אח, האירוניה: אלאניס מוריסט לא מצליחה לחזור לעצמה
האלבום האיקוני של אלאניס מוריסט משנות התשעים קנה לה פרסום והצלחה שנראית נצחית, אבל גם באלבומה האחרון היא לא מצליחה אפילו להגיע לקרסוליים שלו
אלאניס מוריסט, Havoc and Bright Lights, אן אם סי
אף אחד לא מאמין ביצירה הכעוסה שיצאה לזמרת ארוכת השיער אבל האלבום מוכר למעלה מ-30 מיליון עותקים ונכנס לספרי ההיסטוריה כאלבום הנמכר ביותר של שנות התשעים. למרות ההצלחה העצומה שזכתה לה ואפשרה לה לעשות ככל העולה על רוחה מאז ועד בכלל באולפן ההקלטות, לאחר שהתבגרה הזמרת ונהיתה מאושרת ומעושרת כמובן, אף אלבום שיצא תחת ידה לא מתקרב במעט לקרסולי היצירה ההיא שבזמנו אף אחד בתעשיה לא האמין בה. האין זה אירוני? אינכם סבורים?
נכון, פה ושם הצליחה אלאניס מוריסט לשחרר שיר או שניים חביבים, אפילו חביבים מאוד. זכורים במיוחד לטובה Uninvited מהפסקול של "עיר של מלאכים" והגרסה העירומה שלה ל-My Humps. הביצוע שלה לטמטום הזול של הבלאק אייד פיז הוכיח שמוריסט היא אמן דגול, עם שכל בגרון ובידיים והרבה מה להגיד באמצעות טקסט עלוב שבכלל לא כתבה.
לכישוריה הגדולים של מוריסט כמעט ואין זכר באלבום החדש Havoc and Bright Lights, בדומה לשאר האלבומים ששחררה לאחר שנות התשעים המופלאות. אם מתעלמים מצירוף שני שירי הבונוס באלבום אזי מדובר בשנים-עשר קטעים הנמרחים על פני 52 דקות מייגעות, ובכל זאת כדאי לקחת בחשבון את הבונוסים מאחר ודווקא הם השירים היותר מעניינים באלבום שומם.
Guardian, הסינגל הראשון והשיר שפותח את האלבום הוא להיט לא מזיק ולא מועיל שמוריסט כתבה לבנה בן השנתיים, טקסט נדוש בתבנית מוזיקלית נדושה שרק הכוונות הטובות ושילוב נחמד בין דיסטורשן לקלידים מצילים אותו. Woman Down שבא אחריו עטוף באלקטרוניקה מעצבנת ומאפיין במדויק את רוב השירים באלבום – סתמי וחסר מעוף אבל מדבק לאחר השמעות מרובות, לא שהטרחה מצדיקה את זה. Celebrity מבטא את רגשות הבוז שמוריסט חשה כלפי הקולגות לתעשייה, אולי גם לבלאק אייד פיז, אבל הכעס לא עובר כפי שהייתם מצפים משיר עם כזו אג'נדה.
Havoc, שיר פשוט אך נעים ומדויק, מקיץ את המאזין מתרדמת כפויה עם טקסט חכם שלא הולך לאיבוד בעיבוד ותופים שצצים משום מקום בדיוק בזמן (ועדיין עדינים מדי). Will You Be My Girlfriend ו-Magical Child, הבונוסים שסוגרים את האלבום, מחזירים, כאמור, קצת צבע ללחיים, הראשון עם מלודיה מתוקה ורומנטית בלי להיות לעוסה, והשני, מעיין נובע באמצע מדבר ששובר שגרה עם חצוצרה לוהטת ותיפוף מפתיע.
שאפתנות רבה ניכרת בעבודה על האלבום. עבדו עליו ברצינות, אבל הוא לא עובד. למרות היכולת הידועה והמוכחת של מוריסט להביע רגשות עזים באמצעות צרידות פתאומית באמצע הברה, גיטרה חורקת, זעקה בוכייה או צירוף מילים שנון, האלבום החדש שלה נטול ריגוש, משעמם ועשוי מדי. האזנה לו נותנת את ההרגשה כמו לא יצאו ארבעה-עשר השירים מאותן ידיים כי אם מאותו פס יצור, מאותה מכונה חדשנית שמשומנת ככל שתהיה – היא עדיין מכונה.
לפני 17 שנה כתבה מוריסט את Ironic, שיר שטות חמוד וקליט שהצליח בזכות הלחן המקפיץ כמו בזכות הטקסט המדוייק שלו, והוא אחד השירים הפחות מרתקים באותו אלבום מופת. ההפקה היתה פשוטה וקולעת, הווקאלז היו משוחררים ואנרגטיים, המהות שהיא אלאניס מוריסט בסוודר שגדול עליה בכמה מידות וחיוך ביישני היתה הדבר הכי חם, מפתיע ומקורי שנראה או נשמע מזה שנים. היום היא נשמעת כמו אחד מאותם סלבס עליהם היא שרה. ילדי שנות השמונים והתשעים יזכרו לה תמיד חסד נעורים, ילדי שנות האלפיים יזכרו אותה כעוד זמרת, אם בכלל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם