שרי שרה שיר שמח: שרי גבעתי מתוודה על הכל
היא דגמנה בלי סוף, הציגה ציורים באינספור תערוכות ואפילו ניסתה את כוחה כסופרת. אבל עכשיו, עם אלבום חדש ביד, חבר טברייני למשעי, קריירת משחק מפוארת ואקס משותף עם קיילי מינוג, שרי גבעתי מבקשת להבהיר: היא שחקנית וזמרת, וזה סופי
איך הגבת?
"תחשבי על בחורה מאוהבת שמגלה דרך פרסומים בתקשורת שהגבר המדהים שלה שיקר לה. לכי תסבירי לאתרי הרכילות שלא ידעתי מזה. לא מספיק שנשבר לי הלב וכולם כתבו שהוא חוזר לחברה שלו, גם הפכתי בן רגע משרי השחקנית לשרי של מרטינז. כשחזרתי שבורת לב ללוס אנג'לס, הוא הודיע לי שהוא נפרד ממנה באופן רשמי, ואז באמת התחלנו מערכת יחסים נורמלית שנמשכה כחצי שנה. צלמי הפפראצי בילו ימים על גבי ימים מתחת לבית שלנו".
היו גם לא מעט שמועות על זוגיות עם כוכבים גדולים כמו הזמר אדם לוין, השחקן סטיבן דורף והזמר אנריקה איגלסיאס.
"אוליביה ואני כבר היינו ביחד כשסטיבן דורף ואני שיחקנו יחד ב'המעבר'. לא היה לי קל לעבוד איתו, אבל למדתי המון, הוא אדם מאוד חריף. ליצור את סיפור האהבה שבנינו על המסך היה קשה ומאתגר. זכיתי לביקורות מדהימות בפסטיבל טורונטו. אבל למרות הפרסומים, מעולם לא היה לי כל קשר זוגי איתו. את אנריקה איגלסיאס הכרתי כשהשתתפתי בצילומי הקליפ שלו ונותרנו בקשרי ידידות, אבל גם איתו לא היה לי כל קשר רומנטי. אדם לוין לעומתם היה בן זוגי לפני שנכנס ל'דה ווייס'. למדתי הרבה מהלהקה שלו שהייתה מתאמנת אצלנו בבית".
למה בעצם חששת כל כך לחשוף את הזוגיות שלך בתקשורת? לקריירה של בר רפאלי ליאונרדו דיקפריו עשה רק טוב.
"למה זה טוב? כאב לי שאת כל תשומת הלב לתפקיד הראשי שגילמתי בסרט לצדו של סטיבן דורף גנבה דווקא הזוגיות שלי עם מרטינז. הפרסום הזה טוב למי שרוצה לפתח קריירה בדוגמנות, אבל אני לא השקעתי את חיי בדוגמנות. זה היה רק כלי עבורי להתפרנס כדי להגיע בסופו של דבר למשחק, וזה באמת נתן לי כלים להתמודד מול מצלמה ופרנס אותי בכבוד.
"בכלל, אני מרגישה שנתתי לפרסום לקחת חלק גדול מדי מהעשייה שלי. היום אני מבינה שזה לא קשור או מוסיף. אני רוצה שיפרסמו רק דברים שקשורים לעשייה שלי. דווקא בגלל הפרסום לא יודעים על העבודה שלי, במיוחד פה בארץ. לקח לי הרבה זמן להבין שפרסום צריך להיות רק על דברים רלוונטיים, אחרת עדיף שלא יהיה".
גבעתי, 30, היא סוג של מיכלאנג'לו מודרני: דוגמנית, ציירת, סופרת, שחקנית ומעכשיו גם זמרת: אלבום הבכורה שלה, ,The Monkeys Are Here יוצא בימים אלה לחנויות. "כיום אני שחקנית וזמרת. זהו", ממהרת גבעתי להבהיר. "כל העבודות האחרות הן רק אמצעי להגשמת חלומותי". כבר בגיל 12, היא אומרת, ידעה שהיא רוצה לשחק. "הבנתי את הייעוד שלי כשערוץ 2 עלה לאוויר. ידעתי שאני רוצה לשחק. אבל הדרך לשם הייתה עקלקלה", היא אומרת.
היא נולדה בטבריה, אחות בכורה לנעמה (הנשואה לגיא אריאלי) ולעתליה, ששמותיהן, כמו גם המילים "אמא," "אבא" ו"נשמה" מקועקעות על ידה ("זה גורם לי להרגיש תמיד קרובה למשפחה, בכל מקום שבו אני שוהה").
משפחתה לא יכלה לממן את חלומותיה, וכבר בגיל 16 ניצלה את החופש הגדול לעבודה ביוון בדוגמנות. בגיל 17 השתתפה בתחרות "תגלית השנה", ובגיל 18, לאחר ששוחררה משירות צבאי ("הצבא לא רצה לגייס אותי, אני סובלת מאסתמה קשה ואלרגיות"), ניצלה את ההזדמנות וטסה לתשעה חודשים להוואי. משם עברה להוליווד, "ותוך שלושה חודשים עפתי משם כל עוד רוחי בי", היא אומרת. "זה מקום מנוכר ומלחמתי. נסעתי משם לניו יורק ולפתע הרגשתי בבית. פרחתי שם, מצאתי את עצמי והתחלתי לימודי משחק, ובמקביל דגמנתי כדי לממן את הלימודים. ואז יום אחד ביקש ממני ישראלי שחי שם שאצייר לילדה שלו ציור לחדר הילדים. משם זה התגלגל לחבר שלו שפנה אלי ונתן לי 3,000 דולר עבור ציור. ואז אוצרת אומנות צרפתיה בשם קרוליין לקחה אותי תחת חסותה והתחילו התערוכות. פשוט זרקתי את בוק התמונות שלי, זנחתי את הדוגמנות והתחלתי לצייר. נפתח לי הראש לדבר שמעולם לא חשבתי עליו כמקצוע, והתחלתי לצייר למחייתי. השתתפתי ב-30 תערוכות קבוצתיות בעולם ובשלוש תערוכות יחיד. בעקבות זה גם כתבתי בגיל 19 ספר, שאמא שלי דאגה להוציא לאור בארץ".
ספר? איך קוראים לו?
"תבטיחי לי שלא תצחקי? 'לגעת באושר דרך ההיגיון'. די הקדמתי את זמני, כי אז לא היה סקטור של עידן חדש ומימוש עצמי, והספר שלי היה ממש חדשני, סוג של פסיכולוגיה בגובה העיניים. הספר משכנע אנשים להגשים את עצמם. קיבלתי תגובות מדהימות עליו, אבל זה ספר נאיבי, והיום כשאני קוראת אותו, אני צוחקת על עצמי. זאת מזכרת מנעורי".
את הקפיצה הגדולה עשתה גבעתי דווקא כשחזרה לארץ לחופשה קצרה וקיבלה תפקיד ב"אקזיט", ובעקבותיו גם קמפיינים נחשקים. אבל אז, בשיא ההצלחה, שוב עזבה הכל ונסעה ללוס אנג'לס, שם זכתה בתפקיד הראשון שלה, בסדרה "CSI לאס וגאס".
אבל לצד ההצלחות היו גם לא מעט כישלונות. כך, למשל, גילמה סוכנת רוסייה ב-My Own Worst Enemy ב-NBC לצד כריסטיאן סלייטר, אבל הסדרה בוטלה לאחר שני פרקים בלבד. "היה לי מאוד קשה לקבל את זה שהסדרה ירדה. גם הייתי מועמדת מובילה לסרט 'וולברין' וזה לא ייצא לפועל. בנוסף קיבלתי תפקיד נשי ראשי ב'הטורף 2' וזאת הייתה אמורה להיות מקפצה מטורפת לקריירה הבינלאומית שלי, ואז החליטו בפוקס שהסרט גדול מדי תקציבית לשחקנים לא מוכרים והודיעו לנו שאנחנו מפוטרים. זאת הייתה התרסקות בשבילי, כולם מכרכרים סביבך ומדברים איתך על ההשלכות של ההצלחה שאחרי, ופתאום זה לא קורה. זה היה מאוד קשה. היה לי חודש של דאון לא קל בכלל. התחלתי לשאול את עצמי אם זה התחום שאני צריכה לעסוק בו".
ומה החלטת?
"בתור התחלה החלטתי לחזור לארץ ולחוות עם אחותי נעמה, שהייתה בהריון אז, את הלידה. בארץ הציעו לי לשחק בסדרה 'נשות הטייסים' בערוץ 10, ואז נסעתי שוב לאל-איי. הפריצה הגדולה שלי הייתה בתפקיד רציני של סוכנת מוסד בסדרה המצליחה NCIS. לסדרה הזאת יש הד ענק וכמות מעריצים בלתי מתוארת. הסוכנות שלי בארץ צוחקות כשהן מקבלות מכתבי מעריצים מארה"ב".
כשלא חילקה חתימות היא מצאה זמן לחתום על הפקת אלבום עם המוזיקאי והמפיק טל הרצברג ז"ל מ"חי בלה לה לנד". אולם בשל מותו בשנה שעברה השתבשו תוכניותיה. "זה גרם לי להחליט לחזור לארץ. אלא שרגע לפני שחזרתי, קיבלתי את ההצעה הנחשקת לעבוד עם המפיק הגדול מייקל וואנדמאקר. בין היתר אנחנו אחראים ביחד לשיר הנושא של הסרט Haunting in Goergia שייצא בקרוב, מה שדחה את החזרה לארץ בחמישה חודשים".
את באה לארץ, עוזבת, נוסעת, חוזרת. החלטת כבר איפה הבסיס שלך?
"אני זזה מהר ולעתים לא שמה לב למה שאני עושה. הייתי בסחרחרת וזה קצת מבלבל. אני אדם כזה, שלא תמיד פועל מהראש אלא מהבטן, ההחלטות שלי תמיד היו חסרות אסטרטגיה, אבל עכשיו אני בארץ, כבר שנה וחודשיים. לא קל לחיות בחו"ל, זה ויתור מאוד גדול, ופשוט הרגשתי שאני לא רוצה לחיות שם יותר. כשאת צעירה זה אחרת, כולך בהגשמה ובהוויה שלך. אבל ככל שאת מתבגרת ומתחילה להעריך את החיים את מבינה שאין חלופה למשפחה. הארץ היא פחות האדמה בשבילי, אלא יותר המשפחה והחברים. הבנתי שפה אני רוצה להקים משפחה אז הגיע הזמן שאבנה לי קריירה בארץ".
איך הייתה ההשתלבות מחדש בארץ?
"פה בארץ אני כמעט מתחילה מאפס כי לא יודעים על העשייה שלי בחו"ל, ואף פעם גם לא באמת השקעתי בקריירה שלי בארץ, רק בחו"ל, שם הזהות שלי כשחקנית ברורה. אבל בסך הכל הייתה לי נחיתה קלה כי התחלתי לעבוד על האלבום, וזה אפשר לי לקחת אתנחתא ממשחק. מצאתי דירה מקסימה עם נוף מדהים שמשקיף לים, מה אני צריכה יותר? אמנם בקרוב שוב אסע לאל-איי לחודשיים בשביל לעשות פיילוטים, זו עונת הפיילוטים וזאת ה-תקופה להיות שם. אבל כאן הבסיס שלי. אחזור לפה, כי אני כאן בשביל להישאר".
האלבום החדש כולל שישה שירים, בסגנון "פופ מלנכולי עם סול", הגדרה של גבעתי. "אני עובדת עליו כבר שנתיים והקאתי דם, ואני מעורבת בכל חלק מהאלבום הזה, אני כותבת, מלחינה, מעבדת ואפילו הפקתי שיר אחד", היא אומרת. "הרגשתי שאני לא יכולה לחכות עוד שנה, ולכן הוצאתי מיני אלבום, שזה נהוג מאוד היום. אנחנו בעידן שאנשים מכירים סינגל בודד, לא אלבום. העטיפה של האלבום היא תמונה שלי מגיל תשע, כשניגנתי בקונצרט והידיים שלי הזיעו מהתרגשות, אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול".
השירים באלבום מאוד חושפניים.
"האלבום הזה מסמל עבורי את השיעור הגדול ביותר שעברתי בלהכיר את עצמי. מי שיקרא את הטקסטים יגלה דברים לא קלים עלי, על הרצון לאהוב ולקבל את עצמך. אחרי שאמא שלי שמעה את הטקסטים היא מיד שאלה אותי למה כל כך עצוב לי. זה לא עצב של לקום בבוקר בדיכאון אלא סוג של ריקנות, זה משהו פנימי כזה לא מוגדר. נולדתי עם חור בבטן שעלי למלא אותו כל הזמן. זה כאב תמידי. אי אפשר למלא את החור הזה פעם אחת ולתמיד. ביום שהחור הזה יתמלא זה יהיה היום בו אמות מבפנים".
למה בחרת לאלבום את השם "הקופים הגיעו"?
"מאז ומעולם יש לי תחושה שקופים צועקים לי בראש, מגרדים לי בגב ואומרים שזה לא מספיק טוב. זה מסמל את כל הקולות שיושבים בתוכי וזועקים. כל הביקורת העצמית ומה יגידו אנשים. האלבום הזה הוא הוכחה לשינוי שעברתי, להבנה שלי, שזה לא מעניין אותי מה יגידו - אני עושה מה שאני רוצה ומה שאני אוהבת. אני רק רוצה שתקשיבו לי ותבינו מה אני רוצה לבטא. אתם לא חייבים לאהוב".
למה בחרת לשיר באנגלית? ברור לך שזה יקשה על הצלחתך בארץ.
"הקלטתי שני שירים בעברית, אחד מהם, 'פריז', אפילו שטחנו אותו בתחנות הרדיו, ראיתי שכל הוויז'ן שלי משתבש. אני חיה שנים בארצות הברית ומושפעת מאוד ממה שקורה שם, וכששרתי בעברית, כל מה שאני פשוט התעקם. הרגשתי שאני פחות מעורבת כשאני שרה בעברית. עשיתי מה שנדרש פה בארץ אבל די נמאס לי להיות עסוקה במה שאנשים אומרים או במה שצריך. אני רוצה לעשות את מה שמרגיש לי נוח ושלם, לכן בחרתי לשיר באנגלית. עובדה שהפירות לא איחרו לבוא, ושיר שלי מככב במשחק המחשב 'סימס' וגם נבחר לפסקול של סרט קולנוע. זה מה שאני יודעת לעשות וזה יוצא לי הכי טבעי".
איך התמודדת עם יום הולדת 30?
"אני עדיין ילדה בהתנהגות שלי. אני כל הזמן משחקת. משחקת בגיטרה, משחקת בהצגה, משחקת עם הגלשן. אני מרגישה ילדה כלואה בגוף של אישה. הסלוגן שלי זה 'מה היית עושה אם היית יודע שלעולם לא תיכשל'. כמובן שכיום יש לי לא מעט פחדים, כמו לא לבזבז זמן ולעשות את הדברים בצורה הכי מדויקת. כשחקנית הייתי עסוקה בליצור לעצמי דמויות, ובשנתיים האחרונות עכשיו עשיתי סטופ בניסיון ללמוד ולהכיר את עצמי. חשוב לי להרגיש שלמה עם מה שאני עושה ולכן סירבתי להצעות מפתות".
כשגבעתי מדברת על הצעות מפתות, היא מתכוונת לתפקיד בסרט Dark Heart ולתפקיד אורח בסדרה שחייבו סצנות פרובוקטיביות. "סירבתי למרות שאלה תפקידים מצוינים שיכולים להוסיף לי לרזומה", היא אומרת. "אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי מצטלמת בעירום. זה לא מרגיש לי אני, אלא אם כן מדובר בתפקיד שהעירום הוא כל כך שולי בו, שלא שמים לב אליו. קיבלתי גם הצעה לתפקיד ראשי בסדרה שאמורה להצטלם עכשיו, The Settelment, ונאלצתי לסרב כי זה מחייב אותי לעבור להתגורר בקנדה בשלוש השנים הקרובות. נבחרתי גם לשחק במחזמר Real Love של זוכי הגראמי נאן שוורץ וג'ורג' קלדרי, וכששלחו לי את החומרים כל כך לא התחברתי לתוכן שהחלטתי שאני מוותרת על ההצעה. היום אני יכולה להרשות לעצמי לסנן עבודות ולבחור רק דברים שאני שלמה איתם".
עוד עניין שגבעתי שלמה איתו, לפחות לעת עתה, הוא מערכת היחסים שהיא מנהלת בחודשים האחרונים: הוא מטבריה, אבל הרבה יותר מכך היא לא מוכנה להוסיף. "הוא מקסים, ואני יכולה לומר שטוב לי ושאני מאוהבת".
את נוטה להתלהב ממערכות יחסים ולהתקרר באותה המהירות?
"יש לי דמיון מפותח, כמו לאמנים רבים, ולרוב אני נוטה לצייר לעצמי דמות שאני מתאהבת בה ועם הזמן מתגלה שזאת לא הדמות האמיתית. אמנים לא רואים את הבן אדם אלא את המדבקה שייצרו בדמיונם, ואז זה מתפוגג. אני אוהבת להתאהב, ואני לא נהנית להיות רווקה, אבל אין לי זמן לבזבז, וכשאני בזוגיות ואני מבינה שאין לה המשכיות אני מיד חותכת".
כי את מחפשת מחויבות? חתונה?
"אני רוצה להתחתן כבר מלפני חמש שנים ולהביא ילדים מלפני שנתיים. אני מגיעה ממשפחה מאוד חמה וזה יקרה, אבל חשוב לי שהתא המשפחתי שלי יישאר לכל החיים, ולכן אני לא רוצה לטעות בבחירה. ראיתי בחורות מבוגרות ממני לבד בפול פאוור על הקריירה שלהן, עד כדי כך שהן לא זמינות להכיל עוד בן אדם, ולא רציתי להיות במקום הזה. עכשיו לא לחוץ לי רק קריירה. אולי עכשיו, כשאני יותר מחוברת לקרקע, זה ייתפס".
לפני סיום, אני מוכרחה לשאול על הפנס הסגול שיש לך בעין.
"זה לא מה שאת חושבת. אני גולשת רוח כבר שנים, וזה חלק מההשלכות של התחביב הזה. אני כל הזמן מלאה בפציעות מהגלישה. אבל הגלישה מאזנת אותי. כל בעיות היומיום מתגמדות לעומת הים הגדול. הפציעות הן חלק מחיי, אבל הים ממש לא מפחיד אותי. אני מפחדת מאופנועים ומפחדת מהאיום האיראני, אבל מהים? ממש לא".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם