אוהבים וכו': מי השפיע על הפט שופ בויז?
לכבוד אלבום חדש ומשמח, הנה שבע תחנות תרבות שהכי השפיעו על ניל טננט וכריס לואו, הלוא הם הפט שופ בויז. סטייל, שנינות ואמביוולנטיות מינית
דיוות הסול הלבן של הסיקסטיז, דאסטי ספרינגפילד, זכתה לקאמבק מפתיע במחצית השנייה של שנות השמונים בזכות הזמנה מהפט שופ בויז להתארח בסינגל What Have I Done to Deserve This? ". הסינגל, שיצא ב-1987, נהיה להיט ענק וגרר עוד שיתופי פעולה בין הפט שופ בויז לספרינגפילד.
בשביל ניל טננט וכריס לואו זה כמובן לא היה עניין של מה בכך לעבוד עם כוכבת העבר הענקית שהדור שלהם גדל עליה. "בשנות השישים דאסטי היתה חלק מהנוף המוזיקלי, היא כל הזמן היתה בטלוויזיה, כל הזמן היו לה להיטים, פשוט היית מודע לקיומה לגמרי", סיפר טננט בראיון לפנזין הפט שופ בויז, Literally.
"קראתי עליו, ולקראת סוף שנות השבעים הוציאו את האלבום מחדש. נשארו עודפים וקניתי עותק במשהו כמו 99 פני, ופשוט חשבתי שהוא נפלא. בערך באותו זמן יצא אוסף להיטים שלה, בעטיפה השחורה. קניתי גם אותו ופתאום הבנתי כמה נפלאים כל השירים האלה. אהבתי את הקול שלה - הכמיהה והאיכות השברירית בקול שלה. וגם יש סוג מסוים של שירי דאסטי ספרינגפילד, ואיך שהיא שרה אותם, שפשוט מרגש אותך. הם מלהיבים ועצובים בעת ובעונה אחת".
אחד הסיפורים המרגשים בהיסטוריה של הפט שופ בויז הוא כיצד ניל טננט הגשים חלום כשנסע לניו יורק ב-1983 כדי לראיין את פוליס למגזין הפופ סמאש היטס. החלום כמובן לא היה לפגוש את סטינג, אלא להיפגש עם בובי אורלנדו, המכונה בובי או - מפיק ההיי אנרג'י האגדי שעמד במרכז סצנת הגייז הניו יורקית של תחילת האייטיז.
בובי או התלהב מהדמו שטננט נתן לו והציע להפיק את הסינגל הראשון של הפט שופ בויז. אמנם הגרסה הראשונה ל"West End Girls", שהופקה על ידי בובי או, זכתה להתעלמות כמעט טוטאלית באירופה, והפט שופ בויז נאלצו להוציא את הסינגל מחדש בהפקתו של סטיבן הייג, אבל אין ספק שזה היה רגע מכריע בבניית הזהות המוזיקלית של הפט שופ בויז כמלכי רחבת הריקודים.
ב-2003 הוציאו הפט שופ בויז קאבר ל"I'm in Love with a Married Man) Try It)" של בובי או. "זה שיר שתמיד אהבנו", סיפר טננט. "זה היה רעיון פרובוקטיבי שאישה תשיר 'אני מאוהבת בגבר נשוי', אבל שגבר יגיד 'אני מאוהב בגבר נשוי' זה בכלל פרובוקטיבי, ובגלל זה אהבנו את הרעיון. אנחנו אוהבים דברים פרובוקטיביים".
הופעה של הפט שופ בויז לא נראית כמו הופעת הרוק/פופ הרגילה, אלא יותר כמו ספקטקל בימתי מפתיע, צבעוני ורב-משתתפים. את השורשים לזה ניתן למצוא באהבה של הפט שופ בויז לתיאטרון באופן כללי, ולבלט באופן ספציפי. "גדלתי בניוקאסל והבלט המלכותי נהג להופיע שם", סיפר טננט בראיון. "אני זוכר שכשהייתי בערך בן 9 אמא שלי לקחה אותי לראות את הבלט 'ג' יזל' וחשבתי שזה נהדר. החלטתי שאני רוצה להיות רקדן בלט. שאלתי מהספרייה את הספר 'למד את עצמך לרקוד בלט', והכרחתי את אחי הקטן לעשות איתי את התרגילים האלה עם הבר בחדר השינה של אחותנו, כשאנחנו נשענים על הרדיאטור".
האהבה של הפט שופ בויז לתיאטרליות ולכוריאוגרפיה ניכרה כבר בסיבוב ההופעות הראשון שלהם, ובו הופקד על הצד הוויזואלי שלו במאי הקולנוע המנוח דרק ג'רמן. זאת היתה אקסטרווגנזה אופראית גרנדיוזית שהפט שופ בויז לא יכלו להרשות לעצמם בשלב מוקדם יותר בקריירה, מה שמסביר מדוע יצאו לסיבוב הופעות ראשון רק אחרי האלבום השלישי.
הספקטקלים המרהיבים של הפט שופ בויז המשיכו בסדרת ההופעות שעשו ב-Theatre Savoy בווסט אנד של לונדון ב-1997, יחד עם האמנית סם טיילור-ווד; במחזמר הדיסקו הכושל "Closer to Heaven", שיצרו לפני עשור; והגיעו לשיא בשנה שעברה בבלט "The Most Incredible Thing", המבוסס על סיפור של הנס כריסטיאן אנדרסן. הפט שופ בויז כתבו את הפסקול לבלט וביצעו אותו יחד עם התזמורת הסימפונית של ורוצלב שבפולין. טננט ולואו הסבירו שהיות שהם תמיד יצרו מוזיקה לריקודים, להלחין מוזיקה למחול היתה מבחינתם התפתחות מתבקשת.
"מאז סיבוב ההופעות עם דרק ג'רמן מ-1989 עבדנו הרבה על הכנסת המוזיקה שלנו לקונטקסט תיאטרלי", אמר טננט בשנה שעברה בראיון לאתר "The Quietus", אחרי הופעת הבכורה של "The Most Incredible Thing". "אנחנו באמת תיאטרליים. הבנו שאנחנו לא צריכים מוזיקאים על הבמה, כי אנחנו עושים מוזיקה דיגיטלית. עכשיו ישנו כריס שמנגן קלידים על הבמה, אבל הוא ואני למעשה דמויות. אנחנו לא צריכים מוזיקאים שיפריעו".
בשנת 1998 - 25 שנה לאחר מותו של נואל קווארד - יזם ניל טננט אלבום מחווה לשחקן, זמר, מחזאי ומלחין הבריטי הגדול הזה, שהתפרסם במחצית הראשונה של המאה ה-20 ונודע כהומוסקסואל שנון, ראוותני, חצוף ומלא סטייל. פול מקרטני, סטינג, אלטון ג'ון, מריאן פייתפול, רובי ויליאמס, דיימון אלברן ואחרים ביצעו קאברים לשיריו של קווארד במסגרת האלבום "Twentieth Century Blues: The Songs of Noel Coward", שטננט אצר.
"כל ההכנסות מהאלבום הולכות למלחמה באיידס, אך המניעים שלי בעריכת האלבום לא היו רק פילנתרופיים", אמר טננט על הפרויקט. "אני חושב שנואל קווארד היה כוכב הפופ הבריטי הראשון, ורציתי לשמוע את שיריו מבוצעים על ידי הדורות הבאים. סיפורו של הפופ הבריטי הוא לא רק סיפור של סקס, בריונים ורוקנ'רול. זאת גם מסורת של סטייל, שנינות, אירוניה, אמביוולנטיות מינית ותחכום רברבני, המתווך על ידי תקשורת ההמונים. את המסורת הזאת התחיל נואל קווארד".
לאינדי הבריטי של האייטיז היו כמה משוררים גדולים, שבראשם עמד מוריסי, אבל פופ המצעדים של אותו עשור היה ידוע בטקסטים דלוחים במיוחד. ולמרות שהיתה לו כוונה מלאה ליצור פופ מצעדים מובהק, ניל טננט לא רצה להיכנע לקונבנציות כתיבת הטקסטים של הז'אנר. את הישועה הוא מצא דווקא בטקסטים של ג'ון לנון.
"הדבר שהכי השפיע עליי כשרק התחלתי לכתוב שירים זה מה שג'ון לנון אמר על הכתיבה של 'Strawberry Fields Forever'", אמר פעם טננט. "הוא אמר שהוא רוצה שזה יהיה יותר כמו שיחה. 'I think, er, no, I mean, er, yes but it's all wrong / That is I think I disagree?' חשבתי - זה מעולה! זה מה שאני רוצה לעשות!".
ניל טננט יצא מהארון רק ב-1994 בראיון למגזין הגייז הבריטי Attitude, ולואו למעשה מעולם לא יצא מהארון באופן פומבי. אבל בעוד הפט שופ בויז נמנעו מלדבר על חייהם האישיים, הם אף פעם לא היססו להבהיר את נטייתם המינית בשיריהם, באסתטיקה שלהם ובבחירת האנשים שעמם שיתפו פעולה.
בין שזה שיתוף הפעולה עם לייזה מינלי ועם דרק ג'רמן, הקאבר ל"West Go" של הווילג' פיפל או המיוזיקל "Heaven Closer to", שיצרו ביחד עם ג'ונתן הארווי המתמחה בכתיבה על נושאים הומוסקסואליים. אבל כמו בכל דבר אחר, גם בעניין הזה הפט שופ בויז תמיד עשו מהלך כפול, הפעולה והרפלקסיה עליה בו זמנית, שהיה מתוחכם יותר ממה שנהוג בעולם הפופ.
היחס של הפט שופ בויז להומוסקסואליות שלהם תמיד היה מורכב. בסרט התיעודי "A Life in Pop", אמר טננט שהוא ולואו מעולם לא הסתכלו על העולם דרך הפריזמה ההומואית; ייתכן שהתכוון לכך שמאחורי התכנים ההומוסקסואליים מסתתר עיסוק בנושאים הנוגעים לכולם, כמו בעיות של זהות ושייכות, יצרים טראנסגרסיביים ואתוסים של תרבות נגד.
כשניל טננט שילב דיבור בשיריו המוקדמים, כמו "West End Girls" ו"Opportunities", אנשים הניחו שמדובר בגרסה בריטית ומאוד לבנה של ראפ. אבל למעשה השירה הדיבורית של טננט היתה לקוחה ממקום אחר לגמרי: כפי שסיפר כעבור שנים לכריס הית, שכתב את הביוגרפיה של הפט שופ בויז, "Literally", הוא אימץ את סגנון השירה הדיבורית שלו דווקא מהשחקן הבריטי המנוח רקס הריסון, שגילם את פרופ' הנרי היגינס ב"גברתי הנאווה".
ב-1956 כיכב הריסון בתור פרופ' היגינס בגרסה הבימתית של המחזמר לצד ג'ולי אנדרוז. הביצוע שלו היה כל כך מושלם שהוא נבחר לגלם את היגינס גם בגרסה הקולנועית, שיצאה ב-1964, ואילו אנדרוז הוחלפה באודרי הפבורן. ואחרי שזכה בפרס הטוני על המשחק שלו בברודוויי קטף הריסון את פרס השחקן הטוב ביותר באוסקר על גילומו של היגינס בקולנוע.
צמד היוצרים היהודים שכתבו את "גברתי הנאווה", המחזאי אלן ג'יי לרנר והמלחין פרדריק לאו, בהתבסס על המחזה "פיגמליון" של המחזאי האירי ג'ורג' ברנרד שו, הביאו בחשבון שרקס הריסון הוא לא זמר גדול, ויצרו במיוחד בשבילו שירים המשלבים הרבה דיבור. בתור מי ששמע לא מעט פעמים שיש לו קול של צפרדע, גם טננט הצעיר לא היה מי יודע מה בטוח ביכולות הווקאליות שלו, לכן בשיריו המוקדמים החליט לאמץ את הגימיק של הריסון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם