
סינגולר: מי אחראי לסינגל הצורם והמעצבן של השבוע?
לג'ולייטה בא שמישהו יקח אותה, עופר מאירי ממשיך להיות היוצר הכי אינטליגנטי בסביבה, להקת חיל חינוך לא מעזה למרוד בממסד ומי ההרכב שעושה את הרוק הכי טוב שנשמע פה מזה עשורים? הסינגלים של השבוע
ג'ולייטה, ''בא לי, בא לי''

אמנם לא בהכרח מדובר כאן במה שבא לה, לג׳ולייטה, באופן אישי, שכן היא בסך הכל מקרקרת פה מלים שכתב דורון מדלי ללחן של הקומפוזיטור היווני קרלוס דנטיס אבל בסדר, יתכן שהוא במקרה הצליח לעלות בדיוק על מה שגם לה בא, לא ניכנס לקטנות. בכלל, אולי עדיף לא להיכנס למה שקורה בשיר הזה מעבר למוטיב ה״בא לי״ - צמד מלים חינני ומקפיץ, שבעבר אומץ בחיבה על ידי שלישיית ״מנגו״ - ולהפסיק את הדבר המעצבן והצורם הזה לפני שמשהו לא טוב יקרה פה. די. בא לי למות.
>> אתם דווקא אוהבים את הסינגל החדש של ג'ולייטה? ספרו לנו בפייסבוק

אולי הסבת קריירה? ג'ולייטה
צילום: דור מלכה
להקת חיל החינוך, ''התור שלי''

בכל מקרה, השיר עצמו הוא לא הבעיה שבטח כבר הבנתם שאני חותר אליה. הבעיה היא נקודת המוצא שלו, ההנחה שממנה הוא יוצא ועליה הוא נסמך, שאומרת שלשיר של להקה צבאית, בניגוד ללוחמים בצה״ל, אסור להפגין אומץ. להבדיל מהנערים שהוא מכוון אליהם, לו אסור לאחוז בנשק, וכמובן שלא לירות ולהרוג. הגישה הזאת תמוהה ומצערת במיוחד לנוכח העובדה שפעם זה לא היה ככה. להקת חיל חינוך זכורה, בין השאר, הודות לקלאסיקה ״ילדים של חורף 73׳״ - שיר מחאה שפונה לממסד בהפצרה הידועה ״הבטחות צריך לקיים״. היום, להקת חיל חינוך לא מפצירה, לא מוחה, לא מתחצפת, לא מרימה קול. האמת? בצדק. אין סיבה. הכל ממש טוב פה עכשיו. יוצא מגדר הרגיל.

הרי אין על מה למחות. להקת חיל החינוך
יח''צ
מטרופולין, ''ישר ללב''

המקרה הזה, לצורך העניין, מיוחד במינו: המפגש בין מאירי למיכה שטרית (שמבצע את השיר, כתב אותו והלחין אותו יחד עם מאירי) מחבר בין העולם הגדול, המרוחק והקר של הראשון לזה הקטן, האינטימי והחם של השני, והתוצאה מרתקת למדי. אמנם קשה לומר שתחושת חוסר האונים ששטרית מביע כאן (בסיוע של סולו גיטרה יללני מאת ברי סחרוף), ככל הנראה אחרי שאהובתו בגדה בו ("לא מוצא את הראש וגם לא את הגוף, אין כוח לקום ואין כוח לזוז") חודרת "ישר ללב", שכן ההפקה של מאירי בונה עבורה מסלול עוקף, דרך הראש, אבל זה לאו דווקא מחליש את עוצמתה. להפך: זה רק גורם לכך שבסופו של דבר, היצירה הדו-קוטבית הזאת מביאה גם בראש וגם בלב.

רגש שעובר דרך השכל. עופר מאירי
צילום: דודי חסון
מתן שמר, ''בובה''

בהתחשב בעובדה שכבר יש לנו פה שיקו חייק אחד, מושיק עפיה אחד ואבי הזמר אחד, כמו גם בכך שהרעיון של דאחקה מזרחית מפגרת-במתכוון כבר מזמן מיצה את עצמו, לא נותר הרבה מה לעשות עם היציאה הזאת שמתן שמר, לשעבר חבר בנבחרת של שרית חדד ב"דה ווייס", בחר לשלוח לרדיו בתור סינגל בכורה, במקום לסבך את עצמו עם משהו רציני. "בובה" הוא אמנם שיר מנענע, מבדר ואפילו אוצר בתוכו שבבים דקים של אינטליגנציה בהפוך על הפוך, אבל המקום הכי רחוק שהוא יכול להגיע אליו זה אולמי "חצר המלכה" בחדרה. חבל. זמר צעיר ובריא אמור לרצות לכבוש את העולם.

קצת נמאס מההפוך על הפוך. מתן שמר
צילום: עידן חסון
השקרנים, ''אנומלי''

אם הרוקנ'רול שלהם לא היה הרוק'נרול הכי טוב, הכי טהור, הכי סוחף והכי אמיתי שנשמע כאן מאז ימי תיסלם ובנזין - רוקנ'רול שמיטיב לשלב בין תל אביביות אותנטית לפוסט-פאנק, גאראז' והורור-פופ מהסיקסטיז והסבנטיז, בדגש על הראמונז, הקראמפס, הסטוג'ס וחבריהם - אז לא הייתה, מן הסתם, שום סיבה לבוא אליהם בטענות. בכלל, נימת הכעס שנמצאת כאן, בין השורות, נובעת אך ורק מכך שגם "אנומלי", הסינגל החדש, מוכיח שהגיע הזמן שהעצלנים - סליחה, השקרנים - יהיו גדולים כמו ישו, או, לחילופין, דודו אהרון.

הרוקנ'רול הכי טוב שנשמע כאן מאז ימי תיסלם ובנזין. השקרנים
יח''צ
