ראשי » תרבות » קולנועגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

סיפורי סבתא: איך היה בשואה בשבדיה?

"סימון והאלונים", המתאר את המתחולל בשבדיה בתקופת השואה, מוגש כטלנובלה טלוויזיונית שדורשת עוד ועוד שיאים ותפניות בסיפור

נו, אז איך היה בשבדיה בזמן השואה? היה ככה ככה. כלומר השבדים היו ניטרליים, שהרי הם לא נכבשו על ידי שום צבא והתאפשר להם לנהל מדיניות של גם וגם. אצלם בבית פעלו בגלוי מפלגות נאציות, וגם האנטישמיות לא הורידה את ראשה הכעור. ואילו בחוץ, ברחבי אירופה הבוערת, השתדלו הדיפלומטים שלהם - פולקה ברנדוט וראול ולנברג - לחלץ יהודים מהתופת, אך למרבה הצער הם עשו זאת בהצלחה די מזערית.

כל המידע הזה, שבדרך כלל אינו מעסיק את יוצרי הסרטים בשבדיה, מועבר כעת באמצעות עלילת "סימון והאלונים", שמציבה בלב הסיפור המוביל שלה בני משפחה יהודית עשירה שברחו מגרמניה אל חופי שבדיה הבטוחים, מתוך ניסיון לשקם את הטראומות שהיו מנת חלקם בברלין שתחת צלב הקרס. נכון הוא שאם המשפחה קורסת אל אשפוז בבית מחסה לפגועי נפש, וגם הילד הקטן אייזיק נושא עמו את הלם המפגשים האנטישמיים; בהמשך אפילו צצה איזו בת דודה קצת מטורללת ששרדה את אושוויץ. אבל למה להלין? אף אחד לא ממש מת, ואייזיק הקטן, הרגיש והפגיע אפילו מצליח לכונן מערכת של ידידות אמיצה עם סימון, ילד כפרי יליד שבדיה. או ככה לפחות זה נראה כלפי חוץ.

סוד כמוס ראשון, שמותר לגלות, הוא שגם סימון הוא באיזשהו מקום סוג של קורבן שואה. נכון שהוא נולד בשבדיה הניטרלית וגודל בחממה ביתית ודאגנית של נגר קפדן ואשתו החולמנית, אבל חיש מהר מתברר כי אלה אינם הוריו הביולוגיים. אמו, משונה ודחויה חברתית, חיה בשולי הכפר, ואילו אביו-מזריעו היה אורחפורח שרק חלף בכפר, ולמרבה הצער (מהבחינה החברתית), היה מוזיקאי גרמני בן האומה היהודית. עד שמידע זה גולש אל תוך אוזניו הסקרניות של סימון, הוא מספיק לפתח מערכת יחסים פורייה ואף גדושה בסודות פרטיים עם עץ אלון איתן, הניצב על פלגי מים בסמוך לחופה המערבי של שבדיה.

 

מה שמתחיל כעלילה הנפתחת בעקבות אירועי ליל הבדולח בנובמבר 1938 בגרמניה, מתגלגל פה לסאגה אפית המקיפה שני עשורים וחצי, שבהם הילדים מספיקים להתיידד, אחרי כן לריב זה עם זה, להתחבר מחדש ואפילו להינשא במזל טוב. סיפור ארוך ונפתל זה הנו הרובד החלש יותר בסרטה של הבמאית ליסה הולין (ילידת ניו יורק שעובדת בנורבגיה ובשבדיה). בעיקר משום שהוא מוגש בטונים של טלנובלה טלוויזיונית הדורשת עוד ועוד שיאים ותפניות בסיפור, אפילו אם אלה אינם הגיוניים ואינם תורמים לשרטוט דיוקן נאמן יותר של גיבורי העלילה.

גם הצד החזותי, המלוטש בדרך כלל בסרט, מתחיל להעיק לאחר שעה של צפייה. זאת בשל הטון הגלויתי או הפוסטרי שהצלם דן לאוסטסן בחר עבור "סימון והאלונים". הבמאית הולין מרבה לסמוך כאן על סמלים ועל מטאפורות - גלים מתנפצים, עצים בסערה, רכבות מסתערות קדימה - שאמורים להחליף את הסיפור בכל הקשור לחיזוק המסרים של הסצנות השונות. סרט שבהחלט יכול היה להסתופף מתחת להגדרה של סיפורי סבתא.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...