משהו מתוק: איילת זורר לא מתחנחנת ולא מתנצלת
השחקנית איילת זורר מככבת כעת לצד ראסל קרואו בגרסה החדשה לסופרמן. עם זאת היא אינה מסתפקת בהצלחה הבינלאומית הכבירה, חולמת על בימוי ועבודה אישית עם שחקנים ורוצה מאוד שבנה הקטן יישאר ישראלי
עכשיו זורר כבר לא בארצנו. כידוע היא כובשת את הוליווד וחיה בלוס אנג'לס, שזה גם מוזר. המון שנים היא הייתה חלק מהמסך שלנו ופתאום כבר לא. בארץ היא נמצאת כמה שבועות, בין השאר לצורך צילומי אופנה לרשת גולברי, שלה היא משמשת פרזנטורית בשנים האחרונות. אירוני שלמרות אותה היכרות ארוכת שנים איתה בשנייה הראשונה כשהיא נכנסת לקפה – נטולת איפור, שיער אסוף, ג'ינס וטי שירט – אני לא מזהה אותה. זו תכונה מעניינת שלה. ככל שמדברים איתה יותר ככה היא נעשית זוהרת יותר. היופי שלה לא מזנק עליך, אלא מתגנב, ובלי שתשים לב אתה מוקסם.
זה כנראה הולך גם עם העובדה שהיא אינה מוותרת על כלום. לא מתחנחנת ולא מתנצלת. יש לה דעות מוצקות בעיקר מן הסתם בתחומי העבודה המשותפים שלנו, תיאטרון וכדומה, וככל שהיא נעשית יפה יותר ככה היא גם נעשית דעתנית יותר והשיחה שלנו הופכת לוויכוח שנדמה לי שהפסדתי בו. בשיאו אפילו ניסיתי, בטיפשות גדולה וכדי להדגים נקודה, לבצע קטע משחק קטן. מול איילת זורר. היא שיגרה אותי מיד למקום הראוי לי. בקיצור אין פלא שכבר בתחילת השיחה עולה העובדה שהיא לא באמת מסתפקת, לפחות לא נפשית, בעמדת השחקנית הפסיבית ושיש לה חשק גדול דווקא לביים תיאטרון או קולנוע.
'אני לא יכולה עכשיו לביים הצגה בארץ כי להיות פה חודשיים זה לא פרקטי, אז בימוי קולנוע שם בארצות הברית זה יותר על הפרק, אבל עקרונית לביים זה משהו שפשוט מושך אותי. זה נותן איזו הסתכלות רחבה יותר על היצירה מזו של שחקן ואני תמיד נמשכתי לזה. גם לכתיבה. מאותו מקום'.
תמיד הרגשתי שעניין ה'להיות שחקנית – נטו' הוא לא מושלם אצלך. כלומר היית יכולה לעשות משהו אחר. לא רק אמנות.
'יש בזה משהו נכון שאפשר להגיד עליי, אבל מצד שני עובדה שלא. כלומר נעשיתי שחקנית. עם זאת, יש לי הרבה תחומי עניין בחיים'.
נדיר אצל שחקן לא?
'אולי היה לי מזל שהדברים התגלגלו ככה שראיתי הרבה, אך עוד מהתקופה של 'עניין של זמן' הייתה איזו במאית בחינוכית שהייתה אומרת לי כל הזמן 'סעי לאמריקה ותלמדי בימוי''.
בדיוק חשבתי על זה אתמול בערב כשראיתי פרק, שאפילו הדמות שלך ב'עניין של זמן' הייתה קצת כזאת – ראש גדול כזה, לא תיכוניסטית רגילה. כלומר זה משהו שזיהו אצלך ממש כשהיית ילדונת.
'גם אז הייתי מתערבת המון בתסריטים. היה לי מה להגיד על כל דבר וזה ממש בגיל 20, שעוד לא ממש ידעתי כלום. חשבתי לא פעם מה היה קורה אם הייתי עושה את זה, הולכת ללמוד בימוי באיזה NYU או משהו. היו עוד דברים שעניינו אותי מאוד: ציור, תיאטרון מחול. פגשתי את וים ונדרס כשהוא צילם איזה וידאו קליפ בלוס אנג'לס. ביקשו שאבוא להגיד איזה משהו בעברית והוא אחד האנשים שאני הכי מעריצה בקולנוע והסרט שהוא עשה על פינה באוש ריתק אותי, אבל עובדה שלא עשיתי את זה אלא נעשיתי שחקנית'.
למה?
'לא יודעת, כנראה יש איזה קלקול פנימי שבכל זאת דורש ממני להביא רגשות בצורה מסוימת'.
אבל גם ציור או בימוי הם הבעת רגשות.
'זה לא אותו דבר. לשחק, בשבילי לפחות, זה הרבה יותר חזק. כשאתה נכנס לדמות ומספר סיפור של אנשים אחרים וחווה חוויה רגשית שלא באמת קשורה אליך זה משהו אחר. אולי כשאתה כותב זה דומה לזה. במקומות אחרים זה יותר משלב לדעתי אינטלקט עם רגש וזו חוויה אחרת. היצירה שלי כשחקנית זה סוג של שחרור בשבילי. אני צריכה את זה. אני נהיית קצת מעצבנת אם עובר הרבה זמן ואני לא עובדת. אני נעשית קצת בלתי נסבלת'.
אבל לא בעניין של עבודה, יציבות ופרנסה אלא בעניין של לשחק לשם המשחק, כלומר החוויה הזאת שלך הייתה אותה חוויה גם אם היית מיליונרית ולא היית צריכה לחשוב על פרנסה עוד לעולם.
'לא, לגמרי לא. אם אני באה עכשיו להצטלם לצילומי אופנה של גולברי למרות שזו פרנסה טובה זה לא סוג העבודה שאני מדברת עליו. אני צריכה את האלמנט המשחקי ואת האתגר האינטלקטואלי שהולך איתו. זה מנגנון שטוב שיהיה המאפשר לך לבקר את עצמך כי ככה אתה לא
הקריירה הבינלאומית שלה התחילה עם ההשתתפות בסרט 'מינכן' של סטיבן שפילברג בשנת 2006, שעליו אמרה פעם בריאיון שפתח לה את הדרך להוליווד. בשנת 2007 היא השתתפה בהפקת 'אדם בן כלב' עם ג'ף גולדבלום, ב-2008 ב'מלאכים ושדים' עם טום הנקס (ההמשך ל'צופן דה וינצ'י'), ואחר כך בסרט הקטן יחסית 'שמונה צדדים לאמת', קצת בטלוויזיה האמריקנית ובעוד כמה סרטים אמריקניים שלא הגיעו ארצה, אבל מובן שאת הכותרות הגדולות עשתה השתתפותה בסרט החדש בסאגת 'סופרמן' בתפקיד אמו של הגיבור בטייטס הכחול לצד ראסל קרואו ועוד כוכבים. 'אין ספק', היא מחייכת, 'שזה ממש צחוק הגורל שבסוף זה יצא הסרט הגדול שלי בהוליווד'.
תגידי, בהמשך לשיחתנו קודם, לשחק בסרט הוליוודי ענקי כמו 'סופרמן' זה עדיין משחק? אולי אני מדמיין, אבל נראה לי שעם כל הלחצים מסביב, קטיעת הרגע להמון שוטים קטנים, העיסוק בסיפורים מופרכים שכאלה מבוססים על קומיקס והדגש שמן הסתם יש על איך את נראית ומצטלמת ועל האפקטים ועל להספיק את הלו"ז של היום כי הכול נורא יקר – בתוך כל הטירוף הזה עוד מצליחים לשחק ממש?
'ברור שכן. אם יש סיפור טוב ודרמה טובה אז יש מה לשחק. התנאים בכלל לא משנים. המשחק נשאר חשוב. כשאתה מול טום הנקס וכשהבמאי שלך הוא רון הווארד כמו שהיה לי ב'מלאכים ושדים', אז נכון שהדרמה יותר בידיים של הבמאי מאשר בידיים שלי כי זה אופי הסרט הזה שהוא סרט אקשן, אבל המשחק ממשיך להיות מאוד מאוד חשוב'.
כן, זה מעניין אותם בכלל? לעבוד עם שחקן? הציפייה היא לא שפשוט תביא מה שאתה יודע לעשות וזהו?
'זה לגמרי מעניין אותם. במקרה של 'סופרמן' לדוגמה, אתה משחק מול ראסל קרואו. זה מחייב'.
הוא טורח בכלל לשחק? הרי ליהקו אותו לסרט כזה, מהלהיטים ההוליוודיים, כדי שישחק את ראסל קרואו, לא כדי שיעשה צ'כוב ויתפלסף.
'הוא טורח מאוד לשחק, כולל לעבור על כל רפליקה מיליון פעם ולפענח אותה. כל רגע שלא מצלמים הוא עם התסריט ביד עם המשקפיים שלו וקורא שוב ושוב ומשנה ומוחק וכותב מחדש ועוד פעם ועוד פעם ובודק מה אם נגיד ככה ומה אם נעשה ככה. לגמרי לגמרי. אבל אני מבינה למה אתה מתכוון. לי היה מזל שעשיתי דברים מגוונים מאוד, אבל אם יתחילו ללהק אותי פעם אחרי פעם לאותם תפקידים בדיוק, שזה משהו שקורה לפעמים, אז יכול להיות שאלמנט המשחק נטו יסבול'.
היה חשש כזה? שתיפלי לאיזה טייפ קאסט?
'שמע זה משהו שקורה. בכל מקום ולכל אחד. מתחילים לחשוב 'טוב היא ככה אז נלהק אותה לככה'. אז אני לא יודעת אם היה חשש מודע, אבל יש בהחלט החלטה מודעת שלי ושל הסוכנים שלי שם לגוון בתפקידים ולחפש דברים שונים. הם סירבו לתפקידים מסוימים ולקחו תפקידים, אפילו קטנים, שייתנו לי גיוון. לדוגמה עשיתי עכשיו תפקיד קטן מסוג שבחיים לא עשיתי לפני כן, באיזו סדרה של רוסייה שנשואה למאפיונר, מין כרמלה סופרנו כזאת עם ציפורניים ארוכות ומלאת תכשיטים. הכי לא אני. נורא כיף. מכות וצרחות וטירוף'.
ובדרך כלל את דווקא עושה דמויות מוחזקות כאלה.
'אתה חושב? נינה היא דמות מוחזקת (מהסרט 'האסונות של נינה', י"א.) וב'טיפול' זה מוחזקת?'.
אני חושב שכן, להיא ב'בטיפול' יש כמובן בעיות...
'בעיות? יש לה בעיות אקוטיות, היא בחורה דפוקה לגמרי. אתה ראית את הסדרה?'.
כן. ראיתי ואהבתי, אבל אני מתכוון שהיא לא פרחה רוסייה עם ציפורניים, היא לא מוחצנת אלא מופנמת. היא בחורה מתוחכמת ואינטליגנטית. אפילו שיש לה בעיות.
'אה, אז רק פרחה זה מוחצנת? אני חושבת שמה שאתה אומר עכשיו זה סוג של רושם שנשאר עליי בעקבות שנים של עבודה שלי שראו בארץ. זה לא בהכרח המציאות'.
או שאת פשוט בחורה מתוחכמת ואינטליגנטית וזה מה שיוצא.
'זו גם אפשרות', היא אומרת ואיכשהו לא נראה שהיא לוקחת את זה כמחמאה אלא קצת מתרגזת עליי, 'אבל אני לא בטוחה שזה קשור. פה אני מלוהקת לתפקידים האלה ויש עליי דימוי כזה כי אתה צופה בי שנים עוד מאז 'עניין של זמן'. וכשאני הולכת לשם אז לא צפו בי שנים. אני חדשה לגמרי. אין עליי עדיין חותם הלבנה האשכנזייה האינטליגנטית וכו'. זה חלק מהסיבה שאני שם וחלק מהסיבה שאני נהנית להיות שם'.
אז היה לך מזל נורא גדול בעצם להמציא את עצמך מחדש כשחקנית באמצע החיים. לא רק בגלל הגדלים השונים שם ופה אלא בגלל הדימוי.
'כן, בדיוק, וממש לא בגלל הגדלים. הגדלים זה יכול להיות נורא נחמד, אבל זה לא העניין. רציתי להיות משהו שלא הייתי. ובגלל זה אני רוצה מזה עוד ועוד ועוד כי זה לא היה לי קודם'.
אבל יש גם מחיר ללהיות שם. דיברת על זה לא אחת בראיונות. אמרת שכשאת מגיעה ארצה את ממש בוכה. זה עדיין ככה?
'אני בוכה מהרכבת, מהתנועה, מהכול. מה שהכי חסר לי זה החברים שלי. כולנו באותו גיל והתבגרנו יחד וכשהגענו לשלב שלכולם יש ילדים אני לא פה. הילד שלי לא גדל עם הילדים שלהם. זה אני ובעלי גלעד נגד העולם. פעם אחת בפרמיירה של 'מלאכים ושדים' נסעתי לניו יורק ליום אחד והשארתי את ליעד (הבן שלה, א"י) לבד ופחות או יותר זהו, כי אין סבתות שיעשו בייביסיטר ואין חברים שיחלקו את הנטל'.
אגב הקשיים של לגור בחו"ל ולגדל שם משפחה, זורר, נשואה למדריך הגלישה גלעד לונדובסקי ואמא לליעד בן השבע, ומן הסתם כשהיא עברה לחיות בלונס אנג'לס ולעבוד שם בעלה ובנה עברו איתה. היא הודתה כבר בראיונות קודמים שזה לא היה קל. במיוחד בהתחלה.
'בהתחלה זה היה לגלעד קשה יותר', היא מאשרת, 'אבל אחר כך זה השתפר מאוד. תראה, גלעד הוא גולש במקצועו. אז אחרי שמתרגלים, בוא נגיד שתכל'ס קליפורניה בגדול זה מקום לא רע לגולשים. רק שתבין את הפער בין המקצוע שלי למקצוע שלו. שמע סיפור – קניתי לו מתנה ליום האב ספר על חופי גלישה בצפון קליפורניה כי הוא כל הזמן יורד דרומה לגלוש, והוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח ולא הבנתי למה, ואז הוא שאל בעדינות אם אכפת לי אם הוא יחליף את הספר ואמרתי שכמובן שלא אכפת לי אבל שאלתי למה, ואז שוב בעדינות לאין קץ הוא הסביר לי שבצפון קליפורניה יש מלא כרישים. אבל האמת היא שהוא מבסוט שם עכשיו. נעים לו. דווקא לי יותר בודד עכשיו מאשר לו כי לאמהות יש נטייה לחבור יחד ואין לי ממש את החבירה הזאת בקליפורניה שהייתה יכולה להיות לי בארץ'.
וליעד למעשה גדל אמריקאי יותר מאשר ישראלי. מן הסתם מדבר אנגלית טוב יותר מאשר עברית.
'נכון. שיט. אבל הנה עכשיו הוא היה בקייטנה ותוך חמישה ימים דיבר עברית. אבל אתה צודק, הפחד שלי הוא לא על עכשיו אלא מה יהיה כשהוא יגדל'.
זה קשור גם לעובדה שיש לך רק ילד אחד?
'יש מצב. בהחלט יכול להיות שמבחינתי אני מרגישה שאני לא יכולה להרחיב עוד את המשפחה בלי תמיכה יותר גדולה מסביב של הסבתות והחברים'.
את יודעת זה כבר חתיכת קורבן להקריב – מילא יגדל אמריקני או ישראלי, ידבר אנגלית או עברית, אבל לא לעשות עוד ילד, זה החלטה שצובעת את כל החיים לפה ולפה.
'כן, נכון. בוא נגיד שזה לא תלוי רק בזה, אבל זה בהחלט שיקול משמעותי ושאלה משמעותית ופתוחה שתמיד נשאלת'.
בהנחה שתישארו שם עוד כמה שנים – הילדוּת שלו תהיה באמריקה לא בישראל.
'כן, יש בזה משהו, אף על פי שבפעם האחרונה שהיינו בחופשה בארץ באילת הוא רצה לעבור לגור באילת. אז הסברתי לו שאני לא בטוחה שזה רעיון טוב (צוחקת), אבל זה עשה אותי קצת אופטימית בעניין הזה. אגב אילת, הייתה לי שם חוויה ממש מעניינת, תפסתי שיחה עם איזה בחור מקומי ודיברנו על גידול ילדים באילת ועל מערכת החינוך שם והקשיים שלה וחשבתי כמה זה חבל שדווקא במקום כמו אילת היו יכולים להתחיל איזו מערכת חינוך אקולוגית ולחנך לצריכה נבונה ולאנרגיה סולארית וכל מיני דברים כאלה וכמה זה דבילי ומרגיז שלא עושים את זה'.
טוב, זה דבילי ומרגיז שאין הרבה דברים במערכת החינוך ו/או האקולוגיה בארץ.
'נכון, אז בקיצור צריך להצביע יאיר לפיד'.
כן, את בעד הבחור?
'אני חושבת שהוא יהיה שר חינוך מצוין. לא יודעת להיכנס לזה יותר מדי לעומק, אבל הוא אדם מוכשר מאוד ואני מאמינה לכוונות שלו וזה כבר הרבה'.
בשלב הזה זורר כבר ממהרת כי היא תכף צריכה לעלות להצטלם בסטודיו. וזורר היא דייקנית גדולה. לא נעים לה לאחר אפילו לא בחמש דקות. המדובר כאמור בצילומים לחברת האופנה גולברי שהיא הפרזנטורית שלה כבר שלוש עונות. הגיוני שאישה יפה כמו זורר תדגמן, אבל לאור הג'ינס, הטי שירט והפשטות הכללית שהיא משדרת מתבקש לשאול אותה אם היא בכלל אוהבת אופנה.
את אוהבת אופנה?
'קודם כול זה מרתק מבחינה אינטלקטואלית כמשהו שמראה מוסכמות של תקופה ומקום, אבל בלי קשר לצד האינטלקטואלי, זה כיף לי מאוד להתעסק בבגדים. עם זאת, אני לא אוהבת לעשות שופינג. אני יכולה להסתובב בג'ינס וטי שירט ימים על גבי ימים כי חוויית השופינג מעיקה עליי. צפוף לי בעיקר. אבל אם אני משקיעה אז אני כבר משקיעה. אם אני נכנסת לחנות ורואה משהו שאני אוהבת אני אקנה אותו בלי הרבה מדידות ודי מהר ואני מסוגלת להוציא על זה בוכטה. אבל אני עושה את זה לעתים נדירות'.
והחוויה שלך כדוגמנית מן הסתם שונה מהחוויה שלך כשחקנית.
'ברור. ברור שהעבודה שלי היא שחקנית ושם יש לי הרבה יותר מקום להבעה. כשאני מדגמנת אז חברת האופנה קובעת הכול – מה אלבש ואיך אראה ומה אשדר ואילו תמונות לקחת וזה בסדר זו העבודה ומשלמים לי בנדיבות, אבל הם רוצים דימוי מסוים לבגד שלהם. משהו אלגנטי, נשי ובוגר יחסית. הם לא מוכרים בגדי ים לבנות 17'.
אגב בנות 17 ואגב דוגמנות ומשחק, את אישה יפה מאוד, אנחנו רואים את היופי שלך כבר 20 שנה על המסך, אלמנט ההזדקנות במקצוע הזה מטריד תמיד, אבל האם הוא מטריד יותר נשים יפות? מה גם שלהוליווד לא הגעת בגיל 20.
'תמיד עולה השאלה לאן הולכים ומה עושים, אבל בקולנוע אין רק בחורות צעירות. יש תפקידים טובים גם למבוגרים. מעולם לא הייתי בתפקידי הכוסית המטורפת. תמיד היו ארוכות רגליים ממני, בלונדיניות ממני וחושניות ממני. אז היום לגילי אני נראית טוב, אבל להיות יפה לא שירת אותי בכלל בצעירותי. להפך. אם כבר זה רק הפריע. זה מנע ממני תפקידים מסוימים בשלב מסוים של החיים ועכשיו דווקא אני במצב טוב. התפקידים המעניינים הם הבוגרים יותר'.
אז ההזדקנות היא חיובית?
'היא חיובית וגם יש לך ברירה?'.
ביציאה אנחנו צוחקים שזה כמו הדייט הכושל בהיסטוריה. לא רק שיש לך בקושי שעה להתרשם ולהרשים, האישה שמולך נשואה ואם לילד וגרה במרחק אוקיינוס. אני גם לא בטוח שזורר חיבבה אותי כל כך בכל מקרה. אבל איכשהו, ואולי בגלל זה, יצאתי מאוהב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם