הים אותו הים: יגאל קיפניס מציע זווית אחרת על מלחמת יום כיפור
מסמכים ועדויות חדשות שחושף החוקר יגאל קיפניס ממחישים כי מלחמת יום כיפור איננה מחדל מודיעיני אלא מדיני. לתשומת לב העוסקים בסרבנות השלום של הערבים

שמונה חודשים לפני פרוץ המלחמה התייעץ קיסינג'ר עם יצחק רבין, אז שגריר ישראל בארה"ב, בשאלה אם כדאי לו להיכנס לעובי הקורה בטיפול במזרח התיכון. רבין השיב לו, בהכירו את גולדה, כי לישראל אין עניין לקדם תהליך מדיני. יוזמת השלום של הנשיא המצרי אנואר סאדאת נדחקה והדרך למלחמה נסללה.
בדיון התקשורתי שהתעורר לאחרונה שוב, עם פרסום עדויות ועדת אגרנט, התבררו פרטים קריטיים נוספים על הכשל הרב-מערכתי שבגינו נתפסה ישראל מופתעת בצהרי יום כיפורים. ליגאל קיפניס, מחבר הספר "1973", ברור כי היה באפשרותה של ישראל, שדחתה את יוזמת השלום המצרית וכמה שנים אחרי המלחמה חתמה על הסכם המבוסס על מתווה דומה, למנוע את האסון ולחסוך בחיי אדם רבים.
קיפניס מסביר כי מחקרים היסטוריים נטו להאשים בטעות את קיסינג'ר על כך שלא מנע את המלחמה, כיוון שמסמס את תוכנית השלום המצרית. עיונו המעמיק של קיפניס מראה כי לא קיסינג'ר לא הוא שהוביל את הקו הסרבני, אלא הוא שימש כמסייע למדיניות ממשלת ישראל שלא לקדם מהלך מדיני. ועדת אגרנט שחקרה את המלחמה הצביעה על התנהלות כושלת של ראשי מערכת הביטחון בישראל והעדויות שנחשפו אכן מצביעות על כך. אולם קיפניס טוען בספרו כי גם המנהיגות המדינית כשלה בהערכותיה והוא מתאר את הכרונולוגיה של שנת 1973 מתחילתה, עם יוזמת סאדאת מ-28 בפברואר, ועד הישמע צפירת המלחמה.
את ההסבר לדחיית יוזמת סאדאת ולרתיעת גולדה ושרי הקבינט מקידום הרעיון תולה קיפניס בהלך הרוח בציבור הישראלי, שנטה ברובו המכריע, כך על פי סקרים, להעדיף את חצי האי סיני בידי ישראל על פני יוזמת שלום. גם הבחירות שעמדו להיערך בישראל ב-30 באוקטובר השפיעו על העניין. שר הביטחון משה דיין וגולדה מאיר לא רצו כמובן בקורבנות ישראליים, אולם בשל סרבנותם, טוען קיפניס, ותמורת "האסטרטגיה המשותפת" שלהם, שילמה בסופו של דבר ישראל את מחיר הדמים.
קיפניס, החוקר את ההיסטוריה המדינית של רמת הגולן, מבסס את מחקרו זה על מסמכי התקופה, בעיקר כאלו שמצא בארכיונים בארה"ב ומתפרסמים בספרו לראשונה.
הוא מציין כי חלקם היו "מדירי שינה". הוא כותב כי המסמכים מלמדים שבניגוד להנחה הרווחת לא הכישלון המודיעיני הוא שגרם למלחמה להתרחש,
בספרו הראשון הסביר הוגה הדעות קרל פון קלאוזביץ', מאבות תורת המלחמה המודרנית, כי המלחמה היא המשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים. במהלך שנת 1973 המשיך הנשיא סאדאת להתנהל במקביל בשתי חלופות, האחת דיפלומטית והשנייה צבאית. שתיהן נועדו להתניע תהליך מדיני. בסופו של דבר ניצחה החלופה האלימה ופרצה מלחמה. תהליך הרה גורל זה משנת 1973 עשוי לעורר מחשבה גם על הנעשה בימינו בזירה הבינלאומית, וקיפניס, בצדק רב, טוען כי חשוב להכיר את הנרטיב ההיסטורי ההוא על מנת לבחון באופן מיטבי את אירועי היום והשעה.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-
