קבלי פרחים: ריף כהן סוחפת
יכול להיות שעשר שנים של "כוכב נולד" הרגילו אותנו כל כך לקולות זכים ושבלוניים עד ששכחנו מהותה של אמנות. מזל שיש את ריף כהן שתזכיר לנו
ריף כהן, A Paris, היי פידליטי
הקול שלה הוא לא קול מקובל של זמרת - בסטנדרטים של "כוכב נולד" היא לא עוברת את האודישנים במתנ"ס של שדרות, ובכל זאת הוא מהתל במאזין כמו חזיון תעתועים מדברי. הטקסטים של הסינגלים שלה עושים רושם ראשוני של זלזול במאזין, של כתיבה אסוציאטיבית מעולם חלומות של ילד בן עשר, אבל משהו בתמימות הילדותית הזאת כובש את הלב והלחן המרקיד משתלט בקלות על הרגליים.
כל הספקות כלפי כהן מתמוגגים עם Dans Mon Quarteier, השיר הראשון באלבום שמייצר אווירה של צהרי יום חג בכפר צועני עם גיטרה, בס ותופים. נכון, צבע הקול של כהן מחוספס וכהה ומקפיץ גבה אצל כל מי שעבורו זמרת אמיתית מן המניין חייבת להתברך בטון זך ומלאכי, אך כל שנות לימודי פיתוח הקול ולימודי המוזיקה של כהן ניכרים בכל תו וצליל מדוייקים הנשלפים מפיה. גם מה שבתחילה נשמע כמו זיוף מתקבל באהדה כחלק מסוד הקסם החינני של הזמרת.
השילוב המוצלח בין הטקסטים החצי נאיביים של האם ללחנים הממזריים של הבת עובד נהדר לכל אורך הדרך. היא שרה: "אצלי בשכונה לנשק אין כניסה, לציניים, לביקורתיים, לספקנים, לשקרים, לריכולים, לא, אין גישה", וסגנון הכתיבה שמצטייר תחילה כילדותי נטו מקבל פנים אחרות כשבסוף השיר הדוברת מבהירה שאת השכונה הזאת צריך עוד לבנות. התעמקות בכל שירי האלבום מגלה שאותה נאיביות נובעת למעשה ממקום בתולי וטהור, מתוך שאיפה לעולם אופורי. יחד עם הניואנסים האוריינטליים בלחנים ושמחת החיים הפשוטה של הזמרת מתקבלת יצירה מלאת חן ואהבה, 48 דקות של פאן גולמי.
הדהירה במורד מאורת הארנב של כהן מגלה עולם ששלושת הסינגלים המדבקים רק מרמזים עליו. האינטרפטציה הרוקיסטית שלה ל-Greetings של חמזה אל-דין מבריקה, הקטע האינסטרומנטלי Le Rat Et La Princesse מפלח את משנתה המוזיקלית הענפה, מרוק למוזיקת ראי, מצפון אפריקה ועד הודו, על מגש כסף מעוטר. היא משלבת סגנונות מודרניים עם כלים ומוטיבים של מוזיקת עולם באופן מושלם ועצם העובדה שהיא בעצמה ולבדה הפיקה את כל האלבום מעוררת השתאות.
וכמובן, מעבר לכל התוכן הזה, כהן גם יודעת לעשות הרבה כיף. כיף משוחרר, מהנשמה, מהאצבעות של הרגליים, כמו פרחים על הברכיים. Je Cours מענטז בווייב סבנטיז עם עוּד מגניב וגיטרה מצוינת של עוזי רמירז. כשמגיעים ל"רוצה פרחים", הרצועה האחת-עשרה באלבום, הראש ספוג כבר בכל כך הרבה תוכן עשיר בכוונות וצלילים נהדרים ומגוונים שהטקסט של השיר נשמע באור אחר לחלוטין.
הרתיעה מכהן אוטומטית, אבל כך גם המשיכה אליה. כהן חכמה, מלאת חן, הילדותיות שלה סוחפת. האתניות שלה לא מעושה כמו של הרבה אמני שנטי בנטי אחרים שמנגנים על עוד או בוזוקי ועל כן נחשבים לרוחניים, האתניות שלה אותנטית, פשוטה, כובשת. היא לא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, אבל יצא לה אלבום אקלקטי ובוגר. כהן היא תגלית מפתיעה של ממזריות מפתה, ואלבום הבכורה שלה הוא מאה אחוזים של אמנות אופטימית שעושה טוב בכל מקום בגוף.
אולי עשר שנים של "כוכב נולד" הרגילו אותנו כל כך לקולות זמיריים שבלוניים עד שפיתחנו סקפטיות מעושה לגבי גבולות הכישרון, שצמצמנו את מסגרת הטכניקה המקובלת עד ששכחנו מהותה של אמנות. כהן היא לא עוד זמרת מבצעת, כהן כותבת, מפיקה, יוצרת, בעלת חזון מרשים ויותר מהכל - אמן בכל רמ"ח איבריה. תגלית השנה החולפת? בהחלט. אם תמשיך ככה היא תהיה גם תגלית העשור.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם