ראשי » תרבות » מוזיקה

סינגולר: מי אחראי לסינגל הצורם והמעצבן של השבוע?

לג'ולייטה בא שמישהו יקח אותה, עופר מאירי ממשיך להיות היוצר הכי אינטליגנטי בסביבה, להקת חיל חינוך לא מעזה למרוד בממסד ומי ההרכב שעושה את הרוק הכי טוב שנשמע פה מזה עשורים? הסינגלים של השבוע

שירה החדש של ג׳ולייטה בחיים שאחרי גלעד מסאמי מעורר, בראש ובראשונה, תחושת הזדהות. כל אחד מאיתנו, כמעט בכל רגע נתון, מרגיש שבא לו משהו. לאחד בא פיצה, לשני בא לרקוד סמבה, לשלישי בא להפליץ בפרהסיה ולג׳ולייטה - בחורה צעירה, חמודה, בלונדינית, בעלת גזרה נאה, שמשום מה הגיעה למסקנה התמוהה שמה שהכי כדאי לה לעשות בחיים עם קול כמו שלה זה לשיר - הכי בא שאיזה מישהו שהיא דלוקה עליו ייקח אותה ״למעלה, בלי חוקים״, ושם ירקוד איתה, יטריף לה את החושים וייקח לה את הלב. בסדר. הגיוני.

אמנם לא בהכרח מדובר כאן במה שבא לה, לג׳ולייטה, באופן אישי, שכן היא בסך הכל מקרקרת פה מלים שכתב דורון מדלי ללחן של הקומפוזיטור היווני קרלוס דנטיס אבל בסדר, יתכן שהוא במקרה הצליח לעלות בדיוק על מה שגם לה בא, לא ניכנס לקטנות. בכלל, אולי עדיף לא להיכנס למה שקורה בשיר הזה מעבר למוטיב ה״בא לי״ - צמד מלים חינני ומקפיץ, שבעבר אומץ בחיבה על ידי שלישיית ״מנגו״ - ולהפסיק את הדבר המעצבן והצורם הזה לפני שמשהו לא טוב יקרה פה. די. בא לי למות.

>> אתם דווקא אוהבים את הסינגל החדש של ג'ולייטה? ספרו לנו בפייסבוק

שיר לא רע, כשלעצמו. המלים שכתבה סרן בת אל לכטמן מכילות מינונים נסבלים למדי של רגשנות, דביקות וקלישאתיות, הלחן של גלעד שגב קליט וטוב, הפזמון אפילו כמעט מרגש. בהחלט ניתן להרגיש בו את המלנכוליה העדינה שנלווית להשלמה עם פרידה מהילדות וגיוס לצבא, אגב כך להסכים, לפחות מבחינה זו, עם זכייתו בתחרות ״השיר של צה״ל״, ואגב כך לגלות שהייתה כאן תחרות שנקראה ״השיר של צה״ל״ ולהתבאס כהוגן מכך שלא עושים אחת כזאת פעמיים בשבוע. טוב נו, לא כהוגן.

בכל מקרה, השיר עצמו הוא לא הבעיה שבטח כבר הבנתם שאני חותר אליה. הבעיה היא נקודת המוצא שלו, ההנחה שממנה הוא יוצא ועליה הוא נסמך, שאומרת שלשיר של להקה צבאית, בניגוד ללוחמים בצה״ל, אסור להפגין אומץ. להבדיל מהנערים שהוא מכוון אליהם, לו אסור לאחוז בנשק, וכמובן שלא לירות ולהרוג. הגישה הזאת תמוהה ומצערת במיוחד לנוכח העובדה שפעם זה לא היה ככה. להקת חיל חינוך זכורה, בין השאר, הודות לקלאסיקה ״ילדים של חורף 73׳״ - שיר מחאה שפונה לממסד בהפצרה הידועה ״הבטחות צריך לקיים״. היום, להקת חיל חינוך לא מפצירה, לא מוחה, לא מתחצפת, לא מרימה קול. האמת? בצדק. אין סיבה. הכל ממש טוב פה עכשיו. יוצא מגדר הרגיל.

המיקסים של עופר מאירי, המוח שמאחורי הקונספט והקונסולה של מטרופולין, מזוהים בעיקר עם ניקיון צלילי מוקפד, אלמנטים של ניאו-רומנטיקה משנות השמונים, אווריריות איצטדיונית וקרירות שמדמה סתיו אירופי. מאירי ממש לא מנסה להתאים את גוון הפקותיו המוזיקליות לאקלים המקומי - שום דבר שמזכיר זיעה, לחץ, צפיפות והתלהמות לא נשמע בהן - ובכך, למעשה, טמון סוד כוחו בתור אחד המפיקים היותר מוצלחים שפועלים כאן בשנים האחרונות. התוצאה אמנם תמיד מתוקתקת לעילא, אבל במקרים מסוימים היא קצת קרירה מדי, וכתוצאה מכך גם מנוכרת מדי ולא מספיק מרגשת.

המקרה הזה, לצורך העניין, מיוחד במינו: המפגש בין מאירי למיכה שטרית (שמבצע את השיר, כתב אותו והלחין אותו יחד עם מאירי) מחבר בין העולם הגדול, המרוחק והקר של הראשון לזה הקטן, האינטימי והחם של השני, והתוצאה מרתקת למדי. אמנם קשה לומר שתחושת חוסר האונים ששטרית מביע כאן (בסיוע של סולו גיטרה יללני מאת ברי סחרוף), ככל הנראה אחרי שאהובתו בגדה בו ("לא מוצא את הראש וגם לא את הגוף, אין כוח לקום ואין כוח לזוז") חודרת "ישר ללב", שכן ההפקה של מאירי בונה עבורה מסלול עוקף, דרך הראש, אבל זה לאו דווקא מחליש את עוצמתה. להפך: זה רק גורם לכך שבסופו של דבר, היצירה הדו-קוטבית הזאת מביאה גם בראש וגם בלב.

הבדיחה הזאת, להבדיל מהרבה אחרות מסוגה, דווקא כתובה ומולחנת לא רע בכלל (על ידי המוזיקאי טל שגב, שככל הנשמע למד דבר או שניים על עיבודים ים תיכוניים במהלך עבודתו עם יעקב למאי), העילגות שבה חיננית ומודעת לעצמה והאמת היא ש"בובה, מתוקה כמו עוגה", משפט המפתח בפזמון, משעשע למדי בחריזתו הרשלנית, אבל זה עדיין לא ממש מצדיק את קיומה.

בהתחשב בעובדה שכבר יש לנו פה שיקו חייק אחד, מושיק עפיה אחד ואבי הזמר אחד, כמו גם בכך שהרעיון של דאחקה מזרחית מפגרת-במתכוון כבר מזמן מיצה את עצמו, לא נותר הרבה מה לעשות עם היציאה הזאת שמתן שמר, לשעבר חבר בנבחרת של שרית חדד ב"דה ווייס", בחר לשלוח לרדיו בתור סינגל בכורה, במקום לסבך את עצמו עם משהו רציני. "בובה" הוא אמנם שיר מנענע, מבדר ואפילו אוצר בתוכו שבבים דקים של אינטליגנציה בהפוך על הפוך, אבל המקום הכי רחוק שהוא יכול להגיע אליו זה אולמי "חצר המלכה" בחדרה. חבל. זמר צעיר ובריא אמור לרצות לכבוש את העולם.

או-ווה. המון זמן לקח לסינגל הזה, השני מתוך "יותר טוב מזה לא יהיה", האלבום השני של השקרנים (לראשון, אגב, קראו "הבא יהיה יותר טוב"), לצאת לאוויר העולם. הסינגל הראשון, והמעולה, שנקרא "מאה דיסקים", יצא לפני משהו כמו מיליון שנה וזכה אז להשמעות רבות ב"קול הדינוזאור". הבעיה עם השקרנים היא שהם עושים את הרוקנ'רול שלהם לאט, בעצלתיים, בקושי מקליטים, בקושי עושים חזרות, בקושי מופיעים (טוב, אולי עכשיו הם סוף סוף מתאפסים על עצמם, כי הנה, יש הופעה ב-13.9 ב"צימר" בתל אביב, בואו), בקושי קמים בבוקר.

אם הרוקנ'רול שלהם לא היה הרוק'נרול הכי טוב, הכי טהור, הכי סוחף והכי אמיתי שנשמע כאן מאז ימי תיסלם ובנזין - רוקנ'רול שמיטיב לשלב בין תל אביביות אותנטית לפוסט-פאנק, גאראז' והורור-פופ מהסיקסטיז והסבנטיז, בדגש על הראמונז, הקראמפס, הסטוג'ס וחבריהם - אז לא הייתה, מן הסתם, שום סיבה לבוא אליהם בטענות. בכלל, נימת הכעס שנמצאת כאן, בין השורות, נובעת אך ורק מכך שגם "אנומלי", הסינגל החדש, מוכיח שהגיע הזמן שהעצלנים - סליחה, השקרנים - יהיו גדולים כמו ישו, או, לחילופין, דודו אהרון.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...