נערה למופת: שהרה בלאו מעולם לא היתה ילדה טובה
שהרה בלאו נמצאת על קו התפר בין העולם הדתי ובין זה היצרי והאפל המתבטא בספריה, בפעילותה ובאישיותה האקסטרווגנטית
"כן רציתי ואפילו מאוד רציתי להיות שחקנית", היא מאשרת. "בתחילת שנות ה-20 לחיי למדתי שנה אחת אצל רחל שור בסדנה שלה בניסן נתיב ושנה שנייה אצל אמיר אוריין בתיאטרון החדר. כשהדרכתי במכון ללימודי השואה בחיפה עשו שם איזה סוג של מיצג בסוף יום העיון של כיתות ט' שעברו התלמידים והייתה שחקנית מקצועית שעשתה סוג של הצגה, ואני ככה הסתובבתי לי מסביבה ונורא עזרתי ותמכתי, אבל בסתר ובמחשכים חמדתי את התפקיד שלה מהצד בתור בוגרת הצגות אולפנה. עד שיום אחד היא חלתה ונתקעו בלי שחקנית וככה בקול רועד אמרתי שאני יכולה לעשות את זה. הייתי כל כך טובה שהמשכתי בביצוע התפקיד ואחר כך לימדתי אחרות. ואז היה רגע לא נעים שאותה שחקנית חזרה ממחלתה, אבל העבודה שלה כבר בעצם הייתה בידי. מאוד מרושעת הייתי. זה מדהים אותי לפעמים לחשוב באיזו מהירות הייתי מוכנה לקפוץ על התפקיד הזה אז. בלי לחשוב בכלל. זה כנראה עניין של גיל".
מה הכוונה עניין של גיל?
"היום הייתי חושבת יותר רגע מה זה אומר, צריך חזרות ואיך אני אצא וכל מיני כאלה. הייתי נותנת יותר מקום לפחדים שאתה לא נותן להם מקום כשאתה צעיר יותר. זה ההבדל בין נעורים להתבגרות. זה לא שלא פחדתי מדברים בגיל צעיר, אבל הקשבתי לפחד פחות. נכון שיש גם בשלות ותובנות וכו' ולא הייתי חוזרת יומיים או יום אחורה, אבל בהקשר של המיידיות - הבגרות מאטה את מהירות התגובה שלך. אז פשוט לא עצרתי לחשוב".
אז נשאר לך איזה רטט קטן של מה היה יכול לקרות אילו?
"אני לא מתחרטת שאני כותבת. הספרות היא בעיניי האמנות המופלאה ביותר והנשגבת ביותר כי היא המדויקת ביותר. אתה יכול להביע את עצמך בצורה הכי חופשית, חשופה, מדויקת ואישית. כתבתי מאות מאמרים פובליציסטיים בחיי, הנחיתי בטלוויזיה, עשיתי ראיונות ושום דבר לא משתווה או אפילו מתקרב לפסקה אחת או אפילו שורה אחת בספר שלך שכתבת שיוצאת ממש ממש טוב ומדויק וכמו שרצית. אז אני בהחלט לא מתחרטת, אבל אלמנט המשחק תמיד היה שם כסוג של תחרות. הלכתי לאוניברסיטת תל אביב למבחנים הראשונים לחוג לתיאטרון למגמת משחק ועברתי אותם, אך בסוף הלכתי ללמוד היסטוריה. היה לי חשוב להעמיק בהיסטוריה, בפסיכולוגיה, ואת זה יכולתי לקבל רק באוניברסיטה. אז למדתי אותם בבר אילן, אבל כאמור כן הלכתי ללמוד משחק אצל רחל שור ואחר כך אצל אוריין. אז הייתי יותר דתייה מאשר היום ואז גם היה קשה יותר לשחקנים דתיים בתעשייה, אז איכשהו זה לא התאים. אבל השנתיים האלה של הלימודים נתנו לי הרבה. זה הביא אותי לערער על כל מיני קלאסיקות, לרצות לכתוב דברים מחדש בעצמי, הבנתי שאני לא נהנית לדבר טקסטים של אחרים כמו שאני נהנית לדבר טקסטים של עצמי".
טוב יש פה גם אלמנט של ויתור על האינטלקט, על השכל, ששחקן צריך לעשות. שחקן מביא את הרגש שלו, הגוף שלו, אבל השכל שלו עשוי פעמים רבות להפריע לו ללכת לאיבוד בתוך דמות.
"כן, זה כנראה גם זה. אני צריכה להביא את מה שאני חושבת. בגלל זה אני אומרת שספרות זה האמנות הכי נעלה, כי הניצוץ של אמנות לדעתי הוא מחשבה, והספר הוא מחשבה טהורה. והיה עוד דבר, אני זוכרת שחשבתי על זה, כי גם בתור נערה הייתי מאוד מחושבת או קונטרול פריק. אז אמרתי מה כל חיי אני אחכה לאישור של מישהו אחר? להעביר את חיי בלחלות את פניהם של כל מיני במאים?".
אבל גם סופרת או עיתונאית תלויה באחרים לא? מו"לים, עורכים.
"אבל אני מצאתי את המקום שלי בעניין הזה. רציתי להיות בשליטה, אז מצאתי דרך לעקוף את זה. וגם תמיד רציתי לכתוב במקביל. זה היה לי תמיד ברור. שנתיים אחרי שסיימתי בית ספר למשחק כתבתי איזה רומן ושלחתי לכל ההוצאות בארץ וקיבלתי דחייה מכולן וזה שיתק אותי. לא רציתי להיות שחקנית כדי לא להיות תלויה, אז הנה ישבתי, כתבתי והייתי אלוהים קטן בתוך עולמי, כי כשאני כותבת אז ממש אני לא רואה אף אחד – אני אלוהים. לא אכפת לי מי ייפגע, מה יגידו, כלום. בזמן הכתיבה אני איננה. ושלחתי ולא רצו ושוב התלות באחרים".
הספר ההוא יצא בסוף לאור?
"לא, הוא ממש גרוע. בדיעבד כשאני קוראת עכשיו הם צדקו ועשו איתי חסד שלא קיבלו אותו. אבל אז זה שיתק אותי. ואז קראתי ריאיון עם איזו סופרת צעירה שמאוד הרשים אותי. היא סיפרה שם איך הוצאת ספרים פנתה אליה כדי שתכתוב להם ספר. היא לא הייתה צריכה להתמודד עם השאלה יקבלו או לא יקבלו את הספר שלה, אחרי הכתיבה היא ידעה מראש שהוא יודפס. זה מה שאני רציתי לעצמי. התאים לי לקונטרול פריק. ואז עשיתי תפנית מחושבת או לפחות חצי מחושבת. אני אגיע למצב שיידעו מי אני ויבקשו ממני לכתוב כי לעולם לא אהיה עוד בעמדת הדחייה הזאת. זה היה
"כן, נכון, טוב נו מה לעשות".
אף כי היום את אישה מצליחה, מתפרנסת.
"לא מדויק...".
טוב, חיה לפחות... אי אפשר להגיד שלא תפסת מקום בתרבות הישראלית... הצלחת.
"תודה, אבל עדיין בתפריט המזון הרוחני שלי לקנאה יש חלק חשוב מאוד. זה מולד לדעתי. ממש גן. זה עניין אותי וניסיתי לנתח וראיתי שיש אנשים שפשוט יותר מועדים לקנאה ובעוצמות גדולות יותר מאחרים וזה ממש מגיל אפס. כללית, הרבה מתכונות האופי זה גנטי. מלידה. ברור שיש גם אלמנטים של חינוך, אבל הרוב המכריע גנטי. הלוואי שיכולתי להגיד על הכול ניתן לעבוד ולשנות, אבל זה במידה רבה נתון מראש. תראה את העניין שלי עם השואה שהוא ממש מגיל אפס ולאורך כל החיים למרות שעכשיו אני בניסיון להתרחק מזה, אבל שנים רבות פשוט רציתי לעמוד ולדבר על משרפות מהבוקר עד הערב ואנשים אמרו כל הכבוד זה נורא חשוב לחנך את הנוער וכו'. עם זאת, אני עשיתי את זה בשבילי. כי זה עניין אותי. לא הרגשתי הקרבה. זה סוג של תכונת אופי".
אבל זה לא קצת מסיר מאיתנו את האחריות? נולדתי חרא, מה לעשות. לא אשמתי. לא אעשה כלום בעניין.
"קודם כל החיים באמת לא הוגנים. נולדת עם תכונה בעייתית אז חייך יהיו קשים יותר".
או שאני אעשה את חייך קשים יותר ולי לא יהיה אכפת כי נולדתי פסיכופת. חרוז.
"מרשים. הרעיון הוא במקרה כזה שאתה אמור לקחת תכונה בעייתית ולנסות לרתום אותה למשהו חיובי. ואנשים כאלה, שנלחמים בעצמם, שמתגברים על עצמם לפעמים, יותר מרשימים אותי מאשר כאלה שנולדו טובי לב וזהו. אני נולדתי עם גן של קנאה ואני משתמשת בו כדי להניע את עצמי להיות יצרנית".
ואם כן היית מתעלת את האנרגיות למקום רע? נניח מרכלת עליה, מוציאה דיבתה רעה.
"זה היה חוזר אליי בסוף".
כן, שכר ועונש וכאלה?
"אני מנסה לא ללכת למקומות של אמונה ואלוהים אף על פי שאני מאמינה באלוהים כי אני רואה את המבט האתיאיסטי שלך".
מה את אומרת... יש מבט אתיאיסטי?
"ברור... (צוחקת) אבל בוא נישאר במישור הפסיכולוגי, מה שאתה מגיש בסוף אתה אוכל ממנו כף גדושה. בסוף אני אלכלכך עליה כלפי האיש הלא נכון וזה ידפוק אותי. ברור שבמציאות לפעמים אנשים רעים חיים טוב, אבל אני רוצה לדעת שיש צדק בעולם. אני צריכה את זה".
אז יכול להיות שבשביל זה צריך את אלוהים בחיינו? זה תפקידו?
"אני אענה לך בסיפור. לקחתי במהלך החופשה את האחיינית שלי בת השמונה ללונה פארק...".
לונה פארק! זה אדיר, לא הייתי שם שנים. תקשיבי זה רעיון מעולה לכתבה. אני אציע למעריב שנעשה ביחד. שהרה ויונתן הלכו ללונה פארק.
"שכח מזה, יונתן, שהרה בלאו לא הולכת לעולם יותר ללונה פארק אחרי החוויה האחרונה. בילדות אני זוכרת שלא הבנתי את אמא שלי שכשהיינו הולכות לשם רצתה רק לעלות לגלגל הענק וזהו. עכשיו אני לגמרי בצד שלה. תקשיב, כל מה שאהבנו בתור ילדים שם זה עכשיו סבל מר. כל ההורים מסתובבים שם עם הילדים במבט של אפתיה והשתתפות בצער, זה פשוט נורא. יש שם איזה מתקן עינויים בשם הבלרינה שארבעה ימים אחרי לא התאוששתי ממנו, אבל לא משנה. אם נחזור לעניין אלוהים, אז עמדנו בתור לאיזה מתקן, אני והאחיינית, ואיזו ילדה עקפה. האחיינית שלי ממש נפגעה מזה ברמה האישית, 'זה לא בסדר זה לא צודק', כל הגוף שלה בקול הקטן שלה סוער דקות ארוכות אחרי. הדבר היחיד שהרגיע אותה זה שאמרתי שיש צדק בעולם, אל תדאגי, בסוף היא תשלם על זה. אז היא נרגעה. זו מחשבה מנחמת. סיפרתי את זה לאמא שלה, לאחותי, והיא אמרה לי 'מה את עושה, אני כל הזמן מנסה ללמד אותה שאין צדק ושלא תסמוך על אף אחד'. ככה שזה כנראה המאבק הגדול בין מחפשי המחשבה המנחמת לאלה שמוותרים עליה בתוקף".
אז אם לחזור לשאלתי - בשביל זה אנחנו צריכים את אלוהים בעולם?
"אני אלך רגע לשירותים. נסיגה טקטית לצורך התארגנות".
כשהיא חוזרת בלאו מדברת על השינוי שעברה ביחס לאלוהים עם הפיכתה לפחות דתייה או לפחות אדוקה בחיים לפי החוקים ההלכתיים. "כשהייתי צעירה יותר ודתייה יותר לפחות מבחינה חיצונית, כלומר באורח החיים ובחברה שסביבי והכול, אז בכלל לא עסקתי באלוהים. הוא לא היה קיים בבית הספר הדתי שבו למדתי ובחברה שבה גדלתי. לא עוסקים בו בכלל. עוסקים בטפל, או לפחות עסקו אז בשנות ה-80 כשסיימתי תיכון. עסקו הרבה יותר באורך החצאית ורמת הצניעות והבקיאות בחומר וכמה יפה וחזק אני שרה את התפילה והברכה כשאני חזנית וכאלה. דווקא היום, כשאני יותר נינוחה ודתייה יותר לייט, אני מתעסקת יותר באלוהים. אז מבחינתך אלוהים הוא מה? משהו שאנשים המציאו?".
אלוהים מבחינתי הוא מושג. מחשבה. אולי יותר נכון להגיד התנסחות מסוימת של מחשבה. כמו דמוקרטיה. או חוקי הפיזיקה.
"זה נשמע אלוהים שכלתני כזה כמו אצל הרמב"ם. זה עצוב ללא ספק כמה התרחקה היהדות היום מאלוהים שכזה. האלוהים היום עבור חלקים רחבים מאוד מהחברה הדתית לא משנה באיזה הגדרה הוא מין סנטה קלאוס כזה בשמים שנותן מתנות ומחלק עונשים. תראה, נניח את תופעת ההשתטחות על קברי צדיקים, שזה משהו שיש עליו גם הרבה ביקורת מצד גורמים מסוימים, אבל הוא מאוד פופולארי היום, הרי למשה רבנו אין קבר בדיוק בשביל למנוע תופעות כאלה. היהדות ניסתה תמיד להיות רוחנית ולא תלויה באבנים. יהדות זה משהו מופשט. משהו שאתה יכול לקפל אותו, להרים מניין ולהתפלל. לא תלוי בשום דבר גשמי. זה כוחה. אבל עכשיו היא קיבלה ואלוהים קיבל איזה צביון ניו אייג'י כזה כי אנחנו חיים בעולם ותקופה ניו אייג'יים".
מהו אלוהים בחייך?
"זה לא נוכחות יומיומית. אני לא מרגישה שאני לא לבד. גם לדעת שיש אלוהים לא מונע בדידות. אתה רוצה קשר אנושי. הוא לא משחק תפקיד. יש פשוט ידיעה שהוא קיים שהיא ידיעה בהירה לי מאוד, ואני נזהרת מהפיתוי לעסוק בזה יותר מדי. לאינטלקט היה תמיד חלק גדול בחיים שלי. לימודי ההיסטוריה והפילוסופיה היו ניסיון כמעט נואש לארגן את החיים שלי, אבל בשנים האחרונות יחד עם תחילת הכתיבה העלילתית שלי זזתי קצת מהמקום האינטלקטואלי הטהור ונפניתי יותר לרגש".
למה?
"אני חושבת שהעניין היה לספר לעצמי סיפור אחר. למלא את החלל או הריק שיש בעולם בצורה כלשהי, והצורה האינטלקטואלית לא סיפקה לגמרי את הסחורה. זה זרע שנזרע בספר הראשון שכתבתי ('יצר לב האדמה', שיצא ב-2007 בהוצאת זמורה-ביתן י"א.) ואיכשהו הגיע להבשלה עם הספר השני. זה קשור לצמצום ההתעסקות בשואה, עזיבת הטקס האלטרנטיבי ומכון השואה, פחות לקרוא מחקרים, פחות להתאמץ להבין. זה עובד בשבילי יותר טוב כרגע ואני רגועה יותר".
את מאושרת יותר?
"הו, מילת המ' המאיימת! אני לא ידועת לגבי מאושרת, אני לא יודע אם יש לי הגן הזה".
או שפשוט יותר קל לך להגיד "רגועה" מאשר "מאושרת".
"כן, יכול להיות. זה פשוט פריזמה אחרת. אחרי שנים שעמדתי ודיברתי מהבוקר עד הערב על משרפות. סוג של בחירה בחיים. למרות שגם הספר כידוע עוסק בעקיפין בשואה".
הטריגר הרשמי לשיחה עם בלאו הוא ספרה החדש "נערות למופת" שיצא השנה בהוצאת זמורה-ביתן ומגולל את סיפורן של בנות אולפנה ברמת גן של שנות ה-80 המעלות הפקת סוף שנה של הסיפור הידוע בדבר 93 בנות ישיבת בית יעקב בקראקוב פולין שבזמן מלחמת העולם השנייה העדיפו להתאבד ולא להיות מחוללות על ידי חיילים גרמנים שרצו לאנוס אותן ומתו כולן בתומתן. הספר, שהוא ספק רומן בלשי ספק רומן התבגרות, עוקב אחרי הבנות המתכוננות להפקה ועל הדרך מפרק הן את המיתוס לגבי אותו סיפור שספקות רציניים עולים לגבי ייתכנותו ההיסטורית והן לגבי היחסים בתוך האולפנה ובקהילה כולה שבמסווה של תמימות וצניעות הם יחסים קשים למדי.
"למרות שהשואה מרחפת עדיין ממעל", מסכימה בלאו, "זה בהחלט סיפור התבגרות. זאת ההתבגרות שלי. התיכון הוא שדה הקרב החברתי שבו אתה מתעצב - כל מה שלמדתי מבחינה חברתית, כל מיומנות שיש לי, זה הכול משם. הדרישה להיות צנועה, צייתנית, ילדה טובה, כשרה, טהורה, תמימה ואיך כל הדבר הזה נמצא בפרונט ומתחת לפני השטח האכזריות היא איומה".
כן, אבל בהקשר הזה אני מבין מה את אומרת כי הוא עוסק דווקא בשבירת מיתוסים סביב השואה.
"כן, הוא שובר כל מיני מיתוסים לגבי העולם הדתי-לאומי וגם מיתוסים סביב השואה".
אחד הדברים המרתקים והאמיצים בספר הוא העובדה שכדי לשבור את המיתוס לגבי 93 בנות בית יעקב צריך רק מעט שכל ישר וממש מעט ידע היסטורי שזמין בכל ספר. כלומר את אומרת שזה ממש מקרה של עיוורון אולי מרצון לעובדות הכי פשוטות. אני לקחתי את זה כמטפורה. אם יש עיוורון כזה לגבי עובדות פשוטות לגבי אתוס כל כך מהותי בחיינו, אז ייתכן שיש עוד.
"נכון, ואנחנו חיים היום בתקופה שאין בה שכל ישר. אני בתור ילדה גדלתי על הסיפור הזה כמציאות מוחלטת ולאט לאט רק לאורך ההתבגרות בלי איזה רגע ספציפי אלא הבנה מזדחלת, רעש לבן שלאט לאט מבינים אותו שזה לא סיפור הגיוני. וזה היה מפחיד נורא. זה נכון לגבי הרבה אמיתות של חיינו שאנחנו גם עסוקים מדי מכדי לחשוב וגם מפוחדים מכדי לחשוב וגם החברה שמסביבנו לא מעודדת חשיבה ביקורתית, אלא להפך. הגיבורה, חווה, רק מונעים ממנה לחשוב ולהגיע למסקנות".
יש בזה גם משהו עצוב, לא? או נוגה לפחות. להבין שאין הטוב המושלם הזה, הטוהר המושלם הזה, שזה לא קיים בעולם.
"מי רוצה מיתוס כזה? מי רוצה אישה שכל כולה וכל האתוס שלה זה שהיא מתה בתולה והייתה מלאך עלי אדמות? אני מבינה מה אתה אומר באופן כללי, אבל זה לא היה קיים אצלי בהקשר הזה".
בואי נדבר רגע על הצגת הגברים בספר, רובם בוגדניים, מרשים לעצמם מה שלא מרשים לנשותיהם או לבנותיהם בצביעותם הרבה.
"כן, אמרו לי שהגברים יוצאים רע מאוד".
הם על תקן משמרי הסדר הישן.
"כן, במהותם הם כאלה, אבל לא רק, אם כי יש שם גם נשים שמשמרות סדר ישן או משתפות פעולה עם זה. ילדה טובה במבט הגברי לא שואלת שאלות ולא מעלה הרהורים".
ואת כילדה הפנמת את הערכים האלה?
"לא הייתי מעולם ילדה טובה. אולי בגיל ההתבגרות. אולי כלפי חוץ הייתי ילדה טובה, אבל בפנים תמיד פעפעו דברים. בסוף זה לא שאלה מגדרית לדעתי או אפילו חברתית. אני חושבת שיש נטייה טבעית לכל אדם לסקרנות או לשאילת שאלות ולחיות או לא לחיות בנוח עם העור שלו. זה משהו מולד. בתור ילדה קטנה תמיד שאלתי שאלות והיה לי קשה לקבל דברים כפשוטם".
היא בת 39, מתגוררת בתל אביב, כאמור לאחרונה הפסיקה לעבוד במכון השואה בחיפה ופרשה גם מניהול הטקס האלטרנטיבי ליום השואה שניהלה אמנותית יחד עם אבי גיבסון בראל בעשור האחרון. היא מתפרנסת כיום ממתן הרצאות וסדנאות כתיבה בעיקר. ובהמשך לשיחה על הגברים עולה שאלת הזוגיות בחייה.
"אתה שואל למה אני לא בזוגיות ואין לי ילדים. שמע, זו שאלה שהמטפל שלי כשהייתי בטיפול לא ענה עליה. לא יודעת למה אני לבד. קודם כול לא בטוחה שזוגיות מתאימה לכולם, בטח לא בעולם החדש והאמיץ שבו אנחנו חיים; בעולם הזה, שמערער על כל כך הרבה צורות קיום מסורתיות, אני לא בטוחה שזה לכולם. אני מאמינה שהובלתי לזה את עצמי, לגיל 39 לא נשואה בלי ילדים, כי זה היה לי נכון. אני לא מסתכלת אחורה בהחמצה".
את רוצה ילדים?
"כל מי שאומרת את זה בריאיון מוצאת את עצמה מרוחה על שער של איזה ירחון עם ילד אחד מכל צד ומייללת איך האימהות שינתה אותה. אני יודעת שזה נשמע התחמקות, אבל באמת חשבתי שזה יעסיק אותי יותר והאמת שזה מעסיק אותי מעט. לא זוגיות ולא אימהות. אם זה יקרה אז מצוין ואם לא אז לא. נחיה בשלווה גם ככה. זה נותן לי הרבה כוח. בין הספרים היה לי בן זוג וגרנו יחד והייתה זוגיות טובה ולמדתי הרבה. אבל אני באמת לא בטוחה שהזוגיות הבורגנית הסטנדרטית שאני רואה סביבי מתאימה לי. יש איזו ציפייה מטורפת מצד החברה, לאו דווקא הדתית, למה את לא עושה ילדים ולמה את לא משדרת אומללות על זה, כי אנשים מתחילים לשאול את עצמם שאלות לגבי החיים שלהם. אנשים מצפים מאנשים שהם לבד שיהיו אומללים. הדור שלנו צריך לעדכן את החלומות שלנו. אך אני מסרבת לאבד תקווה".
אגב גן הקנאה, על זה אני מקנא בך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם