בלי סודות: חני נחמיאס נחשפת
מאחורי המתיקות שכל כך מזוהה איתה, מסתתר כאב גדול: על מחלתו הארוכה של בעלה המנוח, על ההסתבכות של בנה בפלילים, וגם על המחיר הכבד שנלווה להצלחה. בגיל 53, עם אותו משקל כמו בגיל 16, אותה מלתחה ואותה רוח נעורים, חני נחמיאס מדברת. באמת
לכן שמחה על השינוי וסגרה את "החדר של חני" ופתחה תוכנית טלוויזיה יומית לגיל הזהב. ואולי לא סגרה רק חדר. אולי סגרה תקופה. "ההבשלה הייתה מאוד ארוכה", היא אומרת בהשלמה. "איזו עייפות קלינית אפיינה אותה, חוסר ריגוש שעשה לי איכס. כאילו רציתי להשיל את עור הנחש הילדותי שהיה הכי קרוב ונעים ולהמשיך לזחול הלאה בלעדיו. באתי אל הטלוויזיה החינוכית ואמרתי באומץ, זהו, אי אפשר להגיע לגיל 50 עם תוכנית ילדים, צריך גם לדעת מתי לפרוש. הלכתי, ויהורם גאון שמבוגר ממני ב-20 שנה נבחר להחליף אותי".
אז מה, טעית כשוויתרת?
"לא, לא. היה בי שובע כל כך גדול שלא הסתכלתי אחורה בצער. רק הרהרתי אם היה נכון לנעול את הדלת הרמטית ולזרוק את המפתח לים. אני עדיין ממשיכה לעשות פסטיגל או פסטיבל כל שנה, אבל הקהל שלי הוא כבר ילדים שההורים שלהם גדלו עלי. לפעמים הם ניגשים ואומרים לי 'היית הבייביסיטר שלנו'. אני מסתכלת סביבי ומבינה שהפכתי פחות רלוונטית לעולם הילדים ויותר רלוונטית לעולם המבוגרים. אני זוכרת שפעם, לקראת חג החנוכה, הסוכנת שלי הייתה אומרת, שלושה מחזות זמר רוצים אותך, וגם הפסטיגל והפסטיבל והתאטרון, תחליטי במי את בוחרת. היום אני כבר לא בוחרת. היום אני עדיין עובדת קשה בחג, אבל לוקחת את מה שמציעים לי. בחנוכה הקרוב אכתוב ואביים מחזמר שיזמתי בעצמי. אני סוג של יובל המבולבל כעבור 20 שנה".
הגיל אינו מטריד אותה וגם לא המשפט המאיים "העולם שייך לצעירים". "אני מאוד מאוד עסוקה ולכן לא מרגישה רעב, וגם אם הפחד ישנו, הוא עדיין לא מקנן כמו מחלה ממארת ולא אוכל אותי מבפנים. אני בת 53, ילדה עם קמטוטים. סימנתי וי כמעט על כל מה שהמקצוע הזה מאפשר והייתי יכולה לשבת עכשיו ולנוח, ליהנות ממה שצברתי. אבל אני עדיין תאבה. לטיולים. לאהבה. לאוכל. ללימודים. לספורט. החיים קוראים לי ואני נענית. אני מייצרת משימות כפייתית. כשאני מתעוררת בבוקר ואומרת לבעלי, שמע, יש לי רעיון חדש, קודרות פניו.
"תמיד הייתי תזזיתית, קופצנית, מעשית. תמיד דיברתי מהר, עשיתי חמישה דברים במקביל. תמיד חשבתי מרחבית. היום אני הולכת לשיעורי יוגה. אם המורה הייתה יודעת מה משתולל לי בראש בזמן שכולנו יושבים בשקט, איזו רשימת מטלות אני מארגנת, איך אני כותבת, מתרגזת, מתווכחת, מתפייסת בתרגיל עשר הדקות שלה, היא הייתה זורקת אותי מהשיעור. עוד קמט, עוד קילו, עור קצת רופס, שיניים שמתחילות טיפה לזוז, אין לזה שום משמעות אם אני קמה בבוקר והיומן שלי מלא".
ולא משנה במה הוא מלא?
"אני צריכה לשמוע מחיאות כפיים. כשאתה כותב ספר אתה חי בדממה. כשאתה מתנדב, אתה רואה חיוכים. אני חייבת מחיאות כפיים. הן במקום בוטוקס. במקום הורמונים. במקום פסיכולוג. מחיאות כפיים זה בוסטר אדיר לנשמה. למחוא כפיים זה כאילו להגיד, אנחנו אוהבים אותך, אנחנו מעריכים אותך, מוקירים אותך, מודים לך. זה ממכר. אני אספנית של מחיאות כפיים".
לאט ובהדרגה מתבגרת נחמיאס גם בתודעה הציבורית. זה לא רק החדר שלה שעבר זמנו, אלא גם הכיוון והאוריינטציה, המימיקה, התנועה והחיוך. לכולם ניגון אחר, מאופק ומפוכח יותר. גם אם משב הרוח הכללי השופע ממנה חי ורענן, בכל זאת נעדרת ממנו ההתפנקות הילדותית שאפיינה אותה בעבר. בשנים האחרונות הפכה לפוליטיקאית ולאשת נדל"ן והתמודדה עם אישום נגד בנה על החזקת חומרים פדופיליים. עתה היא מדברת על הפרשה לראשונה, מודיעה על פרישה מוחלטת מהפוליטיקה ומספרת על הרחבת עסקי הבנייה שלה למדינות העולם השלישי ("פתאום פלפלת בונה בית מלון בקמבודיה"). בסוכות הקרוב תופיע בפסטיבל מספרי סיפורים, המיזם המצליח של המשורר והסופר יוסי אלפי.
לפני כן הייתה נשואה לצבי שטיינמץ, ילדה לו את בנה ובתה, עד שנפטר לאחר מחלה קשה ומלאת ייסורים. בתחילת החודש חל יום הזיכרון ה-19 למותו. "ובדרך לאזכרה דיברתי עם הילדים על השנה הראשונה", משחזרת נחמיאס. "מאי הייתה אז בת שש. אני זוכרת שקמנו מהשבעה ואני ליוויתי אותה ליומה הראשון בכיתה א' בחולצה קרועה. שלושה שבועות אחר כך הייתה האזכרה הראשונה וגילוי המצבה. דאגתי לבנות לצביקה מצבה שמאוד הלמה אותו, עמוד שחור אצילי, כמו ברבור שחור, גבוה. שבועות חשבתי מה לכתוב עליה ובסוף בחרתי ציטוט של אלתרמן, 'להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל ואמות, ואוסיף ללכת'.
"צביקה אהב מאוד פרחים צהובים, אז לקחתי את עציץ האבן מבונה המצבות והבאתי למשתלה שישימו לי בו פרחים ואדמה ואבני חצץ קטנות. היה מאוד יפה, אם אפשר לומר כך. שמתי באוטו ונסענו לעלייה לקבר. הילדים, בני תשע ושש, ישבו מאחורי והעציץ במושב שלידי. נסעתי לבית הקברות ובאוטו היה שקט גדול ונורא. ניסיתי לדבר עם הילדים, להסיח את דעתם. ופתאום מישהו עצר לידי בפתאומיות. מהבהלה, לחצתי חזק על הברקס. העציץ התהפך וכל התוכן שלו נשפך. אדמה, פרחים ואבנים קטנות התפזרו בכל האוטו ואני צעקתי לאלוהים, די! תניח לי. תעזוב אותי בשקט. יש גבול לכמה שאני מוכנה לספוג ממך. צרחתי וצרחתי ולא יכולתי להפסיק. כאילו, לקחת לי הכל. מה עוד אתה רוצה ממני? לפני שבועיים, בדרך לקבר שלו, הבת שלי אמרה שהיא לא זוכרת את הלוויה, לא זוכרת את השבעה, רק את העציץ היא זוכרת. והצרחה".
מאי, שנולדה באחד במאי, התחתנה בשנה שעברה. "ואני לא תיארתי לעצמי שאעבור סביב החתונה תהליך יתמות כל כך סוחט וכואב", דומעת נחמיאס. "מפני שעד החתונה, הילדים גדלו בשמחה ובאופן נורמלי, וכבר שנים שמאי בכלל לא זוכרת את אביה, הרי היא חייתה הרבה יותר שנים עם מאיר בעלי השני והיא מתנהגת אליו כאבא לכל דבר. צביקה לא היה לידה מגיל שלוש, שאז אושפז לסירוגין בבתי חולים. ורק לקראת החתונה, עם כל השמחה הגדולה, מאי פתאום הרגישה שהיא מאוד מאוד יתומה. שנה לפני כן, אחת החברות שלה התחתנה. מאי באה הביתה, התלבשה והתאפרה ויצאה מהבית יפה כמו נסיכה, ואחרי שעה וחצי ראיתי פתאום את השם שלה על צג הפלאפון. עניתי ושמעתי אותה משתנקת. היא לא הייתה מסוגלת אפילו לדבר. צעקתי לה בבהלה איומה, מה קרה מאי, לאן לבוא? והיא אמרה לי, ומי ילווה אותי לחופה?
"סביב השאלה הנוקבת והקשה הזו הסתובבנו כל החודשים לפני החתונה של מאי. לא הבנתי מאיפה זה בא בכלל. הרי היה ברור שמאיר, בעלי, מלווה אותה איתי. הדהים אותי שלה זה לא ברור בכלל. שפתאום החסר של אבא שלה כל כך משמעותי. היו לנו המון שיחות סביב זה. שיחות שלא נערכו המון שנים התנקזו לחודשים שלפני החתונה של מאי. איך אמא של צביקה תרגיש כשמאיר צועד איתה לחופה, ואולי גם היא צריכה לצעוד איתנו. ואיך אבא ירגיש מלמעלה".
ובפועל?
"מאיר ואני ליווינו את מאי לחתונה, ואבא שלה היה נוכח שם ביג טיים. אבא של מאי היה אורח הכבוד. יש תמונה שלה שהיא עומדת מתחת החופה ומסניפה אוויר. הסתכלתי על התמונה הזו קצת זמן, ומאי הרגישה בזה ואמרה לי, פה, אני מדברת עם אבא". והיה גם סרט החתונה שנחמיאס הכינה. "היו שעות ארוכות, מצולמות, שתיעדתי בשנים האחרונות לחייו של צביקה. דברים מאוד קשים. צילמתי מתוך ידיעה שיום אחד הילדים יגדלו וישאלו שאלות ואני אוכל גם לספר וגם להראות ולהשלים את התמונה כי טוב מראה עיניים. 18 שנה ישבו הקלטות בתוך ארגז ישן, ואני לא העזתי להסתכל בהן. ידעתי מה יש ולא זכרתי עד כמה. שלושה חודשים לפני החתונה של מאי העבירו לי את כל הקלטות לקבצים ואני התחלתי לצפות ולסמן שוטים. זה היה מסע מטלטל. 60 שעות הורות וילדות רוויות כאב, ממש להשתכשך בתיבת פנדורה שהכילה דבש ויופי ואהבה אבל גם כל כך הרבה צער. בכיתי שם שעות. על עצמי, שהייתי כל כך צעירה אז, ולא הספקנו כלום, ועל הילדים שלא זכו לילדות נורמלית של אבא ואמא שמחים ובריאים. נורא ריחמתי עליהם וגם על עצמי".
נחמיאס ושטיינמץ ז"ל הכירו בכפר המכביה. היא הייתה נערה שסיימה את שירותה הצבאי, הוא כבר בן 30, פרוד ואב לילד. "אבא, איש העולם הגדול, גבוה, חזק ויפה תואר", אומרת נחמיאס. "בגיל 24 כבר הייתי איתו מתחת לחופה. שנתיים-שלוש אחריה, הוא חטף סוג של מחלת דם שגרמה לסיבוכי מחלת הסוכרת שממנה סבל עוד לפני שהכרנו. הרופאים נאלצו לכרות את רגליו. אני זוכרת שעשינו המון טיפולים וניסיונות לצנתר את הרגל כדי שזרימת הדם תשתפר והכיבים ייעלמו ולא נצטרך להגיע לכריתה, אבל לא הצלחנו. אפילו לאלחש את הכאב לא היה אפשרי, וצביקה סבל מאוד. אחר כך הייתה הקטיעה, והשיקום, והפרוטזה, וכאילו חזרנו לחיים. הייתה תחושה שמפסיקים את המלחמה. מורידים את הרגל עם הנמק ויוצאים לחיים חדשים. אפילו הספקנו לנסוע לחו"ל עם הילדים. חזרנו, ואז הכל התחיל עם הרגל השנייה. וזו הייתה רעידת אדמה מטורפת. כעס איום על העולם וחוסר אונים. פשוט חוסר אונים.
"כרתו גם את הרגל השנייה ועדיין לא חשבנו שזה ייגמר במוות. אבל כשהסיפור חזר על עצמו גם בידיים, הבנו לאן הדברים מתקדמים. זה היה לופ איום ונורא ואכזר כל כך, כי בתוך התקופה הזו הייתי יובל המבולבל והקריירה שלי נסקה בצורה בלתי רגילה. דווקא אז הייתי מופיעה בבוקר עם חיוך ושירים וריקודים ובלילה חוזרת אל בית החולים ואל הילדים, שגדלו בעיקר אצל הורי".
ואיך הוא עצמו הגיב? הרי היה אז בן 40 בקושי, אב לילדים קטנים.
"צביקה היה מקסים ואכזר. לצוות הרפואי, לאחיות ולרופאים בבית החולים הוא היה מלאך. צביקה הנפלא. אלי ואל אמא שלו והילדים שלנו היה אכזר וחסר סבלנות. כאילו את כל הפאסון, את כל ההוקרה, הוא בזבז בבית החולים מול הצוות הרפואי שנלחם על חייו, וכשהיה חוזר הביתה, מרוקן, מתוסכל, מבוהל, היה מרוחק וכעוס וחסר סבלנות בצורה בלתי ניתנת לתיאור. לפעמים זה היה ממש בלתי נסבל".
והילדים?
"הילדים שלי חיו חיים מאוד נורמטיביים בזכות ההורים שלי, שתפקדו כאבא ואמא לכל דבר. הייתי המון שעות בבית חולים, וכיוון שלא רציתי לחשוף אותם למותו האיטי של אביהם הייתי מורידה אותם קודם אצל הורי ומשם ממשיכה לעבודה ולצביקה. בזמן הזה הילדים בילו בלונה פארק ובטיולים בטבע. עשו להם קייטנה כדי להסתיר את החיים".
ואת?
"שלושה חודשים לפני שמת, צביקה נכנס לקומה. הייתי חייבת להמשיך להופיע. יום לפני מותו עוד הופעתי בספארי בארבע הצגות רודפות, ובמשך כל החודשים שקדמו לו הגעתי כל יום לספארי, עשיתי ארבע הצגות עם הופה הי וחיכיתי לטלפון. כשצביקה נפטר כתבו עלינו בכל העיתונים ולא נתנו לי לחזור לעבוד בלי ייסורי מצפון. כל הזמן ראיתי אנשים מתלחשים. נורא קל לרחם עליך כשאתה מתמודד עם בעל חולה, אבל כשצביקה מת, והייתי צריכה לפרנס את הילדים, כבר לא הייתי ראויה לחיבוק. מהר מאוד זה הפך ל'תראו אותה, איך היא מעיזה לחזור לשיר ולרקוד ולהצחיק ולפרנס שני ילדים'. הייתי במצב נפשי כל כך נפיץ, כל כך נזקקתי לאמפתיה, שכל הסתודדות כזו הייתה סטירת לחי מצלצלת. אבל אני המשכתי לשיר ולגדל את הילדים.
"בשנה הראשונה למותו של צביקה לקחתי את טום לבית הספר, ובדיוק כשנכנסנו בשער ילד אחד פספס גול שנתקע ברגליים שלנו. ילדים נורא רעים. כל כך בקלות הם מזהים חולשה ונקודות תורפה ולוחצים עליה. טום לא היה ילד ספורטיבי. הוא היה אז סגור ומופנם וקצת שמנמן ולא ידע להגיב לצעקות של הילד, 'בגללך פספסתי גול. מגיע לך שאבא שלך מת'".
היום נחמיאס נשואה למאיר, איש עסקים (נחמיאס מעדיפה לא לציין את שם משפחתו). בתה מאי לומדת פסיכולוגיה ובנה טום עוסק ביזמות ומתגורר בקמבודיה. לפני שנים אחדות נעצר באשמת החזקת חומרי פדופיליה במחשבו האישי, הורשע ונידון לקנס. "הוא היה ילד כשהחליט להחזיק במחשב שלו סרטים ותמונות בעלי אופי פדופילי", מתייחסת נחמיאס לראשונה לפרשה. "הוא היה סקרן ורצה לראות דברים, ממש לא מבוגר שמתעסק עם קטינים. החומר נשאר במחשב שלו ונשכח שם. הוא בכלל לא ידע שאסור להחזיק חומרים כאלה ושאם ישנם, צריך למחוק אותם. ארבע שנים אחר כך הגיעו אלינו בוקר אחד אנשים בלבוש אזרחי ושאלו אם טום בבית. ירדו לחדר שלו ולקחו אותו ואת המחשב האישי שלו לחקירה".
ידעת במה מדובר?
"ממש לא. שאלתי את טום על איזה חומרים החוקרים מדברים והוא אמר, אמא, לא עשיתי שום דבר רע, אל תדאגי, הכל בסדר. והלך איתם. הוא היה רגוע מאוד ולכן גם אני נרגעתי. בתשע בבוקר לקחו אותו ובשעה שתיים בצהריים הוא כבר היה בבית. בזה הסתיימה כל הפרשה. המחשב שלו נשאר שם עד שמחקו את החומרים. בערב הוא אמר לי, אני חושב שהרבה אנשים במדינה מחזיקים חומרים אסורים מתוך סקרנות בלי שהם יודעים בכלל שהם עוברים על החוק. שאלתי, מה הם שאלו אותך, והוא אמר שהחוקרים רצו לדעת אם הוא נכנס לצ'אטים עם פדופילים, אם הזמין מהם חומרים, העביר, שכפל או סחר בזה".
לא חששת שיש לו איזו נגיעה לנושא, איזו נטייה?
"לקחתי אותו לשיחה ושאלתי אותו את השאלה הזו. וטום אמר, אמא, זה כלום, רק סקרנות, תירגעי. אני בן אדם סקרן. ברגע שהיה ברור לי שהוא לא שלח תמונות, לא נפגש עם אנשים ולא סחר בחומרים, זה הפך להיות בטל כלא היה. אני מכירה את הבן שלי. אין לו שום נטיות מהסוג הזה. יש לו חברה כבר כמה שנים, זה לא גבר בן 60 שהולך לראות ילדות בנות 12. הוא לא עשה כלום חוץ מאשר להסתכל על זה. ממש סערה בכוס מים. הוא גם לא ישב שעה אחת במעצר ולא בילה ערב אחד מחוץ לבית. אחרי ארבע שעות הוא חזר ואחרי ארבעה ימים גם המחשב חזר. מחקו לו את הארד דיסק.
"אם היה מדובר בבחור אחר, הוא היה מתמודד ושוכח. מכיוון שמדובר בבן של חני נחמיאס, מיד עשו מהסיפור חגיגה והילולה. כל כך הרבה עונג ואושר יש בחיבוק הגדול של להיות מפורסם ואהוד, אבל ברגעים אחרים, בדיוק ברגעים האלה, אתה משלם מחיר כל כך כבד, שאתה לא מסוגל לסלוח. צביקה הדר חוטף התקף לב. מיד עושים עליו בגיא פינס אייטם מורחב. דיווחו על ההתקף הראשון כשברקע סירנות וצילומי אמבולנס, עוד כמה דקות כבר היו מנגנים מוזיקה של בית קברות. למחרת צביקה הדר בעצמו התייחס לסיקור התקשורתי. אמר להם, חבר'ה, דחילק, אז מה אם היה לי אירוע, הרי כבר באותו שבוע חזרתי להנחות את 'כוכב נולד'. חבר'ה, הוא אמר, זה לא הגון מה שאתם עושים. זה מכוער. ואת זה אמר צביקה הדר הוותיק והמנוסה. מה יגיד הבן שלי, שעוד לא יצא אל החיים וכבר חוטף זפטות?".
קצת קשה להשוות בין שני האירועים.
"טום היה במצב נפשי מאוד מאוד קשה. במין סוג של חוסר אונים. כאילו, כתבו עליו בעיתון והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. כשמפרסמים עליך שהחזקת במחשב חומר פדופילי, לך תוכיח לעולם שאתה לא איזה פדופיל מסוכן אלא רק ילד סקרן. לך תגיד לעולם, לא החזיקו אותי במעצר אפילו שעה, לא שלחו אותי לכלא או למוסד לעבריינים צעירים. לא דרשו ממני לעבור טיפול או משהו. אבל האימג' עושה את העבודה גם בלי העובדות. אנשים התחילו להסתכל עליו באופן מסוים. כאילו, איזה שדים אתה מסתיר מאחורי הפנים התמימות".
בית המשפט מצא אותו אשם.
"נגזר עליו קנס כספי סמלי. אבל העלבון מהתקשורת היה העונש הגדול. את יודעת, להבדיל אלף הבדלות, כשהיה הסיפור של מרגלית צנעני, אני ממש כאבתי את כאבה. היא לא הייתה בסדר, עשתה דברים שלא היה צריך לעשות, אבל התקשורת שחטה אותה ושפכה את דמה בלי שום פרופורציה. ומרגול היא אישה מבוגרת שיכולה להתמודד. לצאת נגד ילד שעוד לא התחיל את החיים זו חוכמה מאוד קטנה. היה לנו ברור לחלוטין, שאם היו קוראים לטום אבנר הורביץ, לא הייתה נכתבת שורה, אפילו לא מילה על האירוע בשום מקום".
העובדה שהוא נסע לקמבודיה והשתקע שם קשורה לתחושה הזו?
"אני לא יודעת. אף פעם לא שאלתי את טום אם ההחלטה שלו להשתקע בקמבודיה קשורה לאירוע. לא רוצה להכתים את העסק המדהים שהוא בונה שם ולהפוך אותו לפרויקט בריחה. אני רואה אותו מתכנן בניינים ובתים ברחבי המדינה הזו, משיג תשואות מטורפות ומעסיק עשרות פועלים. ואני חיה את מה שהוא עובר יום יום בעזרת הפלאפון והפייסבוק ואין מזוזה שהוא תוקע שאני לא מקבלת תוך שניות את התמונה שלה. כשבאתי לבקר אותו בקמבודיה, לא הופתעתי בכלל מהמלון שהתחיל לבנות, כי ראיתי את כל השלבים המקדימים דרך המחשב. אני מדברת איתו שעתיים כל יום, ואנחנו חושבים ביחד איך להתקדם ולפרוץ זרועות ולהרחיב את הגבולות. הוא בחור צעיר נמרץ, יזם ומתכנן שלוקח בגילו הצעיר אחריות מאוד כבדה ומצליח בכל".
למה דווקא קמבודיה?
"קניתי לו דירה בגבעתיים. בית ישן, אבל דירה מתוקה שטיפחתי ושיפצתי לארמון קטן. טום גר שם שנה, אחר כך נסע לטיול של חודשיים במזרח ובמקום לחזור הוא צלצל אלי ואמר, אמא, לא מיציתי. אני נשאר עוד קצת. אמרתי לבעלי, אפשר להשכיר את הדירה שלו. ובעלי לא הבין. אמר לי, על מה את מדברת, חני, הוא יחזור בעוד שבועיים-שלושה. אז המשכתי לרוץ לשם ולנקות, ולתת אוכל לחתול, וכעבור שנה מכרתי את הדירה בכפול מערכה המקורי ואת הקרן והרווח שלחתי לקמבודיה. אחרי כן נסענו לבקר אותו וגילינו מדינת עולם שלישי שמתפתחת בכל התחומים. איפה שאתה זורק מטבע המים מבעבעים. חקלאות ורפואה, תעבורה, מחזור וטכנולוגיה.
"אני כמובן ראיתי רק נדל"ן. הגעתי לעיר קיט בדרום קמבודיה שלחוף ימה שוכן הנמל המרכזי של המדינה. הבן שלי לקח אותי לסיור בפרויקטים של נדל"ן שמתרוממים שם מהיום למחר. זה היה פשוט לא ייאמן. כאילו האוויר זז. יש שם חברות קוריאניות, אנגליות, גרמניות, כל מי שמגלה את המקום משקיע. כבר לא יכולתי לחכות לחזור לארץ כדי להשיג כסף ולשלוח לו להשקעה. חיפשנו אדמות, קרקעות לבנייה, לעסקים, לבתי מלון. בשלט רחוק יצרתי נדל"ניסט תאב הרבה יותר ממני. מהרגע שאפשרתי לו לפרוח, בכלל לא יכולתי לחלום על התעוזה, החשיבה וסדרי הגודל שהוא הפגין. ממש יקומו המלפפונים ויכו את הגנן".
לא רק את הכסף, גם את ההשראה ירש הבן מאמו. נחמיאס התחילה לקנות דירות קטנות כבר בגיל 35. זיהתה הזדמנויות, התמקחה, קנתה, שיפצה ומכרה מחדש ברווח נאה. 25 שנה היא בתחום, ובזכותו, היא אומרת, הגיעה למקום המבורך של שקט כלכלי. "תמיד הייתי אשת עסקים ממולחת שמנהלת את כספה בתבונה", היא מעידה על עצמה. "לקחתי את הכסף שהרווחתי בזכות האמנות שלי ושינעתי אותו לכיוון אחר לגמרי כדי להגדיל את הרכוש. סבא שלי היה חקלאי. הוא קנה אדמות שלימים הניבו בתים ודירות והפכו את כולנו לאנשים אמידים. תמיד הוא אמר לי, חני'קה, אדמה לא מבקשת אוכל, אי אפשר לגנוב אותה, תמיד היא שומרת על ערכה, ולרוב, גם מכפילה ומשלשת. אז שמעתי והפנמתי. אני לא אשת נדל"ן, אבל אני יודעת לזהות פוטנציאל כשהוא שם".
בסוף 2008 הצטרפה נחמיאס לפוליטיקה המוניציפלית והציגה עצמה כמועמדת למועצת עיריית רמת גן במפלגת הירוקים. היא הוצבה שלישית ברשימה ונבחרה לאחר שהירוקים זכו בשלושה מנדטים בבחירות. שלוש שנים ניסתה לקדם מהאופוזיציה את זכויות בעלי החיים וטיפוח הגנים בעיר שאין שום קשר בין שמה למצב השטחים הירוקים שלה. עתה החליטה לפרוש. "הכניסה לפוליטיקה הייתה אחת הטעויות הכי גדולות בחיי", היא אומרת. "הייתי אינפנטילית, נאיבית, רומנטית. חשבתי שאוכל לעשות משהו ושיקבלו אותי באהבה לפחות כמו שקיבלו אותי על הבמה. גיליתי שפוליטיקה היא סוג של התנדבות להיות שק אגרוף. בפרט אם אתה באופוזיציה. ניסיתי להיות דון קישוט, ליזום, להתווכח, להציע משהו בלהט, ואז עושים הצבעה, כל הקואליציה מרימה יד ומסירה את ההצבעה שלי מסדר היום. גם אם הייתי מציעה שלום עם סוריה והידברות עם אסד יעיפו את ההצעה כי אני באופוזיציה".
למה בכלל הלכת לכיוון הזה?
"הייתי טיפשה. רציתי להפוך את רמת גן לעיר לדוגמה. רציתי שכל הגנים שלה ייראו כמו הגנים של ארמון ורסאי וגם רציתי לפתור את בעיית בעלי החיים המשוטטים ברחובות. אנשים טובים מביאים גורים בקופסאות לעירייה, וחושבים שככה יצילו אותם, אבל בסופו של דבר הם מובילים אותם לקרמטוריום. כי אין מספיק בתים לאימוץ. חשבתי לקדם מבצעי סירוס ועיקור ברחבי העיר כדי שמצעד בעלי החיים שנידונו לסבל יפסיק להגיע לרחוב, ולא הצלחתי".
איך התרשמת מהעולם הפוליטי?
"בתחילה באמת ובתמים חשבתי שמדובר במתנדבים שבאים לקדם אג'נדות ונושאים חברתיים, אבל מהר מאוד התברר לי שזאת ביצה מעופשת, טינופת, מים עומדים רוחשים ברחשים שפועלים מתוך אגו, כוחנות ושמירה על הכיסא בלי שום עניין בלעשות טוב יותר לתושב. ארבע שנים יותר מדי אני כבר שם, וכיוון שנותרה עוד שנה, אסיים אותה ואפרוש בשמחה. אני לא רוצה לפרוש באמצע ולהיתפס בזיכרון כגימיק שבא, נשם והתפוגג.
"אני מאוד אוהבת את יאיר לפיד, אבל אחרי ארבע שנים בפוליטיקה הקטנה, המוניציפלית, גן הילדים של האוניברסיטה בכנסת, אני שואלת את עצמי למה הוא עשה את זה. ישבתי בבית כשהוא הציג את מועמדותו ופשוט רציתי לצעוק לו, למה האיש המקסים והמוכשר הזה, שהיה במקום טוב ונוח, התנדב להיכנס מחדש לזירת אגרוף ולחטוף מכל הכיוונים".
נחמיאס מעולם לא למדה משחק. התואר היחיד שרכשה הוא בכלל באדריכלות. בגיל עשר נזרקה לעולם הבידור כשגילמה את התפקיד הראשי ב"חנה'לה ושמלת השבת" של יצחק דמיאל. אחר כך המשיכה ללהקת הנח"ל, השתתפה ב"בלי סודות", שיחקה ב"אורזי המזוודות" של חנוך לוין בקאמרי, ומשם הכל פרח והתפרץ. "אני מסתכלת עכשיו לאחור ממרום 53 שנותי, ורואה שהספקתי הרבה", היא אומרת בסיפוק. "עשיתי תאטרון רפרטוארי ומחזות זמר ותוכניות טלוויזיה ודרמות וטלנובלות וקולנוע. אפילו באופרה הופעתי".
מי שהביא אותה לאודישנים של "בלי סודות", המקפצה הראשונה שלה, היה חנן גולדבלט. לכן, אולי, כשהואשם והורשע באונס ובמעשים מגונים, העידה לטובתו. "הכרתי את חנן כשעוד היה הבמאי שלי בלהקת הנחל", היא אומרת. "במידה מסוימת אני חייבת לו את הקריירה שלי. כשהתפרצה הפרשה, היה קשה מאוד להכיל את הדברים, ולדעתי גם לתקשורת היה חלק גדול בה. באתי להעיד לטובתו ולסייע לו, גם בכסף למימון ההגנה, ואני גם מבקרת אותו בכלא, כי ערך החברות חשוב בעיני יותר מכל מעשה שעשה".
את מכירה את גולדבלט קרוב ל-30 שנה. היו סימנים?
"חנן איש נעים, ילדותי, מצחיק, חבר מאוד טוב וגם רודף שמלות. הוא היה אהוב הנשים שגם יודע לעשות חנדלך. הדבר האחרון שהסתדר לי איתו היה מניפולציות או איומים. יש בו משהו נקי, תמים, ישר, אפילו אינפנטילי".
איך הצלחת ליישב את דעתך הטובה עליו עם הדברים שנחשפו?
"אני לא באתי להעיד על מה שקרה או לא קרה בחדרי חדרים. לא הייתי שם. באתי להעיד על האדם שאני מכירה, והאדם שאני מכירה לא יודע לעשות את הדברים שכתבו עליהם בעיתון. באתי לבקר אותו וראיתי אדם שבור, מובס, תשוש וחסר כל. היה לי חשוב להישאר איתו בקשר ולעזור לו גם במימון הייצוג המשפטי, כי הוא נותר מחוסר עבודה. חברים צריכים אותך לא רק כשהכל טוב ויושבים בבתי קפה ובמסיבות ונוסעים יחד לטיולים. חברים צריכים אותך בעיקר כשהם מתרסקים, כשכל ההוויה שלהם בוערת. אז הם צריכים אותך, שתגיש להם כוס מים".
כשהיא לא מבקרת את גולדבלט בכלא היא מגלמת את גולדה ב"כנר על הגג" בקאמרי, התפקיד הנשי הראשי, לצד נתן דטנר שמגלם את טוביה. "הקאמרי זה בשבילי נעלי בית, זה תאטרון שבו עשיתי הכי הרבה הצגות", היא אומרת. במקביל היא משתתפת במופע הצדעה לעוזי חיטמן, "עכשיו התור לאהבה", וגם כותבת, מביימת ומעבדת למחזמר את סדרת הטלוויזיה המיתולוגית "איים אבודים", לצד כתיבה, בימוי והופעה בערב שירי מרים ילן שטקליס בפסטיבל ילדות בחולון. בין לבין היא מככבת בהצגת הנשים המצליחה "קצרות ולעניין" עם ציפי שביט ועירית ענבי.
"אני מאוד אוהבת נשים", היא מעידה על עצמה. "חברות טובות זה נכס ששום בעל, ילד או הורה לא יכול להחליף. השיחות, האחריות, התמיכה, הסולידריות. אנחנו שלושתנו באוטו, בדרך להופעות, שזה הבילוי האולטימטיבי. מחליפות מתכונים, רכילויות, קוסמטיקה, סיילים, בקיצור, עונג צרוף. ציפי שביט ואני בנות מזל טלה, יש לנו אנרגיה דומה וגם שותפות גורל. גם ציפי התאלמנה כמוני בגיל צעיר, וילדה בן ובת בגילים דומים לשלי, אנחנו עוסקות באותו המקצוע וגם הבן שלה חי היום בקוסטה ריקה ומתעסק בנדל"ן. עירית ענבי היא בת גילי, היינו ביחד במקהלת צדיקוב. אנחנו חברות מגיל עשר. היא ממש אחותי הלא ביולוגית. כיף לצאת איתן לעבודה".
כיף לה גם שהעבודה, כמותה, החליפה קידומת, ו"בלי סודות" התחלפה ב"המועדון" של החינוכית, שם היא מנחה לצדו של דליק ווליניץ את התוכנית המוערכת לבני 50 פלוס. "אין לי שום געגוע להיסטריה של תוכניות הילדים", היא אומרת בגילוי לב. "אני נכנסת היום לקניון וכבר לא פוחדת שעשרות ילדים והוריהם יעוטו עלי. אני יכולה להיכנס לחנות בשקט ולמדוד. מקסימום מישהו מבוגר ייגש אלי ויאמר, הילדים שלי גדלו עלייך, שזה מחיאות הכפיים הקטנות. אני מסתכלת על כוכבי הילדים החמים שמחייכים ומצטלמים ועושים את כל הפוזות לשעשע את הקהל, ואני בטוחה שכשהם מגיעים הביתה, הם מתיישבים על הכיסא ועושים פווווף כזה של הקלה".
ואין שום געגוע?
"אין געגועים כי בדברים החשובים באמת אין כמעט שינוי. אני שוקלת כמו ששקלתי בסוף התיכון והצבא, אני מתלבשת אותו דבר. אין לי מלתחה של דודות ושום פריט שהבת שלי לא הייתה שמחה ללבוש. לא החלפתי שיניים ואני צועדת בפארק כל בוקר 40 דקות. לא חושבת שצעדתי יותר מהר או נמרץ בגיל 20.
"השינויים קטנים, וטוב לי איתם. פתאום ליד המיטה יש גם תרופה נגד כולסטרול, וליד הקרמים והבשמים יש משקפיים לאותיות ממש קטנות. אבל זה הכל דברים חיצוניים. בפנים יש עדיין איזו אינפנטילית מולדת שאני מטפחת, משקה, מזינה ונורא אוהבת. השינויים הם רק טכניים, כמו למשל כשקניתי לאחרונה דירה בלב תל אביב. זה החלום שלי מפעם, שכשאהיה מבוגרת אגור בראש מגדל, בדירה רגילה, בלי להיות משועבדת לגינה ומפלסים ושבעה חדרים. אז קניתי לי דירה בקומה 27, ועוד מעט אוכל לרדת ולעלות במעלית וכל תל אביב תהיה פרושה מתחתי. אני רואה בזה את דירת הפנסיה שלי. כן, כן. אני מכינה לעצמי מגדל שן לפנסיונרים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם