חלום כהה: מפרקים את המיתוס של ענבל פרלמוטר
הרואין, מיניות מעורפלת, מוות בגיל 27. אם יש בישראל מיתולוגיית רוקנ'רול נשית, קוראים לה ענבל פרלמוטר. 15 שנים בדיוק אחרי שמתה בתאונת דרכים בדרך לארוחת ראש השנה, הגיע הזמן לפרק אותה. בדיוק כפי שהיא בעצמה היתה רוצה
"האמצעים היו מאוד מוגבלים, מה שהכריח אותנו להיות יצירתיים", נזכר השבוע אוריון, "זה היה פרויקט ביתי קטן אבל מושקע, והכוונה שלנו היתה ללכת על הפורמט הכי בסיסי - קסטות - ולשווק בזול. לא היתה כוונה ליצור משהו בומבסטי". שנה אחרי מותה בתאונת דרכים טרגית, ב-1 באוקטובר 1997, שלו חבריה של פרלמוטר סקיצות שכתבה והלחינה בעברית, השביחו אותן באולפן, והוציאו את האלבום "הקלטות אחרונות"; דווקא "ענבאלאנס", החטיבה המגובשת והשלמה ביותר שהשאירה אחריה, לא ראתה אור. "בשנים הראשונות אחרי מותה לא ראיתי טעם שזה ייצא במסגרת כל מיני אוספי זיכרון, והעדפתי שזה ישוחרר כמו שזה, כאלבום שעומד בזכות עצמו", אומר אוריון. "אחר כך היו בעיות בהשגת אישור מהמשפחה. אם זה היה תלוי בי, האלבום הזה היה כבר מזמן בחוץ".
איריס פרלמוטר, אחותה של ענבל שמחזיקה בזכויות על עיזבונה, מתגוררת בשנים האחרונות באירלנד, ואת התייחסותה לנושא לא היה ניתן להשיג. האבק שנצבר סביב "ענבאלאנס" במגירות של אוריון ספח אליו עם הזמן ריח חזק של החמצה, אף שאולי גם יש מידה של נחמה בעובדה ש-15 שנה לאחר שמתה, גוף העשייה של פרלמוטר עדיין לא מוצה. כאילו שהמכשפה עם החיוך הממס, שהבליט שיניים מבולגנות ומבט חם, עדיין לא אמרה את המילה האחרונה.
בערב ראש השנה תשנ"ז נסעה ענבל פרלמוטר לבקר את אמה עפרה ברחובות. הן הסתובבו בחנויות בגדים, סעדו יחד צהריים ועלו לקבר האב אברהם. לפנות ערב נכנסה ענבל לוולבו השחורה שלה, אונייה מרשימה מודל 63', פריט אספנים נוטף אופי, ונסעה לכיוון רמת גן, לארוחת חג אצל משפחתו של שרק דה מאיו, צלם קולנוע ובן זוגה בשלושת החודשים האחרונים לחייה. פרלמוטר התעכבה, והארוחה החלה בלעדיה. בשעת לילה מאוחרת נשמע ברדיו דיווח על רכב שהתנגש במעקה ביטחון ליד גשר ראשון. למחרת נכתב שפרלמוטר נהרגה במקום. על הכביש לא נמצאו סימני בלימה. בנתיחה לא התגלו בגופה שיירי סם, אף שבחודשים שקדמו לתאונה נאבקה פרלמוטר בהתמכרות להרואין.
כל מכריה ומוקיריה מספרים שבישורת חייה האחרונה היתה נקייה, אופטימית, עמוסת תוכניות לטווח ארוך. "היא לא נהרגה כרוקיסטית נרקומנית פרועה והרסנית שחייבת למות בגיל 27 (תאריך רב-משמעות במיתולוגיה הרוקנ'רולית), אלא כילדה נהדרת, נקייה, מתרגשת, שמקימה את חייה מחדש אחרי יותר משנה באש הגיהינום", אומר דה מאיו בפגישה שמתקיימת סמוך לדירה התל אביבית שחלק עם ענבל ובה הוא מתגורר עד היום. "החומרים האחרונים שהסתובבו בדמה היו הקלטות חדשות, הופעה שבדרך, אהבה חדשה, ובשעות האחרונות גם יום פינוק מאמא, ומפגש מלא ציפייה בינינו. אבל הלב שלה היה עדין וחשוף, הגוף עדיין חלש, והיומיום - קשה ומלא מאמצים. היא היתה עייפה ושברירית, ולבסוף נרדמה".
גם יואב קוטנר, שליווה את המכשפות מתחילת דרכן כמעין מנטור, משוכנע ש"היא לא סיימה איך שסיימה מתוך איזושהי רומנטיזציה קורט קוביינית של למות בגיל 27 כי 'עדיף להישרף מאשר להתפוגג' (שורה משיר של ניל יאנג) - התדמית הזאת בכלל לא העסיקה אותה". ובכל זאת, ההשערה של קוטנר בנוגע לנסיבות מותה פטאליסטית למדי. מקורן, לדידו, ב"בעיות נפשיות עמוקות שהיא סחבה איתה במשך הרבה שנים. אין ספק שהיא היתה חלשה, בקושי נותר בה כוח להחזיק את הגיטרה, אבל גם אם זאת היתה תאונה, יש איזו שנייה שבן אדם יכול לבחור אם להתנגש או לוותר, לבלום או לסטות הצדה, ולי יש הרגשה, בגלל שאני מכיר את ההקשר, שהיא לא באמת נלחמה על חייה".
המוות המסתורי עורר עיון מחודש בכתביה של פרלמוטר, בין השאר כדי למצוא בהם רמזים מטרימים לטרגדיה. את הפרשנות המצמררת מכולן קיבל בדיעבד השיר "מעכבת": "מעכבת את כל התנועה/ על הגג יש רוח חזקה/ הם יגידו מישהי נפלה/ איך קרה שכך עשינו לה/ וזה מוזר מוזר/ לא השארתי פתק/ לא היה לי מה לומר/ מרחוק שומעת המולה/ מתקרבת מכונית כחולה/ רק עוד צעד/ ואז הצלילה/ וזה מוזר/ כמה שניסיתי והכל בסוף נגמר".
"אני מכירה את הפרשנויות האלה ומתנגדת להן", אומרת יעל כהן, המתופפת של המכשפות, "ענבל לא רצתה למות. היא הצליחה להתנקות, היה לה חבר שהיא אהבה, והיא אמרה לי שהיא תעשה הכל כדי שזה יצליח. הבטונדה שהיא נכנסה בה עם הרכב היתה מאוד נמוכה וקשה לזיהוי, בטח כשלא מרגישים טוב. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהיא איבדה הכרה. חודש לפני, כשהיא כבר היתה נקייה, היא סיפרה לי שאכלה במקדונלד'ס, נכנסה לחנות צעצועים בשינקין ופתאום נפלה והתמוטטה. המתדון (תחליף סם שניתן בעת גמילה) פשוט החליש אותה". מאיה צ'לצ'ינסקי, אשת יחסי הציבור של המכשפות וחברה קרובה, נוטה להסכים: "באותה תקופה היא התנהלה כמו ילד שלומד ללכת. אמנם היא היתה תשושה וסגורה, אבל חדוות החיים והיצירה ניכרו עליה. היו לה מלא דברים בקנה, והיה לה חשוב לחזור לשגרה. אני אפילו זוכרת שבאותו ערב קבענו שאחרי הארוחה אצל ההורים של שרק נשב לדרינק".
היא התוודעה לסמים בנסיעה הראשונה ללונדון, קצת לפני גיל 20. בשנה וחצי האחרונות לחייה כבר היתה מכורה. אחד מניסיונות הגמילה היה במרפאה ברחוב הירקון בתל אביב, בשיטה תרופתית: זריקה שבעקבותיה המטופל ישן 24 שעות ברציפות ולאחריהן נוטל סדרת תרופות שאמורות לנטרל את הקריז. מחיר הטיפול עמד על כ-15 אלף שקל, וכדי לממנו נאספה מגבית ממשפחתה ובאופן דיסקרטי גם מקבוצת אנשים מצומצמת בתעשייה.
ניסיונות גמילה אחרים, פיראטיים יותר, נערכו בדירתה ברחוב מכבי בתל אביב; חברים ישבו לצדה בתורנויות של 48 שעות, החליפו מצעים, רחצו, הכינו שתייה. אחת מהן היתה שלומציון קינן, שייסדה אז חבורה ספרותית בשם "קיפוד" וצירפה אליה את פרלמוטר. "אני זוכרת שישבתי איתה באחד הקריזים, לידה היה מונח דלי, והיא צרחה:'שלומציון, איך את שורדת בעולם הזה', וזה באמת גרם לי לחשוב איך אני שורדת", מספרת קינן. "אצל ענבל, כל דבר פרטי שימש משפך לשאלה רחבה יותר, האבחנה הכי אישית ביקשה להגיד משהו על מצבו של האדם בעולם, ובגלל זה היא נגעה בלבבות של כל כך הרבה אנשים. לכל מה שיצא לה מהפה היה ניחוח אקזיסטנציאלי, ברמת עומק מאוד גבוהה, לא היה אצלה סמול טוק".
העניינים החלו להיעשות מעורערים. ביולי 1995, כך פורסם, כמעט הורידה לאחד ממעריציה את הראש בבעיטה. בדצמבר 1996, יום שישי ה-13, עצרה אותה המשטרה לפנות בוקר בחשד שדקרה את הכוריאוגרפית אתי שגיא בעת בילוי במועדון. שגיא אושפזה ונזקקה לתפרים, פרלמוטר עוכבה לחקירה ובילתה לילה באבו כביר. על פי אחת הגרסאות, היא טענה להגנתה ששכחה לסגור את האולר שהיא מחזיקה דרך קבע ונתקלה בשגיא כשמיהרה במדרגות. פורסם גם שפרלמוטר סיפרה לשוטרים שהחזיקה את האולר בכיסה כדי לחתוך את פרקי אצבעותיה במהלך ההופעה. "אחרי שהאלבום השני שלנו יצא (אפריל 1995) היה לה קטע של לחורר את הידיים", מספרת כהן, "אלו היו בדיוק השנים שמשהו שם הסתובב לה כנראה. סף הכאב שלה היה מאוד גבוה והיא ביקשה לחקור את הגבולות של עצמה. זה לא היה סימפטי, ואפילו די הגעיל, אבל זאת היתה התקופה הקשה שלה, שבה פשוט לא היה אפשר לתקשר איתה".
הדירה ששכרה ברחוב מכבי הקרינה את החוש האסתטי שלה - פוסטר של ג'רוויס קוקר מקרטון וטלוויזיה מנופצת שבתוכה שזורה שרשרת של אורות חג מולד - אך בשלב מסוים התבקשה לעזוב, והחלה לנדוד בין חברים. "היא נעשתה מין חתולת רחוב כזאת, שעוברת מתחנה לתחנה", מספרת טינקרבל (רוית רוזן), חברה קרובה ושכנה, "אצלי, אצל שלומציון, אצל אסיה, חברה של רם אוריון. מפה לשם, והכל במין בדידות נורא גדולה. היא היתה שאובה לתוך עולם של דילרים ואלימות. לפעמים היתה חוזרת פצועה ואף אחד לא ידע מה קרה לה. היא כל הזמן שקעה לייאוש ודיברה על הצורך לצאת מזה, עד שזה כבר נעשה כמעט קלישאי. כנראה היתה צריכה משהו שיאלחש את הכאבים הפנימיים שלה, וגם כשהיה כיף, זה תמיד היה בעירבון מוגבל, כשמעל תמיד מרחפת עננה של מתי תהיה הנפילה הבאה".
העננה הלכה והפכה לסמיכה. בכתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" זמן קצר אחרי מותה גולל הכתב גיל ריבה את קורותיו של אחר צהריים סהרורי שבילה עם פרלמוטר. הוא הסביר שפגש אותה לצורך ראיון שפרסומו עוכב בהוראת אנשי יחסי הציבור שלה, וסיפר, בין השאר, שפרלמוטר הציעה לו לעשן גראס באמצע בית קפה, שאצבעותיה היו מחורצות ומדממות ושניסתה לשדל אותו לגנוב שמפו נגד כינים מבית מרקחת. מהכתבה ניבט דיוקן של נערה אבודה ומסוממת, ולאחר פרסומה התעוררו תחושות קשות בקרב החברים של פרלמוטר. הם טענו שריבה טמן לה מארב משום שהסכימה לערוך עמו מפגש חברי ולא ראיון עיתונאי (ריבה סירב להגיב).
היום מבקשים בסביבתה של פרלמוטר לנתץ את הדימוי שדבק בה בעקבות פרסומים כאלה ואחרים, כאילו התנהלה בעולם כישות קודרנית ואפלה, כעטלף ביבים, או שנפלה קורבן למיתוס של עצמה. פעולת תגמול בשדה ההיסטוריה הבלתי כתובה. "נכון שהיה בה ממד כסאחיסטי של לבעוט ולמרוד, אבל מי שבאמת היה קרוב אליה יגיד לך שהיא קודם כל היתה ילדה טובה נורא, ילדה של פרחים וטבע וחיות, וזה נכון גם לתקופות הקשות", אומר דה מאיו. "במחברות שאיתן היא היתה מסתובבת, פרט לשירים ולציורים, היה גם פירוט של המטלות הפרקטיות של היומיום. משימות הכי בסיסיות כמו להתקשר למישהו או לקנות משהו, שאדם שיש לו חיים תקינים היה פשוט מבצע, סודרו אצלה ברשימות. התפקודיות היתה חשובה לה. היא רצתה לסמן וי, להראות לעצמה שהיא הצליחה. היא הרגישה, אולי כמו רבים מאיתנו, שהחיים הנורמליים גדולים עליה, ואז הניסיון להכניס סדר בכאוס קיבל חשיבות כמעט דתית. זה היה נורא חמוד. כמו ילד שמנסה להציב יעדים ולעמוד בהם, לגבש עצמאות. היתה בה מין צעקה ענקית של רצון שיהיה בסדר".
"ההידרדרות שלה בשום אופן לא היתה קשורה לנשמה שלה", טוענת גם ליליאן שוץ, האמרגנית של המכשפות ואחת הנשים הקרובות אליה ביותר, "היא היתה אוהבת אדם, אנושית מאוד, מתרגשת בקלות".
היא נולדה וגדלה בבית מוזיקלי בעיר רחובות. אמה עפרה שונית סמוליאנוב היתה משוררת בצעירותה, ולימים התחתנה עם העורך והמבקר פרופ' גבריאל מוקד. הנישואים לא עלו יפה. לאחר שהתגרשו, התחתנה בשנית עם אברהם פרלמוטר, נגן ומורה לגיטרה שנפצע במלחמת ששת הימים וסבל מאז מהתקפי אפילפסיה כרוניים. האחות הבכורה איריס שימשה במשך תקופה קצרה כקלידנית בלהקת נושאי המגבעת. ב-1992, השנה שבה הוקמו המכשפות, הכה המוות לראשונה במשפחה: האב אברהם התמוטט בחצר הבית, והפעם לא קם.
ענבל הרבתה לדבר על אביה, שיזם את פגישתה הראשונה עם המוזיקה כשלימד אותה לנגן בכינור בגיל 8. "בבסיס, תמיד היה בה משהו קלאסי, היא כאילו נולדה עם הכנה לזקנה", אומר דה מאיו. "העברית שלה היתה מאוד מוקפדת, מגובה בתודעת היסטורית, אבל לא ארכאית. המוזיקה שלה היתה 'צורחת' אבל יש סיכוי רב שלאורך הזמן חלק מהאפלה היתה מזדככת ומתפוגגת, כי למרות הנטייה לדיסטרושן ולרוק היתה לה משיכה גם לפשוט ולמלודי".
היא היתה אנגלופילית מושבעת, אבל לא מהזן קצר הנשימה. כשהשיבה על "השאלון" של עיתון "הארץ" ב-1996 ענתה שכשתהיה גדולה תרצה להיות "מלכת אנגליה", שהגיבור הבדיוני האהוב עליה היא "המפלצת מלוך נס" ושהפחד הגדול ביותר שלה הוא "שפקיד ההגירה בביקורת דרכונים לאנגליה לא ייתן לי להיכנס". קוטנר אמר עליה פעם שראתה בעצמה "עובדת של הרוקנ'רול". "הכוונה היא שהמטרה שעמדה לנגד עיניה לא היתה להיות מפורסמת, היא אפילו היתה בחורה די ביישנית, וכל מה שעניין אותה זה הדבר עצמו, המוזיקה", הוא מבאר, "היא היתה נורא רחבת אופקים, ידענית, מעודכנת במה שקורה בחו"ל".
פרלמוטר הרבתה לקרוא חוברות קומיקס והיתה מכורה ל"ואלאס וגרומיט", קומדיית אנימציה בריטית על מדען מפוזר וכלבו הנאמן. אהבתה לחיות התבטאה, בין השאר, בפטיש לרקונים, ועל פרק כף היד קעקעה דמות של רקון (שהשתדלה להסתיר מסבתה). גאוותה הגדולה היתה אוסף מפותח של מכוניות צעצוע ופריט נוסף יקר ללבה היה אורגן צעצוע לפעוטות, בעל כפתורים בצבעים זרחניים שמפיקים קולות מוזרים. "כשהיא השתמשה (בסמים), לא היה אפשר להסתיר את מה שקורה אצלה ועולות לי גם תמונות של גוף מלא בסימני הזרקה", מספר דה מאיו, היום אב לאלישע בן ה-10, "אבל הזיכרונות היותר משמעותיים הם של חמידות היסטרית. הרוקיסטית הג'אנקית לכאורה היתה מתגלגלת מצחוק כשהייתי מנגן לה קונצ'רטו של באך בחלילית צעצוע".
שלומציון קינן, שהכירה בין דה מאיו לפרלמוטר, מוסיפה: "כל הקיום שלה היה שרוי במרינדה של קסם. לפעמים היא היתה צוללת ושוקעת, אבל מצד שני היה בה קלידוסקופ פנימי של פיה שהפיץ נגוהות של אור".
יפעת נץ, חברה עוד מימי תיכון דה שליט ברחובות, החלה לנגן עם פרלמוטר בתחילת שנות התשעים במועדון רוקסן. מהון להון צירפו השתיים את יעל כהן כמתופפת והפכו למכשפות. האמרגנית שוץ צפתה בהן בתוכנית "קול הרוק" של קוטנר בערוץ 2 הניסיוני והתלהבה. למיזם הצטרפה בשלב מסוים גם קורין אלאל והתחילה לעבוד איתן על השירים, ועד מהרה גלש הקשר מפיקה-סולנית להתאהבות סוערת. מערכת היחסים הזאת לא היתה יציבה במיוחד, והתפוררותה היתה עבור פרלמוטר חוויה טראומתית. עם זאת, כשהפצעים הגלידו, ביססו השתיים את הקשר מחדש, הפעם כחברות טובות.
"כשענבל היתה לוקחת אותי לבית של קורין, היתה תחושה של להגיע למשפחה, למקום חם וקרוב ואימהי", אומר דה מאיו. לימים תספר פרלמוטר לקוטנר ש"כשזה עמוק", שכתבה עם אלאל, הוא השיר שהיא רוצה שיזכרו לאחר מותה. "זה שיר מהתקופה הרעה, שבה היא היתה נתונה במצב גופני ונפשי קשה. הוא מרגש בגלל החיבור המחודש עם קורין, שהיתה במידה רבה המנטורית שלה. העובדה שהן חזרו לעבוד יחד לקראת הסוף של ענבל היתה סוג של הגשמת חלום מבחינתה", מסביר קוטנר.
האלבום הראשון, "עד העונג הבא", שיצא ב-1994, נסק למעמד של פלטינה. האלבומים הבאים, "זמנים מוזרים" ואלבום הקאברים "מתכסות", לא שחזרו את ההצלחה מסחרית, אבל הם שוחררו במהלך שנתיים שהיו גם כך דחוסות ופוריות: המכשפות הופיעו באינטנסיביות, צילמו קליפ בפריז, חיממו את ביורק ושרו עם ניק קייב.
פרלמוטר, בשלב הזה, החלה לפזול לכיוונים רדיקליים יותר. הקליפ האחרון שצילמו המכשפות, לשיר "שלוותא", כשהן לבושות מדים ומצדיעות, היה בעל מסר אנטי מלחמתי חריף שהלם את המטמורפוזה. נץ וכהן התחרטו וביקשו לגנוז אותו. שלושתן הסכימו שלפחות בינתיים הן צריכות להיפרד מוזיקלית. ביום שבו נקברה פרלמוטר היו המכשפות אמורות להתאחד חגיגית במועדון הלוגוס בתל אביב אחרי תקופה ממושכת בנפרד. "בחזרות ענבל עדיין היתה חלשה בגלל המתדון", מספרת כהן, "היא לא היתה בכושר הרגיל ונורא פחדה לאכזב. אני ויפעת חששנו, אבל הרגענו אותה שיהיה בסדר, שהקהל רוצה לראות אותה שוב. היא מאוד רצתה את זה והיתה נחושה לחזור לעצמה".
בהלווייתה נשאו נץ וכהן ההמומות את השלט "בתוך הנצח תצעדי". ההופעה נדחתה והתקיימה לבסוף כמעין טקס זיכרון. האם עפרה תלתה על עץ שבקצה הרחוב מודעת אבל, שבה נכתב בכתב יד עדין: "אבדה לנו ענבל, מכשפה ופיה". מהנקודה הזאת חייה הידרדרו במפולת. צלילותה אבדה והיא אושפזה במוסד סיעודי עד שבשנת 2000 נפטרה מסיבוך של אלצהיימר, אולי מהצער, בת 63 בלבד. האחות איריס, השריד היחיד ממשפחת פרלמוטר הגרעינית, הקימה חיים חדשים באירלנד.
נץ, החיה עם בת זוג, וכהן, נשואה פלוס שלושה, ניגנו בשנים האחרונות בכמה הרכבי רוק נשיים מתוך מטרה מוצהרת לקדם את הז'אנר. באחרונה החלו להופיע במסגרת המחשפות עם הגיטריסטית ליעד שר והסולנית מלי שלום ("כוכב נולד"), הרכב שקם לציון 20 שנה ל"עד העונג הבא" ו-15 שנה למותה של ענבל. אם חיפשנו הוכחה לרלוונטיות של השירים של פרלמוטר, הרי היא בוקעת מבמת הבארבי, אף שנדמה כי תרומתם משמעותית יותר מהאיחוד השעטנזי הזה, שנראה מעט מאולץ.
לרגל הוצאת "הקלטות אחרונות" ב-1999 כתבה מאיה בקר ב"תרבות מעריב": " שנה אחרי מותה הגיע תור העיסוק בענבל כאייקון בתרבות, בעיקר בתרבות הלסבית שאימצה אותה... גם אם זה יישמע קצת מוגזם לייחס לענבל תפקיד חברתי מכונן, גיבורי תרבות מסוגה ממלאים תפקיד ממשי בעיצוב של זהות וקהילה לסבית. עבור קבוצה חברתית גדולה שרעבה למקורות הזדהות ולסמלים משלה, ענבל היתה מודל משמעותי. ושיהיה ברור, ענבל לא צעדה בראש מחנה... היא פשוט חיה את הדברים כפי שרצתה, בלי לצאת בהצהרות אבל גם בלי להתחבא ולשקר".
גם פרופ' נסים קלדרון, שמרבה לעסוק בדיאלוג שבין השירה לרוק בישראל, חושב שלפרלמוטר יש מורשת חשובה בהיבט הזה. ב-1993 היממו המכשפות את פסטיבל עין גב בגרסה אגרסיבית ל"קסם על ים כנרת". המילים, שבמקור מבטאות כמיהה לנוף ("יפה את בליל, כנרת/ הלב ילחש לך אהובה/ אני שלך ואת שלי/ כנרת את, כנרת את אהובתי"), הפכו בפרשנות העדכנית לשיר של אהבת אישה לאישה. באופן הזה, טוען כעת קלדרון, "המכשפות פנו ליצירה מאוד מרכזית וקאנונית בתרבות הישראלית ונתנו לה מכה של אינדיבדואליות ופריצת גבולות. הקאבר הזה נתן לגיטימציה מאוד מתוחכמת לממד הלסבי".
אלא שבסביבתה של פרלמוטר לא כולם אהבו את הפיכתה לאייקון הומוסקסואלי. "נורא קומם אותי שניסו להפוך אותה לדוברת של הקהילה", אומר קוטנר. "ענבל מעולם לא חשבה שהיא צריכה להחליט מה היא. אני זוכר בפירוש שהיא היתה משתמשת בביטוי: 'אני הולכת לאיפה שיש אהבה'. ידעתי שהיא היתה מאוהבת בקורין ושהיו לה מערכות יחסים עם נשים, אבל היא אף פעם לא מיקמה את עצמה בתוך איזושהי הגדרה".
"גם אם הדביקו לה את הדגל, היא ממש לא נשאה אותו", אומר דה מאיו, "אני חושב שענבל היתה אנרכיסטית במובן הכי עמוק ופרטי של המילה. היא הלכה לאן שהלך הלב שלה. התאהבנו, וזה בכלל לא משנה שאני גבר. היא היתה סקרנית וחדשנית, נבעתה מלמחזר ולשעמם את עצמה, בחיים וגם במוזיקה, וסירבה להיות ממוסגרת על ידי איזושהי דוגמה או ממסד".
המוזיקאי והמבקר שרון מולדבי חושב שהניסיון לכבול את פרלמוטר בשלשלאות של מגדר הוא עוול למהות שלה, גם כיוצרת. "היא היתה 'וואן אוף א קיינד' בזכות המילים והמנגינות שנשארו אחריה ובגלל שהיתה לה שריטה ייחודית. לשאול איפה המיתוס ואיפה האדם יהיה טרחני ולהתחיל למיין אותה למגירות יהיה חטא לאמת ולמורשת שלה. כאילו לקחת את הדבר הכי לא קלישאתי והעמסת עליו הר של קלישאות".
אז מהי "המורשת של פרלמוטר", והאם בכלל יש כזאת? "מבחינת היקף ההשמעה שלהן בנקודת הזמן הנוכחית, גוף המוזיקה של ענבל והמכשפות נשאר שולי, כשרק בשדה של הרוק האלטרנטיבי נשמר להן מקום קאנוני יותר", מאבחן פרופ' מוטי רגב, סוציולוג ומומחה לרוקנ'רול, "בנוגע למוזיקה עצמה, הן היו להקת הרוק הראשונה על טהרת הנשים, ונכון שהיה להן להיט גדול שהשתחל למיינסטרים, אבל מבחינת השדה המוזיקלי הן נותרו בגדר מיתוס קטן בהיסטוריה של הרוק בישראל".
קוטנר , שבימים אלו עובד על פרק בסדרה "האלבומים" שיוקדש למכשפות, חושב שהתרומה של פרלמוטר בפרספקטיבה היסטורית מכריעה יותר. "המכשפות הביאו אנרגיה חדשה ומיוחדת, לא קדמה להן שלישיית בנות כזאת ששרות ומנגנות. אי אפשר להגיד שהשירים היו קלים או שהאלבום הראשון שלהן היה מיינסטרימי ומלא להיטים, אבל היה בהרכב הזה גם ממד של צבע, של גימיק, ולכן זה היה כל כך מרענן ותפס. אני לא טוען שזה היה קיצוני או אוונגרד, אבל החידוש היה בשילוב בין בחורה יפה ומסתורית ששרה שירים פרובוקטיביים ומורכבים לבין העובדה שהמוזיקה הצליחה להיות גם קליטה. היו רוקיסטיות לפניה שידעו לנגן בגיטרה - אסתר שמיר, קורין אלאל, יהודית רביץ - אבל הדור של ענבל ושל טל גורדון בשנות התשעים הראה שאפשר גם לכסח. היא פתחה דלת".
"אחת התרומות החשובות של המכשפות היא בחתירה תחת סטריאוטיפ 'האישה המכשפה' שרווח בתרבות", מסכם קלדרון, "המהלך שלהן היה מאוד מתוחכם - הן לא רק תקפו את המיתוס הזה אלא גם פרצו אליו בכוח, פעלו מתוכו. כלומר תדעו לכם שיש לנו המון מה להציע אבל בה בעת גם תפחדו מאיתנו כי אנחנו כן מכשפות. הדואליות הזאת קיבלה ביטוי בשירים ובצליל של הלהקה. הקול של ענבל לא היה צרוד או מתריס, אלא מתוק. הייחוד שלה היה בעירוב בין הפרובוקציה למתיקות".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
אקו"ם