לילה טוב ורועש: האיחול ללילה שקט ממהדורות החדשות הוא עבור הצופים החרדתיים. כלומר, כולנו
מהדורות החדשות מאחלות לנו שקט, רק כדי להזכיר לנו שאנחנו תמיד חיים בחרדה ובמציאות היומיומית של ישראל (ובטח של מקום העבודה הנוכחי שלנו), האזרח רגיל לאכול חרא. גם משדר "לתת" לקח חלק בנכלוליות הזו
מבזק: העוני הוא כבר לא נחלתם רק של העניים. משדר "לתת" צילום: רועי ברקוביץ'
מדי לילה, כשהשעון מראה חצות ומשהו, הקריין התורן של מהדורת החדשות של ערוץ 2 מסיים את המבזק במילים "שיהיה לילה טוב ושקט". תמיד "לילה טוב ושקט". בכך ניתן האות לתחילתה של התגרדות מפוארת. אין לי טענה כלפי ה"לילה טוב"; הוא אך טבעי. זה ה"שקט" שבמפגש עם האוזן שלי נשמע כמו חריקת גיר על לוח. אני חושב, כמה פטרונות דחוסה בתוך האיחול הזה. חושב, לפעמים מילה אחת מסגירה יותר ממהדורה שלמה. חושב, הקריין הזה הוא חתיכת תוכי מדבר.
ההנחה העומדת מאחורי האיחול "לילה טוב ושקט" היא שבכל רגע דבר מה עלול להפר את השקט, ושבמצב עניינים כזה, כשהרע מכל אורב מכל פינה, מסווה עצמו באפלה, הדבר הטוב ביותר שאפשר לייחל לו זה שהשקט יישמר. מהיכן עשויה לנבוע הנחה כזאת? מתחושה קונסיסטנטית של חיים במצור. של מציאות שברירית מנשוא. האיחול "לילה שקט" לא רק שמסייע בהנצחת תחושת המצור, הוא אף מעניק לה ממד "ממלכתי". הרי "אמרו בחדשות" - דרגת התוקף הגבוהה ביותר במדינת ישראל.
ככה שאין טעם לצפות ללילה כיפי, עתיר עניין, מרתק-מסקרן, שילמד אותך דבר מה חדש, שיפגיש אותך עם חוויה בלתי צפויה, שיעבור עליך בחלומות פסיכדליים, בהזיות מתוקות, בפנטזיות מנוקדות (אני לא מצפה מהקריין שיאחל לי את כל הדברים הללו, אלוהים לא, אבל ה"לילה טוב ושקט" מתנקש בעצם האפשרות שהם עשויים בכלל להתקיים); צריך רק לקוות שהלילה יעבור בשלום. איזה חיים מחורבנים אלה, כשזה כל מה שיש לצפות מהם.
האינטרס של מהדורת החדשות של ערוץ 2 שכל אחד מצופיה יוריד ציפיות ויתמסר לחרדה הוא מובן: כך יחסו למהדורה יהפוך לתלותי יותר, בהיותה המבשרת הטבעית על הפורענות, איזו שזו-לא-תהיה. כשהדי נקישותיהם של ארבעת פרשי
האפוקליפסה יינשאו באוויר, תיפתח הטלוויזיה על ערוץ 22 בממיר. אבל באיחול התבוסתני הזה מובלעת אמירה משמעותית אפילו יותר. השאלות "מה אתה אמור לחשוב? " או "איך אתה אמור להרגיש?" אינן רק עומדות בפני עצמן; הן נגזרות משאלה עמוקה יותר: מי אתה. שכשמהדורת החדשות אומרת לך כיצד לנהוג, היא למעשה אומרת לך מי אתה. ואתה, חביבי, אדם חרד, אליבא דחברת החדשות. זהו זה. הוחלט. תאכל חרא.
זו המומחיות הנכלולית של הטלוויזיה המסחרית: להגיד לצופה מי הוא. האמנות העדינה שתוויה דקים מכדי להבחין בהם. בשני בערב, למשל, הופתעתי לגלות שאני עצמי מסווג תחת קטגוריית עשיר, או למצער, בעל אמצעים - אמצעים שאוכל לתרום לצדקה. זה קרה במהלך צפייה במשדר השירותרום לעניים שנקרא "לתת", שהיה בעצם ספין אוף של "כוכב נולד", שנועד בעצם להזריק לתוכנית מעט נקודות זכות - ובעיקר כסף - לאחר עונה כושלת. לתרום זה אחלה, אבל להציל את המותג המוכה חשוב יותר.
על כל פנים, כדי שאנשים כמוני - המסות שצופים בתוכנית ונמנים עם המעמד הבינוני - ייאותו לתרום אף על פי שהם עצמם לא פעם נזקקים, צריך לבדל אותם מה"עניים". לכן המשדר כולו היה רצוף בניסיונות להגדיר ולבודד מיהו "עני", אותו אחר-ללא-תקנה שמוכר מהיומיום בתחפושתו כמספר בטורי הסטטיסטיקה של הלשכה המרכזית: נערכו הסיורים המבזים הרגילים בבתים העלובים, נתפרה מסביב מוזיקת קיטש סנטימנטלית מעושה, וכן, גם הסטטיסטיקה עצמה הוקרנה על המסך. הכל כדי שתבינו עם מי יש לכם עסק. כאילו עניים לא חיים בינינו. כאילו אנחנו צריכים את צביקה הדר כדי שיכיר לנו אותם. ובכן, מבזק: העוני היום, בניגוד למה שצביקה הדר אומר, הוא לא רק נחלתם של העניים. לילה טוב ורועש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם