושה לו חשק להצטרף אליהם לערב שישי של מוזיקה ובירות, לשמוע את מה שהם שומעים, לחוות את מה שמזיז להם את הרגליים; Reagan'a Skeleton קורץ לסינת' פופ מודרני בסגנון La Roux ומקפיץ בלי להשמע בנאלי לשניה.
רוב השירים מסתיימים בפתאומיות מוזרה ולמרות קפיצות מוזרות של סאונד ניסיוני ומאות צלילים לא צפויים ששוטפים את האוזניים, מדובר באלבום אחיד מאוד באיכותו ובאווירה שלו. המלצה חמה - האזינו לאלבום באוזניות כמה פעמים לפני שאתם עוברים לרמקולים, אחרת קשה מאוד להעריך את האלבום המעניין, הקליט אך המוזר הזה על כל גווניו.
בראיון למגזין "רולינג סטון" אמר קיטינג ש-R. Kelly זה חתיכת חרא ושה-EDM (מוזיקת דאנס אלקטרונית) המודרני והכה פופולרי היום זה תחתית החבית. הוא בעצמו מחפש לעשות משהו עמוק יותר מלהרקיד כל הלילה, לנסות ולשלב בין דאנס לרוק בדרך מתוחכמת. לזכותו יאמר שהוא קרוב מאוד ללעשות את זה מושלם, לעומת בלוק פארטי שככל שמתרחקים מהמקורות שלהם כך הם גם מפספסים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם